בבוקר ה-11 בספטמבר 2001, דני נישליס הסיט את הווילון בחדר בית המלון כדי לבדוק מה מזג האוויר, וקיבל מבט מקרוב לפיגוע הטרור הגדול בהיסטוריה. זכרונות מאסון התאומים, 18 שנה אחרי

מערכת רדיו חיפה פרסום: 23:15 - 12/09/19

זה קרה בספטמבר 2001, בשעה שהובלתי משלחת של רדיו חיפה לכנס הרדיו העולמי (NAB) שהתקיים אז, משום מה, בניו אורלינס. לנסיעה הזו צירפתי, בפעם הראשונה, את רעייתי ענבל, כי זו נראתה לי נסיעה מעניינת במקום שבו לא ביקרנו בעבר. אחרי הכנס תכננו לשהות, איך לא, בניו יורק לעוד כמה ימים ולנחות בארץ ממש בסמוך לארוחת ראש השנה עם המשפחה.

עם תום הכנס הצטרפה אלינו סמנכ"ל הרדיו ברשות השנייה, נאווה בת צור לכמה ימי חופשה בניו יורק. ביום ג׳, ה-11 בספטמבר, התעוררתי כרגיל בסביבות 08:30 בבוקר וביקשתי מענבל לפתוח את התריס כדי לראות איזה מזג אוויר מחכה לנו היום. יום קודם לכן ביקרנו במגדלי התאומים בדאון טאון מנהטן, במזג אוויר נעים, ובבוקר התכוונו לחזור לשם כי ענבל מצאה חנות בשם סנצ׳ורי 24 שבה היא היתה ״חייבת״ לקנות כל מיני שטויות לעצמה ולמשפחה. ענבל אמרה לי שעשן מוזר יוצא מאמצע אחד המגדלים שניבט מחלון החדר. קפצתי מהמיטה וראיתי עשן אפור יוצא מחור שחור באמצע המגדל. בטח תאונת מטוס קל שנכנס בטעות למגדל, אמרתי לענבל, ופתחתי מיד את ערוץ CNN שמצלמותיו כבר היו ממוקדות בעשן האפור העולה מעלה מעלה. איש לא ידע עדיין מה קרה. התקשרתי ארצה לחברי דן ארנון ששהה ברדיו, וסיפרתי לו מה קורה.

יום פתוח בטכניון 728_90

סיפרתי לו מה רואות עיני, ואמרתי לו: "תעביר אותי בשידור חי לאולפן, לגיא בזק, כדי שאספר גם למאזינים מה קורה כאן". גיא בזק העלה אותי לשידור חי, ובאמצעות הטלפון סיפרתי שכנראה קרתה תאונה באחד המגדלים ושהנה, באותה שניה ממש ותוך כדי שידור חי, אני רואה מטוס בואינג גדול שנכנס ישירות לתוך המגדל השני, משאיר אחריו כדור אש ענק, ומתפוצץ מול עינינו. ואת כל זה אני משדר, ולא מאמין למילים היוצאות מפי.

צילום: Dan Howell / Shutterstock.com
צילום: Dan Howell / Shutterstock.com

לא ידעתי אז שאני משדר את פיגוע הטרור הנורא ביותר בעולם, פיגוע שגבה יותר מ-3,000 הרוגים. ירדנו לרחוב ופשוט לא האמנו למראה עינינו. מאות אלפים נוהרים בכביש לכיוון צפון כשפניהם ובגדיהם מלאים באבק לבן ובפיח אפור. אנחנו, כמובן, עשינו את דרכנו דרומה כדי לראות מה בדיוק קרה. מה שאני זוכר מהרגעים האיומים האלו הוא בעיקר השקט הנורא. למרות שמיליונים נסו על נפשם ברגל, בעיר שררה דממת מוות – המכוניות לא נסעו, הרכבות פסקו לדהור מתחת לרגלינו, הבהלה היתה בעיניים, והרחובות היו מלאים בנחילי אדם שמילטו את נפשם. הצרחות היחידות שפילחו את האוויר היו כשמישהו מהלכודים החליט לקפוץ מהקומה ה-70 או ה-80 ולשים קץ לחייו בקפיצה, ולא במשרפה שמוטטה את הבניין.

