שנה חלפה ואין תגובה

ידידי, העיתונאי אלי לוי, לימד אותי שאם רוצים למדוד את הדופק בסוגיות הרות גורל, כל מה שצריך לעשות זה להסתובב בשטח, ברחובות, להקשיב לאנשים, לשמוע על מה רובם מדברים. ואני? אני תלמידה טובה ששומעת ועושה.
הסתובבתי ברחובות ובקניונים, שוחחתי עם תושבים ותושבות ובחיי, בחיי שניסיתי למצוא מישהו שידבר טובות על ראש עיריית חיפה. חיפשתי – ולא מצאתי.
שנה עברה מאז נכנסה ד״ר עינת קליש ללשכת ראש העיר. חפיפה היא לא היתה צריכה, וגם לא מנכ"ל או דוברות או אירועים או קשר עם משרדים ממשלתיים.
התחושה הכללית היתה ועודנה, שברשימת ה- to do שלה יש בעיקר אירועים ומסורות שהיו מזוהים עם העיר חיפה ועם קודמה בתפקיד, ושהגיעה העת למחוק כל זכר.
בתירוצים של אין״ תקציב״ או ״אני לא כאן כדי לבדר אתכם״, ביטלה אירועי קיץ ואירועי חוצות, ואת ״החג של החגים״, אירוע שהוא מסורת בקנה מידה ארצי, צמצמה.
בגלל שאין כסף בקופה יש לראש העיר חמישה סגנים, לכל אחד משרד ועוזר כיאה למעמדו; ובגלל, איך היא אמרה, ״מחבלים״ שעובדים סביבה, תוקם בקרוב מינהלת שתנהל את העירייה שתנהל את העיר. שיהיה בהצלחה.
חייזר לו היה נוחת בחיפה עכשיו היה רואה ערמות של זבל והמון פקחים. לזכותה ייאמר שמצאה תקציב לסירוס חתולים ועלתה על רעיון מגניב של חנייה בחינם ל-20 דקות ברחובות סואנים. מה ששלה, שלה.
מבחינתי הדבר הבולט ביותר בתום שנת הכהונה הוא צמד המילים "אין תגובה". הלוחמת לשעבר – זו שהסתובבה בעיר ודיברה עם תושבים, וצילמה סרטונים שבהם הבטיחה שינוי יחס ושקיפות – מסתגרת בלשכה, מוקפת יועצים שהכי טוב שלהם היה לשחרר סירטון שבו היא שרה עם סי היימן, ״לא עובדת בשביל אף אחד״. ותכלס, זו התחושה ברחוב.
לא רק שהיא לא עובדת בשביל אף אחד – היא גם לא שמה על אף אחד.
אין תגובה.
לדעתי, אין תשובה יותר מביישת לתושב מאשר "אין תגובה". זה כמו שתגיד לו, "אני שמה עליך פס, אתה והבעיה שלך והסיפור שלך לא מעניינים אותי״. וזה הכי רחוק מהבטחה למנהיגות נשית, אחרת, מכילה ומקדמת שיח.
למזלנו, יש עוד ארבע שנים לתום הכהונה. ארבע שנים שבהן תוכל לתקן, להגיב, לדבר, לעשות, להתראיין, לחזור לשטח.
כך או כך, אנחנו נשארים כאן. עם האצבע על הדופק. כי את אולי לא עובדת בשביל אף אחד, אבל אנחנו, לעומתך, עובדים בשביל התושבים.