בקרוב תעלה לבמת תאטרון חיפה ההצגה "צ'פלין", על חייו מלאי התהפוכות והסערות של האיש עם השפמפם שהצליח להגיד הכל בלי לומר מילה. דני נישליס על הנווד שכבש את העולם, ובקרוב את חיפה
לפני כשנתיים הזמינה אותי ניצה בן צבי, מנכ"ל תאטרון חיפה, להצטרף אליה להצגת סיום השנה של תלמידי בית הספר למשחק ניסן נתיב בתל אביב, "צ'פלין". בדרך להצגה, כהכנה לאירוע, קראתי את קורות חייו של צ'רלי צ׳פלין ונדהמתי לראות עד כמה אני לא יודע עליו, כמו רובנו. מתברר שצ׳פלין הוא לא רק הנווד האילם שראינו בסרטי שחור-לבן, בעיקר בימי הולדת של חברים; התברר לי, למרבה ההפתעה, שצ׳פלין היה אדם שאפתן ושנוי במחלוקת, גאון מול המצלמות, שתלטן במערכות יחסיו, ומניפולטור קיצוני של זהותו. העולם הקסום שיצר עבור האנושות היווה פיצוי לחייו, לילדותו הענייה, ליחסיו המורכבים עם נשים, לתהילת העולם שבה זכה כגאון קולנועי, לגירושו מאמריקה באשמת בגידה ולהחזרה המפוארת לטקס האוסקר. המחזמר הזה, שריגש את ברודוויי, עלה באופן חד פעמי בבית הספר למשחק ניסן נתיב, ובימים הקרובים יעלה לבימת תאטרון חיפה. נכנסתי לאולם הפצפון עם קהל של כמה עשרות צופים וממש נשתלתי בכיסא. צפיתי בהצגה יוצאת מהכלל בכיכובו של תלמיד צעיר בשם עופרי ביטרמן, שהיה חיקוי מדויק לפרטי פרטיו של צ׳רלי צ׳פלין על כל התנועות והמימיקה המדויקת שלו. בתום ההצגה המרתקת, אמרתי לבן צבי, שתאטרון חיפה חייב לעשות את כל המאמצים שבעולם כדי לרכוש את הזכויות ולהעלות אותה כחלק מהרפרטואר שלו. לאחר כשנתיים של התלבטויות, בעיות של קניית זכויות ועוד ועוד, הגיעה השעה וההצגה עולה לבמה. לפני שתלכו לצפות בה, אני מציע לכם לעשות ״הכנה״ וללמוד על הגאון ועל אורח חייו, שאינו מוכר למרבית הציבור.
סר צ'ארלס ספנסר "צ'ארלי" צ'פלין היה שחקן קומי, במאי קולנוע ומלחין אנגלי, שזכה בהצלחה רבה בעידן הסרט האילם. צ'פלין הפך לסמל, בין השאר בזכות דמות "הנווד" שאותה היה מגלם בסרטיו. הוא נחשב לאחת מהדמויות החשובות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה של תעשיית הקולנוע, והיה מעורב בכל הליכי ההפקה של סרטיו, החל בכתיבת התסריט, דרך הבימוי וכלה בבחירת הפסקול והמוזיקה. את הקריירה של צ'פלין, שנמשכה לאורך יותר מ-75 שנה, החל מצעדיו הראשונים בעולם המשחק בגיל חמש בלבד ועד לסרטו האחרון "הרוזנת מהונג קונג" (1967), והיא ידעה עליות ומורדות כמו גם שערוריות ופרשיות אהבה מתוקשרות.
במהלך שנות ה-30 התקשה צ'פלין לאמץ את המעבר מעידן הסרט האילם לעידן הסרט המדובר, וסירב לשלב פסקול בסרטיו במשך זמן רב. הוא המשיך בהפקת סרטים אילמים, שהפכו עם השנים לקלאסיקות. בשנות ה- 40 החל צ'פלין להביע את עמדותיו הפוליטיות ביצירתו הקולנועית. בסרטו "הדיקטטור הגדול" יצא בביקורת נגד המשטרים הדיקטטוריים של אירופה, לרבות היטלר ומוסוליני. צ'פלין, שהואשם בתמיכה בקומוניזם ואף היה מעורב בפרשיה רומנטית עם אישה צעירה ממנו בשנים רבות, ידע ירידה חדה בפופולריות שלו בשנים אלו ואף גורש לשווייץ, לאחר שנפתחה נגדו חקירה על ידי ה-FBI. לאחר ששב לארצות הברית, לקבל את פרס האוסקר, נטש צ'פלין את דמות הנווד בסרטיו המאוחרים. בשנת 1975 הוענק לו תואר אביר (סר), כחלק ממסדר האימפריה הבריטית.
