כהונתו של כל ראש עיר נפתחת עם אג'נדות גדולות שאותן הוא שואף ליישם. ההיסטוריה מלמדת, שכדי לקדם פרויקטים משמעותיים ולהותיר חותם, לא מזיקה מערכת יחסים חמה עם קברניטי המדינה. האם ראש העירייה הנוכחית תלמד מניסיון העבר?
כבר שבעה חודשים שעינת קליש מנהלת מלחמת חורמה. מאז שנכנסה לתפקיד ראש עיריית חיפה בנובמבר 2018, היא נאבקת למען מטרת הדגל שהציבה לעצמה, כך נראה, לקדנציה הראשונה שלה בלשכה שברחוב חסן שוקרי: גניזת תוכנית נמל המפרץ, למען הארכת מסלול שדה התעופה בחיפה, והפיכתו לבינלאומי בקנה מידה רחב.
עם החזון הזה היא נכנסה למערכה מתישה, כשמולה הבולדוזרים של מוסדות התכנון: משרד התחבורה וגורמים נוספים בממשלה, וחברת נמלי ישראל (חנ"י). האם מדובר במלחמה בטחנות רוח? בעבר כבר הבהירו מוסדות התכנון, כי הארכת מסלול שדה התעופה, מעבר לכ-320 מטר שאושרו באחרונה, אינו אפשרי גם בלי קשר לנמל המפרץ בשל הטופוגרפיה של העיר.
140 קילומטר מפרידים בין חיפה לירושלים. בחודשים האחרונים, תחת הנהלת העיר החדשה, נדמה לעתים שהמרחק גדל עוד יותר – בעיקר בשל מערכת היחסים בין קליש לקרית הממשלה בבירה. באחרונה, בריאיון שהעניקה ל"זירה חופשית" ברדיו חיפה, הדפה קליש את הטענות ליחסים עכורים עם מקבלי ההחלטות ומחלקי התקציבים בצמרת המדינה. אלא שהם, מצדם, טוענים כי קליש היא האחראית לסחבת בתוכנית נמל המפרץ ויתרה מכך, לפגיעה ביחסים עם החברה הסינית שמקימה את הנמל החדש.
המאבק העיקש של קליש למען החזון שלה, אולי נועד להוכיח שהיא פה כדי לעשות ולהשפיע, גם אם נדמה שכל הסיכויים נגדה, וליישם שאיפות גדולות. בדומה לקודמיה בתפקיד, לצד העבודה השוטפת והתנהלותה היומיומית של העיר, מבקשת להותיר את חותמה לאורו של ה"אני מאמין" והאג'נדה שלה בפרויקטים גדולים ויומרניים. אם היא תצליח או לא, ימים יגידו. בינתיים, יש כמה דברים שאפשר ורצוי ללמוד מניסיון העבר, של כמה מראשי העיר המיתולוגיים של חיפה. אילו יעדים הציבו בתחילת כהונתם, האם עמדו בהם, ומה צריך לעשות כדי לסמן וי?
טלפון ישיר לבן גוריון (וגם: למה דווקא בניין "אשכול")
"בכל תולדות חיפה היו ארבעה ראשי ערים שהשפיעו על ההתפתחות של העיר, עיצבו אותה וקבעו את גורלה". את הקביעה הזו מציג ההיסטוריון פרופ' יוסי בן ארצי, שכיהן בעבר כרקטור אוניברסיטת חיפה. וזה, כנראה, הבסיס לתוכניות הדגל של כל מי שישבו על הכיסא לאורך השנים – המיזמים הגדולים שישנו את פניה של העיר לדורות. לדברי פרופ' בן ארצי, הארבעה הם חסן שוקרי, אבא חושי, אריה גוראל ויונה יהב. "כל השאר נהנו מאדי נפט של קודמיהם", הוא מוסיף בחיוך.
העולם שבו התנהלה חיפה תחת הנהגתו של שוקרי היה אחר לגמרי מזה שבו אנו חיים היום. מי שמונה ב-1914 לתפקיד על ידי השלטון התורכי, התמודד עם היחסים המורכבים יהודים לערבים בתקופה שלפני ובעיקר אחרי מלחמת העולם הראשונה, שכששב לכהונה שניה ב-1927. את השוויון שביקש אז להגשים, למען תושביה היהודים של העיר, יישם באמצעות תיקון הדרתם ממשרות עירוניות, הפיכת העברית לבעלת מעמד שווה לערבית, הירבה להיפגש עם יהודים ואף פיתח ידידות אישית שם משה שרת, לימים ראש הממשלה, שכיהן אז כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. אגב, דווקא המהלך מאורעות תרפ"ט בשנת 1929, פתח שוקרי מועדון יהודי-ערבי בו נקבע שמותר לדבר רק באנגלית, לא על נושאים פוליטיים, והכל מתוך מטרה לקרב בין העדות ולמנוע מתיחות ואלימות.