יום פתוח בטכניון 320_100

העיר ניו יורק, הלב הפועם של האומה האמריקאית ושל העולם החופשי בכלל, הוכתה פעמיים. פעם אחת, מכה פיזית קשה בסמל שלה, מגדלי התאומים; ופעם שנייה מכה מוראלית. העיר שסימלה יותר מכל את החופש המוחלט, החופש לעשות הכל, החופש להיכנס למלון או לכלבו בלי שיחפשו לך בתיקים, החופש להתבטא כרצונך, להתלבש איך שבא לך, מתי שבא לך. העיר הזאת שינתה את פניה בן רגע. אני ידעתי את מה שניו יורקים רבים לא הבינו באותו הרגע. אנחנו – כישראלים למודי פיגועים, פיצוצים וטרור מהסוג ההרסני והמרושע ביותר – יודעים מה בא בעקבות הפיגועים. באותו יום ידעתי שמעתה ניו יורק תהיה עיר סגורה, שכוחות האבטחה יאטמו כל כניסה למסעדה, למלון, לרכבת התחתית; שדות התעופה יהיו מעמסה בלתי נסבלת לכל נוסע ונוסעת; מגדלים רבי קומות ייסגרו למטיילים; החשדנות והפחד ישררו מעתה ועד עולם בעיר הפתוחה הזו.

הדבר השני שאני זוכר יותר מכל, הוא רגש הפטריוטיות שעלה וצף מיד לאחר הפיגוע. כל רכבי כיבוי האש היו עטופות בדגלי ארצות הברית, מכל החנויות צצו דגלים, כי מי שהיה יכול הניף דגל. למרות המכה, התדהמה והכאב, ידעו האמריקאים לתעל את הרגשות שלהם, במקום לקריאות לחקירה מידית, מי אחראי למחדל, את מי יש לפטר קודם, בגלל מי זה קרה ועוד ועוד – הם ידעו ברגעים ההם לחזק ולהתחזק, באמצעות הסמל הקטן הזה שנקרא דגל. גם כלי התקשורת התגייסו באותו יום למען מטרה אחת, לעזור לציבור להתגבר על מה שקרה כאן כדי שהעיר תחזור כמה שיותר מהר לחיים תקינים. הדגלים הללו שצצו מכל מקום סימלו את התקווה, התקווה שהאומה החזקה בעולם תדע יחד להתגבר על המכה הכואבת הזו, שכמותה הם לא ידעו מאז אסון פרל הרבור במלחמת העולם השנייה. הדגלים החלו לצוץ בכל רחבי ארצות הברית לאות הזדהות עם תושבי ניו יורק, דגלים הציפו את המדינה מכל עבר, וזה חיבר את תושבי המדינה הענקית הזו כבר מבוקר האסון ונתן להם מטרה משותפת כאומה – להחזיק מעמד, לנשוך שפתיים ולחזור מהר מאוד לשיגרה. התחקירים ועריפות הראשים יחכו קצת. קודם בואו נצא מזה בשלום.