כשהיה צ'פלין בן שבע, נשלחו הוא ואחיו סידני להתגורר ולעבוד בבית מחסה במרכז לונדון, שנועד לשכן ילדים ממשפחות עניות ויתומים. אמו אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי בלונדון, לאחר שלקתה בפסיכוזה. במשך החודשיים ששהתה במוסד, עברו צ'פלין ואחיו להתגורר בבית אביהם, שהיה אלכוהוליסט וחולה במחלת שחמת הכבד שהובילה למותו בשנת 1901. צ׳פלין החל מגיל שמונה לפתח קריירה של שחקן תאטרון באנגליה. בתחילה קיבל תפקידים שוליים יחסית, אך משנת 1909 החל לקבל תפקידים משמעותיים יותר ואף תפקידים ראשיים. באפריל 1910 קיבל צ'פלין את התפקיד הראשי בהצגת המערכונים "ג'ימי הנועז", שזכתה בהצלחה גדולה ושבזכותה זכה בחשיפה תקשורתית משמעותית. באפריל 1913 הוזמן להצטרף לחברת ההפקות "סרטי ניו יורק", נפגש עם נציגי החברה וחתם על חוזה שבו משכורתו עמדה על 150 דולר בשבוע.
בדצמבר 1913 יצא לאקרנים בארצות הברית סרטו השני של צ'פלין, בו הוצגה לראשונה דמות "הנווד" שהפכה עם השנים לדמותו המזוהה ביותר ולאחד מסמלי הקולנוע הבולטים בתקופת הסרטים האילמים. ברבות הזמן החל צ'פלין להיות מעורב יותר בהפקת הסרטים שבהם השתתף. במאי 1914 יצא לאקרנים הסרט הראשון בבימויו, שזכה בהצלחה רבה בקופות. בעקבות הצלחה זו המשיך צ'פלין לביים את כל הסרטים הקצרים הבאים שהופקו בחברת "קי-סטון", בקצב ממוצע של סרט אחד בשבוע. תקופה זו הוגדרה על ידי צ'פלין כאחת הטובות בקריירה שלו. בשנת 1915 צ'פלין היה כבר שחקן מפורסם ומוערך ביותר. דמותו, שהחלה להיות מוכרת בכל רחבי העולם, הפכה למותג מבוקש בחנויות בגרסאות שונות של מוצרים. בשנים הללו ביסס צ'פלין את עצמו ככוכב הבינלאומי הראשון של תעשיית הסרטים בארצות הברית.
צ'פלין נישא לשחקנית מילדרד האריס ב-1918 בלוס אנג'לס, הרחק מעיני התקשורת. לאחר מספר חודשי נישואים, בשבעה ביולי 1919, ילדה האריס את בנם הבכור נורמן ספנסר צ'פלין. נורמן, שנולד מעוות כתוצאה מפגמים גנטיים, נפטר שלושה ימים לאחר לידתו. הטרגדיה שחוו השניים וכן הסכסוכים הרבים שהתגלעו ביניהם, הובילו לגירושים באפריל 1920.
בעת צילומי הסרט "הבהלה לזהב", התחתן צ'פלין בשנית עם השחקנית הצעירה ליטה גריי, אותה ליהק בעבר לתפקיד משני בסרט "הנער". כפי שאירע עם אשתו הראשונה, נכנסה אף גריי להיריון ודרשה מצ'פלין לשאת אותה לאישה, על אף שבאותה עת היתה כבת 16 בלבד. צ'פלין, שלא רצה להסתכן בהעמדה לדין בגין אונס סטטוטורי לפי חוקי מדינת קליפורניה, נשא אותה לאישה בטקס סודי. לאחר כחמישה חודשי נישואים נולד בנם המשותף הראשון, צ'ארלס צ'פלין ג'וניור. בדומה לנישואיו הראשונים, גם נישואיו עם גריי היו מורכבים וקשים, וצ'פלין בחר לבלות זמן ממושך בסטודיו שלו במקום עם אשתו. היחסים ביניהם הידרדרו, עד שלבסוף עזבה גריי את הבית עם הילדים. הזוג התגרש זמן קצר לאחר מכן. במסמך הגירושים האשימה גריי את צ'פלין כי בגד והתעלל בה, וכי דרש ממנה לממש פנטזיות מיניות מוזרות. מסמך זה דלף לתקשורת ויצר מהומה ציבורית שגרמה לצ'פלין התמוטטות עצבים. במסגרת הסכם פשרה שחתם בעצת עורכי דינו, הסכים צ'פלין לשלם לגריי 600 אלף דולר, בתקווה שהמהומה התקשורתית תדעך.
