הזיכרונות שלא מרפים, המחמאות מגולדה מאיר, והשיעור שכולנו צריכים ללמוד. איתמר צ'יזיק בשיחה על מלחמת יום כיפור, 48 שנה אחרי

עמית לוי פרסום: 00:55 - 15/09/21

אוקטובר 1973, רמת הגולן. קצין צעיר, סרן בן 26, עומד על לוע של הר געש כבוי בתל שער, וכבדרך אגב מרים את המשקפת אל עיניו ומביט דרומה. שם, במרחק קילומטרים ספורים, תחת אור השמש השוקעת, הוא מזהה מאות טנקים ונגמ"שים, מתקדמים לעברו. הוא מדווח למפקדים שלו, מתעקש שזה מה שראו עיניו.

לימים, משהסתיימה המלחמה, יספרו לו שראש הממשלה, גולדה מאיר, מתארת את האירוע – את העברת המידע על ידי אותו קצין צעיר – כ"נקודת המפנה ששינתה את פני המלחמה".

יום פתוח בטכניון 728_90

שלום לאל"מ (במיל'), איתמר צ'יזיק.

"שלום, שלום".

יום פתוח בטכניון 320_100

שבת בבוקר, ה-6 באוקטובר 1973, בוקר שבטח לא תשכח – יומה הראשון של מלחמת יום כיפור. תנסה להחזיר אותנו לבוקר ההוא.

"הייתי בבית בחופשת לימודים. בעשר בבוקר אני רואה את השכן שלי, נהג אוטובוס, יורד עם התיק בריצה מבוהלת. אני שואל אותו 'מה, מו, מי?', הוא אומר לי 'קראו לי לאוטובוס'. יום כיפור, אני מזכיר לך. לא התמהמהתי וצלצלתי לפיקוד. מי שענה לי זה ראש מדור סוריה דאז, שאומר לי 'איתמר, תקשיב טוב, קח ת'אוטו ובוא לפיקוד'. אני אומר לו, 'זה יום כיפור', והוא אומר לי, 'קח את האוטו ובוא לפיקוד!'. אני לוקח את האוטו ונוסע במהירות שלא תתואר כמעט, ומגיע לפיקוד. אני מגיע לשער וקצת הרגיזו אותי, כי מה שראיתי על המפות לא השאיר מקום לשאלה. התפתח דין ודברים עם קצין צעיר שלא מכיר את זה, ואז קמ"ן הפיקוד הרים טלפון ואמר לי, 'קח ת'אוטו ובוא לאוגדה במחנה דוד'. הגעתי לאוגדה 210 שהיתה בשלבי גיוס, בדיוק ב-13:50 קיבלנו את ההודעה ראשונה על ירי ארטילרי, וסגן קמ"ן הפיקוד אומר לי 'קח ג'יפ, קח שני חיילים, תעלה לרמת הגולן, תספר לי מה שאתה רואה'.

איתמר צ'יזיק (השמאלי בתמונה), שבועות אחרי המלחמה. עומד, שני משמאל: יוני נתניהו ז"ל | צילום: פרטי
איתמר צ'יזיק (השמאלי בתמונה), שבועות אחרי המלחמה. עומד, שני משמאל: יוני נתניהו ז"ל | צילום: פרטי

"נסעתי הביתה, לקחתי מדים, לקחתי את הג'יפ ושני חיילים ועלינו בציר יהודיה, איפה שאמרו לי שהאוגדה אמורה לעלות, ובסביבות הווילה של קצ'ה (אל"מ שמעון כהנר, ע"ל) אני רואה טנק נוסע בכיוון שלי. אני עוצר אותו ושואל 'איפה המלחמה?', הוא אומר לי 'כנס לטנק'. נכנסתי לטנק וראיתי שכל הצוות הרוג, חוץ מהנהג. וזו חזית המלחמה שקיבלה אותי ביום שבת".

וזה הרגע שבו אתה מבין שאנחנו בעיצומה של מלחמה?