ובחזרה לשטח. בסביבות השעה 11 בבוקר, כשהבנו מה קורה בניו יורק ובוושינגטון, מיהרנו ענבל ואני לרדת דרומה, לכיוון ההפוך ממנו ברחו עשרות אלפי אזרחים מאובקים מאזור האסון. רציתי להמשיך לדווח לרדיו, אבל נפילת כל קווי הטלפון כבר לא אפשרה לי לדווח ארצה. בכניסה לשכונת טרייבקה עצרה אותנו המשטרה ולא נתנה לנו להמשיך דרומה. תמרות עשן ונפולת חלקי בניין המשיכו לעוף באוויר והנשימה כבר היתה קשה עלינו. התחלנו לעשות את דרכנו בחזרה צפונה. אחד  הדברים שהרשימו אותנו יותר מאחרים הוא האהבה והכבוד שהציבור נתן ללוחמי האש כסופי הקסדות. כבאיות אדומות מפויחות פילחו את רחובות מנהטן ביללות, מקושטות בדגלי הלאום ובכל מיני דגלים; עוברי האורח עמדו בצדי הכביש והריעו לגיבורים שלהם שסיכנו את חייהם, הן בזמן פינוי הנפגעים כשהבניין המשיך לקרוס אל תוך עצמו, וגם בפעילויות החילוץ שנמשכו ימים רבים. הם הם היו ה-גיבורים של פעולת החבלה המזעזעת מאז ומעולם. בפתחי תחנות הכיבוי המפוזרות ברחבי מנהטן, המשיכו אזרחים המומים להניח זרי פרחים, נרות נשמה לזכר הכבאים שנהרגו תוך כדי חילוץ ומכתבים יפים שכתבו להם. ענבל ואני נכנסנו לתחנה קטנה כזו והופתענו לראות שאת פנינו קיבל כבאי די קשיש, במדים, מטאטא את הרצפה. שאלתי אותו אם הוא נקרא למילואים והוא ענה לי שבנו הבכור, כבאי גם הוא, נשלח לשטח בין הכוחות המחלצים הראשונים ומאז הוא נחשב לנעדר. כדי לא לשבש את מלאכת התחנה, הגיע האב מיוזמתו להחליף את בנו, שכנראה כבר לא היה בין החיים ברגעים האלה ולהושיט עזרה לעמיתיו הכבאים ששהו בעצם בבור הענק שנוצר באזור מגדלי התאומים, 24/7 מרגע הקריסה, בניסיונות על-אנושיים להציל עוד ועוד נפגעים שהיו קבורים מתחת להריסות הבטון. איזו אצילות נפש התגלתה אצל האב הזה, שכנראה כבר ידע שאיבד את בנו, ואיזו נאמנות למורשת הכבאים, לחברים ולצורך לתת כתף, בשעות קריטיות כאלו, כשכל כבאי נוסף עשה את ההבדל והעלה את הסיכויים לחלץ עוד נפגעים.

צילום: Anthony Correia / Shutterstock.com
צילום: Anthony Correia / Shutterstock.com

מאחר וכל הטיסות קורקעו, נאלצנו להישאר בניו יורק עוד כמה ימים; וממרכז תקשורת מיוחד שהקים ידידי אייל דווידס בבית חברו, ארז טל, שידרתי את כל האירועים שהתרחשו בניו יורק אחרי האסון – שיחות עם משפחות כבאים, עם ישראלים שיקיריהם נספו באסון, וגם את ביקור הנשיא ג'ורג' בוש על חורבות התאומים. קשה לתאר את התחושה של הליכה בטיימס סקוור בתשע בערב, כשכל שלטי הניאון הצבעוניים, המוכרים, כבויים. אין אף רכב ברחוב, ואנחנו הולכים באמצע הכביש ומחפשים מסעדה אחת פתוחה לרפואה. בסוף נחתנו באיזה מקדונלד׳ס ואכלנו המבורגר קטן לסיום היום המטלטל הזה.