ב-6 באוקטובר 1927 יצא לאקרנים הסרט "זמר הג'אז" בכיכובו של אל ג'ולסון, שכלל פסקול סינכרוני משולב עם תמונה, ובכך היה לנקודת מפנה במעבר מהקולנוע "האילם" אל הקולנוע "המדבר". צ'פלין, שטרם עשה שימוש בטכנולוגיה החדשה, התייחס בציניות לנושא וטען כי סרטים המלווים בדיבור חסרים את הממד האמנותי הקיים בסרטים האילמים. בנוסף, צ'פלין לא ראה לנכון לשנות את סגנון הפקת סרטיו, אשר הביא לו הצלחה ופרסום כה רב, וחשש כי שילוב קול בדמותו של "הנווד" תפגום בהצלחתו הבינלאומית
ביולי 1932 פגש צ'פלין את השחקנית פולט גודארד, שהפכה במרוצת הזמן לבת זוגו ואף הופיעה לצדו בסרטו הבא, "זמנים מודרניים". בסרט באה לידי ביטוי השפעתם ההרסנית של מאורעות תקופת השפל הכלכלי על הפרט, שהחלה בארצות הברית בשנת 1929 ונמשכה עד סוף שנות ה-30. צ'פלין סבר כי השפל הכלכלי נבע מעודף מיכון תעשייתי ופולחן כוזב של יעילות. צ'פלין מגלם בסרט פועל פשוט בבית חרושת, שתפקידו להבריג ברגים בקו הייצור, אך בשל הקצב המהיר של הסרט הנע לא עולה בידו לעמוד בקצב העבודה. בסרט מובעת ביקורת על שגרת העבודה השוחקת בבית החרושת המודרני, שבו העובדים מנוצלים על ידי בעלי ההון ומשועבדים למכונה שייעודה לשרת את האדם ולא להפך. "זמנים מודרניים" היה הסרט האילם האחרון שיצר צ'פלין. אף על פי שהוא זכה לביקורות מעורבות, נחשב הסרט במבחן הזמן, לאחת מיצירותיו הטובות ביותר.
באמצע שנות ה-40 היה צ'פלין מעורב בסכסוך משפטי מתמשך עם השחקנית ג'ואן בארי. מצבה הנפשי של בארי הידרדר והיא החלה להטריד את צ'פלין באופן כפייתי, שהוביל מספר פעמים למעצרה. בשנת 1943 ילדה את בתה קרול ודרשה מצ'פלין כי יכיר באבהותו. צ'פלין הכחיש כי הוא אבי הילדה, ובארי הגישה נגדו תביעת אבהות. לאחר מספר דיונים, שבמהלכם האשים עורך דינה של בארי את צ'פלין בשחיתות מוסרית, קבע השופט כי צ'פלין הוא האב וכי הוא חייב בתשלום מזונות, וזאת על אף העובדה כי בדיקות הדם שביצע צ'פלין הוכיחו כי הוא אינו האב.
עוד בטרם החל משפטו בשאלת האבהות, הסתבך צ'פלין פעם נוספת. ראש ה-FBI, ג'ון אדגר הובר, חשד בנטיותיו הפוליטיות הסוציאליסטיות של צ'פלין וניצל את הסערה המשפטית על מנת לפגוע בתדמיתו הציבורית. כחלק מקמפיין ההשמצות נגד צ'פלין, הוגש כתב אישום אשר כלל אישומים חמורים כמו עבירה על האיסור לסחור בבני אדם בארצות הברית לשם עיסוק בזנות או בפעילות מינית בלתי חוקית אחרת. במרץ 1944 החל משפטו של צ'פלין וכעבור שבועיים הוא זוכה.