לצד המציאות הלא פשוטה של ארץ ישראל המנדטורית, הפך שוקרי את חיפה במידה רבה לעיר הנמל שהיא היום. "שוקרי וסגנו בתקופת המנדט הבריטי, יורשו שבתי לוי, בנו בה נמל, בית זיקוק ותחנות רכבת. לכן, חיפה של התקופה ההיא פרחה יותר מתל אביב ומירושלים", מספר פרופ' בן ארצי.
לוי היה ראש העירייה היהודי הראשון של חיפה וממשיך דרכו של שוקרי, אך כהונתו היתה קצרה. אחרי פטירתו ב-1951 נכנס לנעליו מי שיהפוך למיתולוגי: אבא חושי, שהוביל את חיפה במשך 18 שנה. "לחושי היה חזון סוציאליסטי במובן הכי נקי של המונח 'סוציאליזם'", מסביר פרופ' בן ארצי, "לדעתו, צריך לדאוג לאזרח מהרגע שהוא נולד ועד שהוא מת. הוא היה טוטלי – בחינוך, הקים הרבה בתי ספר בעיר וכמובן את האוניברסיטה, כדי לקדם את ההשכלה בקרב תושבי העיר; בתרבות – הקים את התאטרון העירוני והמציא את יום האם, את תזמורת הנוער העירונית, את קופת החיסכון ואפילו את המסורת של שינה בין 16:00-14:00; הוא ידע לייצר תעסוקה תוך אמונה בתעשייה ובחיפה כ'עיר פועלים' אמיתית; הקים את הכרמלית שחיברה את קצוותיה של חיפה. תעסוקה, דיור, שיכון – זה נקרא חזון. בתקופתו נבנו במקום ואדי סאליב חמישה שיכונים, כחלק מתפישת עולמו".
בנוסף, ועשרות שנים לפני הלייב בפייסבוק, היה חושי הראשון שקיים ישיבות מועצה פתוחות לציבור, ועל אף דרישת המפלגות הדתיות לשמור על השבת התעקש שאין לפגוע באורח חייהם של החילונים.
"לאבא חושי היה טלפון ישיר לדוד בן גוריון, לפנחס ספיר וללוי אשכול, שהיה שר האוצר ושיתף איתו פעולה", מסביר פרופ' בן ארצי כיצד הצליח חושי לקדם בזה אחר זה מיזמים שאפתניים, "לא סתם קוראים לבניין הראשי באוניברסיטה 'בניין אשכול'".
"לא איש חזון, אבל אדם פרקטי" (וגם: כשסאדאת וכהנא הגיעו העירה)
במהלך חודש מרץ 1969, ולאחר התקף לב ושלושה ימי אשפוז בבית החולים רוטשילד (בני ציון של ימינו, א"ש), הלך אבא חושי לעולמו, כשהוא מותיר אחריו עיר שעברה מהפכה של ממש במשך שני עשורים.
בשני העשורים הבאים, טוען פרופ' בן ארצי, לא הצליחו יורשיו להטביע את חותמם בבירת הכרמל. עד שהגיעו בחירות 1978 ואריה גוראל. "גוראל לא היה איש חזון", מפתיע פרופ' בן ארצי, "אבל הוא היה אדם פרקטי וניהל את העיר באופן שבו התחיל עם כמה פרויקטים, בהם המושבה הגרמנית, הרכבל ומגדלי חוף הכרמל. טיילת בת גלים אמנם נחנכה בכהונתו, אך קודמה עוד קודם לכן".
"כמהנדס במקצועו, גוראל אכן היה איש עשייה", נזכר מי שכיהן אז כמנכ"ל העירייה, ישראל סביון, "למשל, נושא התעסוקה היה חשוב לו במיוחד, ולכן הוא פיתח את מת"ם וזכה לראותו בפעולה. בתחום הדיור, בתקופתו יושמו פתרונות בדמות הקמת שכונות חדשות – רמת אשכול, רמת גולדה ורמת אלמוגי. הוא מאוד רצה להשאיר את הצעירים בעיר וההגירה השלילית בתקופתו לא היתה חדה כמו היום".