"לא. האסימון נפל לי כשקיבלנו את התיאורים על מה שקורה בכל חזית רמת הגולן ובמצרים, לא היה מקום לספק שאנחנו מדברים על מלחמה כוללת, רק שהיו המון סימני שאלה, איפה, מי ומה. אני הסתכלתי קדימה, וראיתי את תמרות עשן ואת הירי הארטילרי והטנקים, ושם חיכיתי לכוחות שלנו, של 210, שיגיעו כדי שנוכל להתקדם".

איתמר צ'יזיק ורפאל איתן | צילום: פרטי
איתמר צ'יזיק ורפאל איתן | צילום: פרטי

בוא נחזור לרגע שאותו תיארתי בפתח הדברים, הרגע שבו אתה עומד על אותו הר געש כבוי בתל-שער ואתה מזהה לנגד עיניך טנקים ונגמ"שים מתקרבים לכיוונך. תחזיר אותי לרגע הזה.

"היו עוד אירועים מרתקים במהלך הקרבות, עד לכיבוש רמת הגולן. כבשנו את רמת הגולן ואז הוחלט לפרוץ אל תוך סוריה, כשהיעד שהציבה לנו הממשלה, הפיקוד והרמטכ"ל זה להציב תותחי 205 מ"מ ו-175 מ"מ בטווחים של 40 קילומטר על דמשק. שהתותחים של צה"ל יאיימו על פאתי דמשק. ההבקעה לא היתה פשוטה, היו לנו הרבה נפגעים שם, ואחריה פנינו ימינה ורפול (רפאל איתן, לימים הרמטכ"ל, ע"ל) פנה שמאלה. החפ"ק עלה ללוע של תל שער ואני ועוד קצין צעיר לקחנו משקפת כבדה ועלינו, טיפוס לא קל, לפתח הלוע. הגענו למעלה והרמנו משקפות כדי לראות את הכוחות שלנו נעים לכיוון צפון, ולגמרי במקרה שמתי את המשקפת לכיוון דרום – וחשכו עיני".

מה ראית?

"את מה שתיארת קודם, סד"כ חטיבתי. כאיש מודיעין מלמדים אותנו לזהות טנקים ונגמ"שים, וקשה היה לזהות. לעירקים היו נגמ"שים שקראו להם טופזים, ולסורים היו טנקים מאוד דומים, BTR50, נגמ"שים סובייטים, ואני לא מאמין למה שאני רואה – אמרתי, 'לסורים לא נשארה חטיבה שלמה, זה לא יכול להיות'. זה לא הסתדר לי בכלל, איך לסורים יש חטיבה שנעה בתבנית מסודרת מדרום לצפון, הרי כל חטיבות השריון הסוריות נגמרו, לא קיימות, ואני מכיר את כולן ויודע שהן פורקו לחתיכות.

"ואז אני שולח את הקצין הצעיר שהיה איתי, שלומי, אני אומר לו 'תרד למטה ותגיד להם סד"כ חטיבתי עלינו, בדיוק' הוא רץ למטה ואחרי ארבע-חמש דקות הוא עולה למעלה עם סא"ל שבתאי בריל, סגן מפקד אוגדה. הוא היה איש כבד, גדול והגיע מתנשם ומתנשף. אני אומר לו 'תסתכל', הוא שם את המשקפת לכיוון דרום ורואה חטיבת שריון. בריל לא אמר מילה, רץ למטה, ואז ושמענו את הנגמ"שים מתניעים ונעלמים. השאירו אותנו בתל, והבנו שהתחילה הפגזה.

"נכנסנו לתוך הבונקר של הסורים, לחכות, מה שיהיה יהיה, ופתאום שמענו נגמ"ש עולה ללוע, בחושך, ומישהו צועק 'איתמר, איתמר, איתמר, איתמר'. ירדתי למטה עם שלומי, ואמרו לי 'מפקד האוגדה רוצה אותך'. אמרתי 'טוב שנזכרתם, השארתם אותנו שם לבד'. עלינו על הנגמ"ש וירדנו למטה, מפקד האוגדה קרא לי לזחל"מ ואני אומר להם, 'זה מה שראיתי – חטיבה, לא פחות, והיא בדרך אלינו מדרום לצפון, קו ישיר'. הבעיה היתה, שמפה עד הירדן אין אף טנק ישראלי".