גם החזרה ארצה היתה בהימור גדול. מבריטיש איירווייז לא יכלו להגיד לנו מתי להתייצב בשדה התעופה לטיסה הראשונה מניו יורק ללונדון. הם רק אמרו שהטיסה הראשונה כבר מלאה לחלוטין ושצריך להמתין ולראות מתי הטיסה הבאה. החלטנו לנסוע בכל מקרה לשדה התעופה קנדי ולקוות למזל. ואכן זה הגיע. מהדלפק הודיעו לנו לפתע שזוג שהיה אמור להופיע לטיסה לא הגיע ושאם נרוץ מהר מהר אולי נספיק להיכנס למטוס הג׳מבו לפני שהשער נסגר. חסרי נשימה נכנסנו אחרונים למטוס והתיישבנו, לא מאמינים שאנחנו שם. ״טיסת בואינג ללונדון תהיה הטיסה הראשונה שיוצאת מניו יורק לאחר אסון התאומים״, הודיע הקברניט בכריזה והחל להניע. לאחר כ-100 מטר הוא עצר. הקברניט הסביר שמטוסו של הנשיא בוש אמור לנחות כאן ולכן כל המרחב האווירי נסגר. בעיני רוחי ראיתי כבר איך מורידים אותנו מהמטוס ואנחנו נשארים בניו יורק. המתנו עוד חצי שעה ואז הקברניט קיבל חלון של ארבע דקות, טס במהירות למסלול ותוך שניות רעמו המנועים והיינו באוויר. מהאוויר עוד הספקנו לראות את חורבות התאומים ז״ל ואז המטוס סובב את החרטום צפונה והחל לתפוס גובה לכוון לונדון.


היום, כשאני נזכר בכל מה שקרה שם לפני 18 שנה, אני קצת מקנא באמריקאים. אני קצת מקנא ביכולת שלהם לקום ולהתגבר על מכה כואבת כל כך בלי לפטר את הנשיא או את מפקדי הצבא מיד לאחר האסון; ביכולת שלהם להתמודד כעם, בלי תנועות מחאה כאלו או אחרות; להשתקם וללמוד לקחים בשקט; ולהשתנות.

והיום? תנסו למצוא היום חדר במלון בניו יורק, לא תמצאו. העיר חזרה לעצמה ועוד איך. העיר חזרה להיות בירת העולם למרות הטראומה. כי לאמריקאים יש מטרה אחת – לחיות כבימים ימימה ולעשות כסף, הרבה כסף. העיר פרחה, שגשגה ולמדה את הלקח. היום הרבה יותר בטוח בניו יורק, ולמרות השמועות על ניסיונות חוזרים של ארגוני הטרור העיר מתפקדת כהלכה.

תמונה: Shutterstock
תמונה: Shutterstock

הלוואי גם עלינו שנדע לנהוג כמו האמריקאים – בפטריוטיות, באהבת הארץ ובעבודה שקטה של שינוי ותיקון; בלי מיליון ועדות חקירה, בלי תנועות מחאה שבאות לפאר את מי שעומד בראשן, ובלי עריפת ראשים כאן ועכשיו. קודם נבין מה קרה, נלמד, נתקן ואחר כך נפטר אם צריך. 18 שנה, כאילו זה היה אתמול. זה היה השידור החי הדרמטי ביותר שלי וגם בתולדות רדיו חיפה ב-25 שנותיו.

שנה לאחר האסון הוזמנתי לשדר את טקסי הזיכרון מאתר הבור הגדול שנפער בשטח. בזמנו, כשכל תחנות הרדיו בעולם הגיעו עם ניידות שידור ומשאיות ענק, צייד אותי ערן ובר עם לפטופ וקישור לאינטרנט שהיה אז די בחיתוליו. כולם מסביבי הסתכלו עלי בתימהון. הם, האמריקאים, שנמצאים בחזית הטכנולוגיה – ואני, שמגיע לשדר עם מחשב נייד קטן ומיקרופון של 107.5FM; וכך, באמצעות מחשב נישא, מיקרופון וזוג אוזניות, העברתי את הטקס כולו בשידור חי. היה עצוב ומזעזע לנסות להבין כיצד הצליחו מחבלי אל קעאידה להערים על מדינה שלמה, מנגנוני ביטחון משוכללים, יהירים ולא מוכנים, ולתת להם שיעור שאותו לא ישכחו לעולם. וגם אנחנו.