נושא שממשיך להעלות לא מעט תהיות גם בימינו, הוא התיירות בעיר. לדברי סביון, גוראל קידם את תשתיות התיירות: "יחד עם שמעון פרס הוא פעל להרחבת הגנים הבהאים, גייס תקציבים לפיתוח שדרות בן גוריון וטיילת לואי, הרכבת וטיילת בת גלים. מההבנה הזו של הצורך באטרקציות, גוראל תמך בהקמת פסטיבלים בינלאומיים – למשל, פסטיבל הסרטים הראשון, פסטיבל פולקלור בינלאומי, מצעד המחולות, פסטיבל בלוז בינלאומי בנמל, החג של החגים, וגם מופעי יום עצמאות בשכונות העיר. בנוסף, הוא דחף להקמת אזור קיט ונופש – מרכז הקונגרסים, מרכז טניס ומרכז סקווש, וציר פרויד נפתח בתקופתו".
כמו קודמיו, גם גוראל התמודד עם משימת הדו קיום בעיר והשמירה על הסטטוס קוו. סביון זוכר כיצד באחד הימים סירב ראש העירייה לאפשר את כניסתו לחיפה של הרב מאיר כהנא ("גוראל חסם אותו בגופו"); ולהבדיל, את ביקורו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת בעיר בסתיו 1979, רק משום היותה סמל דו קיום במזרח התיכון.
"לראש עיר לא קשה לקדם אג'נדות", סבור סביון, "יש לו עוצמה גדולה יותר מאשר לשר בממשלה. הדרך הנכונה היא לשלב ידיים עם הממשלה, ולדעת לדרוש את מה שאתה צריך כדי לשפר ולקדם את העיר שבראשה אתה עומד".
בבחירות 1993 הפסיד גוראל את ראשות העיר, ואחרי 15 שנה פינה את מקומו לאלוף (במיל') עמרם מצנע, שנהנה מרוח גבית שהעניק לו ראש הממשלה דאז, יצחק רבין. "מצנע היה זה שהתחיל להקים צוותי עבודה, להביא אנשים ולתכנן לטווח ארוך", מדגיש פרופ' בן ארצי, "הוא דחף לקדם את התיירות, את מנהרות הכרמל, את כביש הגיבורים, את ההייטק. למצנע היה טלפון ישיר לרבין".
עשר שנים כיהן מצנע בתפקיד, עד שפרש לטובת התמודדות על ראשות הממשלה וחברות בכנסת. במהלכן, בין השאר פעל לקדם את מערכת החינוך, יזם הוספת ובניית מסוף תעופה לטיסות קצרות טווח, וקידם יציאות נוספות ממנהרות הכרמל. למרות כל אלה, מצנע לא נכנס לרשימת "המיתולוגים" של פרופ' בן ארצי, שמעדיף לדלג לבחירות 2003.
"אי אפשר לעשות פרויקט רציני בלי הממשלה. מקסימום גינה ציבורית"
בתחילת העשור הקודם, עו"ד יונה יהב עוד היה סגנו של מצנע. עם פרישתו של האחרון לטובת המישור הארצי, החל יהב בקדנציה שתסתיים רק 15 שנה אחר כך. לצד שמירה מוצלחת על הדו קיום, כפי שמציין פרופ' בן ארצי, נלחם יהב למען הקמת נמל המפרץ. "בכל מקום הוא תמיד אמר, ובצדק, שהפארקים הלוגיסיטים יביאו אלפי מקומות עבודה לעיר", מוסיף ההיסטוריון החיפאי, "בעזרת הקשרים שלו בממשלה הוא קידם את חזית הים העירונית ואת תוכנית המתאר הארצית, והעיר נהנתה מהיחסים הטובים שלו עם שר האוצר החיפאי, משה כחלון ועם שר התחבורה היוצא, ישראל כ"ץ, שהחמיא וכינה אותו 'בולדוזר'. לא פעם כ"ץ אמר כמה הוא נהנה לבנות כאן פרויקטים גדולים, שהכל מתוקתק כמו שעון". בין הפרויקטים שהוליד הקשר בין יהב לכ"ץ, מציין פרופ' בן ארצי את כביש נחל הגיבורים, המטרונית ומנהרות הכרמל. "כל זה בקדנציה של יהב, בלי מלחמות מיותרות על חשבון הציבור", הוא מוסיף, "יהב היה זה שפתח במאבק להוצאת מכל האמוניה – אולי לא בחוכמה, אבל עשה זאת – גם בעזרת המשרד להגנת הסביבה ולא היה לבד במערכה. הוא יזם את קמפוס הנמל ואת פיתוח העיר התחתית. אצטדיון סמי עופר, שהתוכניות הראשונות לו הונחו בעידן מצנע, התחיל להיבנות ונפתח בכהונתו".