זאת אומרת, הם יכולים להתקדם עד לשפת הכינרת.

"בקלות, אף אחד לא היה עוצר אותם, כל הכוחות מתקדמים צפונה. הוא שאל אותי 'אתה בטוח?!', אמרתי לו, 'המפקד, אתה יודע שאני מזהה, אני לא משנה את דעתי'. ואז שמעתי בקשר את אלוף הפיקוד והרמטכ"ל, וניתנה פקודה להחזיר חלק מהכוחות לכיוון תל שער, אלה שהיו צריכים לאיים על דמשק".

‏בסופו של דבר זיהיתם שמדובר בחטיבה עירקית.

‏"כשירד החושך, דן לנר (אלוף במיל', אז מפקד אוגדת מילואים, ע"ל) החזיר את הכוחות ובנה ארגז אש מסביב לתל-שער כלפי דרום בצורה מאוד מתוחכמת וחכמה, אלא שהחבר'ה הגיעו לשם – ולא דובים ולא סוסים, אין כלום. עם אור ראשון החבר'ה מתעוררים ורואים פתאום, כמו שאמרתי, חטיבת טנקים בטווחים מאוד קצרים, והטנקיסטים שלנו נהנו ממטווח מאוד קל, הרבה מאוד מהם ברחו, אפילו עליתי על טנקים ונגמ"שים שעוד היו מונעים ולקחנו שבויים. אז הסתבר שהם היו במסע ארוך מאוד, הגיעו ללילה ונכנסו לישון, גם אנחנו הלכנו לישון, ובבוקר זה מה שהם קיבלו. אף אחד לא ידע שמדובר בחטיבה עירקית, אבל היה אלחוטן אחד מיחידת ההאזנה הטקטית, שאמר יום קודם שהמבטא שהוא שומע הוא עיראקי, ואף אחד לא הקשיב לו. אף אחד לא ידע שחטיבה עיראקית הגיעה לשם, החטיבה הזו הושמדה ושום טנק עיראקי לא הגיע לכינרת".

זאת סיטואציה שבה המערכות הגדולות פחות מתפקדות, ונאלצים להסתמך על תושיה ויכולות של הפרט, החייל הבודד בשטח.

"זו נקודה מאוד מאוד חשובה. אני עד היום במערך המילואים, בעיקר כדי להקנות את הידע שלנו למי שלא חוו מלחמה, ואני חוויתי לא מעט. אני מנסה להקנות לצעירים דבר מאוד חשוב – כולם יושבים לי מול המחשבים, כולם עוסקים בהייטק, אבל אין מי שיחליף את המשקפת ואת האדם שמאחוריה. אם יפול החשמל ויפלו המחשבים, הכל יכול לקרות – אני הייתי חסיד של ההיפכא מיסתברא, שהכל יכול לקרות – ומה אתה עושה אז? האדם היה ויהיה הגורם המכריע במלחמה, ולא משנה אילו אמצעים יהיו לרשותו, ואני מקווה שאנשים יבינו שמלחמה זה לא משחק".

איתמר צ'יזיק, כיום, ברמת הגולן | צילום: פרטי
איתמר צ'יזיק, כיום, ברמת הגולן | צילום: פרטי

כתבת מקאמה, שיר-סיפור, על זכרונותיך מהמלחמה (ר' בהמשך), שבה אתה מתאר בצורה מאוד מדויקת ומרגשת חוויה אחת לא פשוטה שלך מהקרב.

"הקטע הזה נכתב על אירוע שקרה לי בשלב של המלחמה ברמת הגולן. נכנסו לחניון לילה והיינו עייפים מאוד, ופתאום מטח ארטילרי, כנראה קטיושות, פגז אחד פגע במרכזו של נגמ"ש, באמצע, וכמעט אף אחד לא נשאר חי שם. אני עמדתי חצי מטר שם, לא נפגעתי. החייל היחיד שעף החוצה מהנגמ"ש היה שרוף לגמרי, הוא לא בין החיים היום, והיה ברור לי שהוא לא ישרוד. זו הנקודה הכי מרגשת שהיתה לי במלחמה, ועליה כתבתי את המקאמה. ההורים השכולים נוטעו בתוך הנגמ"ש עץ ארז, וזו אנדרטה מרגשת מאוד, במיוחד לי".