ליהב יש הסבר ברור ליכולתו של ראש עיר, ובעיקר הוא עצמו, להשפיע בדברים הגדולים. "לא ניתן לעשות שום פרויקט רציני בלי הממשלה, מקסימום גינה שכונתית", הוא קובע, "למשל, את החזית הימית – בלי הוועדה הארצית והמועצה הארצית לתכנון ובנייה, שנשלטים על ידי משרד האוצר, לא היה ניתן לקדם. הכסף הכבד של 11 מיליארד שקל מגיע ממשרדי התחבורה והאוצר".
"לא תמיד מדובר בכסף באופן ישיר", מדגיש יהב, "למשל, שר התיירות יריב לוין האריך לי את אזור פיתוח א', ובעיר נבנו ועדיין נבנים 42 בתי מלון. תמיד היו לי יחסים מצוינים עם שרי הממשלה, למרות שהיו ברובם מהליכוד. ישראל כ"ץ באמת תמיד אהב לבוא לכאן ונהג לומר, 'אני נותן ליונה כסף, הוא עושה לי פרויקטים במסגרת התקציב, ואני בא לחתוך את הסרט'".
"ליונה יהב ולאבא חושי היה מכנה משותף", מעניק פרופ' בן ארצי את הפרשנות שלו, "שניהם אוהבים את חיפה. לעומתם, מצנע עשה את זה בתור תפקיד. ליונה היתה זיקה ישירה לכחלון, ולאביגדור ליברמן דרך יוליה שטראים. שורת הדברים שעשה בעיר ייזכרו לדורות, גם לאלו שלא יזכרו מי זה יונה יהב".
"צריך לדעת על מה להיאבק" (או: שמישהו ינקה כבר את המדרכות!)
ומההיסטוריה, בחזרה ל-2019. בנוגע למאבקה של קליש בתוכנית נמל המפרץ והמלחמה מול גורמי הממשלה, התבטא השבוע פרופ' בן ארצי בחריפות. "מדובר באינטרס גיאו-אסטרטגי קיומי של מדינת ישראל", קבע, "אי אפשר יהיה לא לעמוד בהסכמים, אי אפשר יהיה לא לתת לאוניות הגדולות להגיע כי הכול יהיה פה יותר יקר, והמאבקים של ראש העירייה עושים נזק לחברה הסינית שזכתה במכרז להקמת הנמל. כל הפרסומים שכאילו זה יהיה נמל סיני, הם מיתוס. החברה המפעילה היא ישראלית, וגם כל מה שאומרים על ריגול נגד האמריקאים זה קשקוש; הרי אפילו הנמל בסיאטל מופעל על ידי סינים".
"אם אנחנו כאלה פטריוטים, אנחנו צריכים לקוות שיהיה פה נמל חזק, כדי שחצי מהסחורות ייפרקו בחיפה, ולא באשדוד", מוסיף פרופ' בן ארצי, "בהתחלה חשבתי שלא צריך כזה נמל גדול, אבל אם לא יהיה נמל כזה, לא נהיה על המפה. צריך לדעת על מה להיאבק. אני די בטוח שלקליש יש חזון, אבל בינתיים, מה שהצלחתי לשמוע זה רק 'לא'. עיר כמו חיפה צריכה את הממשלה ואת ירושלים, אחרת גם ייגרם לה נזק תדמיתי".
אז נראה שטוב תעשה ראש העירייה אם תלמד מניסיונם של קודמיה, גם מטעויות שעשו, ובעיקר מהחשיבות שהעניקו כל אחד ואחד מהם למערכת היחסים בין חיפה לירושלים, עם ראשי הממשלה והשרים, לטובת הציבור. כעת, כשחלום שדה התעופה הבינלאומי המורחב הולך ומתפוגג בתמיכת מוסדות התכנון והמדינה, מוטב שלחיפה יוצג חזון חדש, טרי ורענן. ואת כל האנרגיות, המשאבים, הזמן והכסף שמושקע במלחמות אבודות, תשקיע הנהלת העיר בחלומות גדולים שניתן ליישם, וכאלה לא חסרים. תמיד אפשר להתחיל משדרוג מערך שירותי הניקיון ברחובות, אבל לסמן מטרות גדולות כמו הפיכתה של העיר לאטרקציה תיירותית אמיתית, ולא להסתפק בלהיות תחנת מעבר בדרך לנצרת; עידוד העסקים, שמשוועים לחמצן ויכולים לתרום לעיר ולתדמיתה; להילחם על כל חייל משוחרר ובוגר אקדמיה, שיישארו פה ויהיו חלק מהעתיד האופטימי של חיפה. עם כל הכבוד לפנטזיות ולתוכניות ולמיזמי ענק, כל המטרות האלו ועוד רבות אחרות יושגו אך ורק בסיוע תקציבי ממשלה. ובינתיים, כמה חבל, זה לא קורה.
השתתפה בהכנת הכתבה: רינה גרינשטיין וייט
כתבות נוספות