איך ממשיכים את החיים אחרי מלחמה כזו? איפה המלחמה ההיא פגשה אותך בחייך ב-48 השנה שחלפו מאז?

"עברתי גם אחרי המלחמה כל מיני חוויות. הפסקתי את הלימודים ומיד מוניתי כקצין המודיעין של חטיבה 188 שהושמדה, היתה תקופה שכולם אמרו שהמלחמה הולכת להתחדש והיינו צריכים להכין את הכוחות לאפשרות הזו. שם פגשתי את יאנוש בן גל ז"ל ועמרם מצנע, שני קצינים ומפקדים נערצים. הייתי שבעה-שמונה חודשים סרן כשקראו לי לאוהל הפיקוד באחד הלילות, שמו לי רב סרן על הכתפיים ואמרו לי 'עכשיו תתקדם לחטיבה'. משם המשכתי בכל תפקידי הפיקוד במודיעין, עד מפקד בית ספר למודיעין. היו לי חיים מרתקים בצבא, אבל בגיל 40 החלטתי שזהו, אני עייף כבר, ונטשתי את העניין הזה. אלה חוויות שאני מקווה שאף אחד לא יעבור אותן שוב בישראל".

יצא לך לצפות השנה ב"שעת נעילה" של כאן11?

"אני מצטער להגיד, גם אחרי שיחות שלי עם חברים – זה לא דומה למלחמה. ההפקה טובה, שחקנים טובים, אבל זה לא דומה. איבדתי שם לא מעט חבר'ה, הלוואי וזה היה רק כמו בהפקה הזו, אבל קשה מאוד להפקה להמחיש בדיוק את מה שקרה. המציאות היא הרבה יותר קשה וחריפה. אנחנו חייבים הרבה לאלה שאינם, חלקם נהרגו במלחמה וחלקם אחריה. אלה גיבורים".


איתמר צ'יזיק, באנדרטת הנגמ"ש, התאנה והארז | צילום: פרטי
איתמר צ'יזיק, באנדרטת הנגמ"ש, התאנה והארז | צילום: פרטי

המקאמה שכתב איתמר צ'יזיק, בעקבות אירועי מלחמת יום כיפור:

"באותו הרגע, באותה התחושה והרווחה, הסתיימה לה האימה | אחרי ימים ולילות של פגז טנק ומרגמה | נכנסים לחוות לאה | מתי מעט להפיג קמעה את הזוועה | לתנומה קצרה בחסות החשכה.

חלפה דקה וכמו דבר לא השתנה | מטחים מטחים התיכו הבזלת הדוממה | וה'כבדים' וכל מי שבסביבה | לכל עבר בדהרה | מילטו נפשם מאימת שובה של תופת אש המלחמה.

ופתאום שם בפינה פרצה הלהבה | 'חצי כבד' ספג פגיעה קשה | וקול דממה, רק לחישה כה עמומה | לא ידעה נפשי במצוקתה | האם לכל רוח גם רגלי תישא? | או לכיוון הלחישה? | ובלי משים מצאתי עצמי ליד גופתו החרוכה | ובתוכה אחי למלחמה.

אחי, שאותה פגיעה ישירה | קטעה חייהם של שותפיו לכלי המלחמה | ורק הוא נותר, קורא לאמא | כאילו ידע שלא נותרה לו עוד תקווה.

ואני, אחרי ימים של הלם תופת | מחזיק ידו האפורה, המפויחה | זועק אל תוך החשיכה | מדוע אל מול פני | דועכת נשמתו הצהירה, הטהורה?

שנים חלפו מאותה הנוראה | ולא ידעתי מה עלה בגורלו | שם בתוך החשיכה | ועד כמה מול כל גוויות המלחמה | רק קולו עולה אלי מדי כמה.

ושם לצד הדרך ואבני בזלת | ניצבת לה שילדה ומצבה | וברוש צומח מתוכה | ולא ידעתי אם שמו רשום שמה | ליד אחיו לכלי המלחמה".