ביוני 1943נשא צ'פלין בן ה-57 לאישה את השחקנית אונה אוניל בת ה-18, אותה פגש שנים ספורות קודם לכן. בניגוד לנישואיו הקודמים, ועל אף פער הגילאים הניכר ביניהם, הם ניהלו מערכת יחסים טובה ויציבה עד יום מותו של צ'פלין בדצמבר 1977. לזוג נולדו שמונה ילדים.
בספטמבר 1947 הכחיש את היותו קומוניסט וטען שהוא "שוחר שלום". הוא טען כי ניסיונות הממשל בארצות הברית לדכא את האידאולוגיה שלו ושל אחרים פוגעים באופן חמור בזכויות האזרח הבסיסיות שלהם, ולפיכך הוא נוטל חלק פעיל בהפגנות נגד הוועדה לפעילות אנטי אמריקאית. באותה עת היה בידי ה-FBI מסמך בן 1,900 עמודים המתעד את פעילותו הפוליטית. ראש הארגון, ג'ון אדגר הובר ייעץ לתובע הכללי לא לאפשר לצ'פלין לחזור לשטח ארצות הברית אם ייאלץ לעזוב את המדינה מסיבה כלשהי. ואכן, בשנת 1952, בעת שצ׳פלין שהה בלונדון, בוטלה אשרת הכניסה שלו לארצות הברית.
מאז שעזב את גבולות המדינה בספטמבר 1952, צ'פלין לא ניסה לחזור לארצות הברית ולחדש את אשרת הכניסה שנלקחה ממנו. בני הזוג החליטו להגר לשווייץ ובינואר 1953 עברה המשפחה לביתם החדש – אחוזה מפוארת על גדות אגם ז'נבה. במרץ 1953 העמיד צ'פלין את ביתו בבוורלי הילס ואת הסטודיו הפרטי שלו למכירה, וכעבור חודש הודיע לשלטונות האמריקאים כי הוא מוותר על חידוש אשרת הכניסה שלו למדינה. צ'פלין המשיך להיות דמות שנויה במחלוקת מבחינה פוליטית.
בשני העשורים האחרונים לחייו השקיע צ'פלין את מרבית זמנו בעיבודם של סרטים שונים שיצר. בתחילת שנות ה-60 החלה להשתנות דעת הקהל של הציבור האמריקאי בנוגע לצ'פלין ולדעותיו. ביולי 1962 הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטאות אוקספורד ודוראם.
בסוף שנות ה-60 סבל צ'פלין ממספר אירועים קלים של שבץ שהובילו להתדרדרות במצבו הבריאותי. על אף בריאותו הלקויה, החל לכתוב תסריט לסרט חדש הנושא את השם "הפריק" (The Freak), העוסק בבחורה עם כנפיים המתגלית בדרום אמריקה. צ'פלין התכוון ללהק לתפקיד הבחורה את בתו ויקטוריה, אך בשל התדרדרות נוספת במצבו הבריאותי לא הצליח להשלים את הפרויקט. בשנת 1972 ביקשה האקדמיה האמריקאית לקולנוע להעניק לצ'פלין פרס מיוחד על פועלו. בתחילה, היסס צ'פלין אם לקבל את הפרס, אך לבסוף ניאות לקבלו והחליט לחזור לארצות הברית לאחר 20 שנות היעדרות. ביקורו המחודש זיכה אותו בתשומת לב מיוחדת מצד התקשורת. במהלך הטקס זכה צ'פלין עם קבלת הפרס למחיאות כפיים מצד הקהל במשך 12 דקות רצופות – שיא בתולדות טקסי האוסקר). באמתחתו של צ'פלין היו פרויקטים נוספים, אך מצבו הבריאותי הרעוע שהחל מאמצע שנות ה-70 ואילך הגביל אותו מאוד. הוא לקה במספר מקרי שבץ נוספים שהקשו על יכולת הדיבור שלו ועל מצבו הגופני הכללי שאילץ אותו להתנייד בכיסא גלגלים.
בבוקר 25 בדצמבר 1977, הלך צ'פלין לעולמו בשנתו בגיל 88, בביתו שבשווייץ, לאחר שלקה בשבץ. הלווייתו התקיימה יומיים לאחר מכן בטקס צנוע כפי שביקש, בשווייץ.
מבקר הקולנוע האמריקאי, אנדרו סאריס טען בספרו כי צ'פלין הוא "אחד מהשחקנים והמבצעים יוצאי הדופן והחשובים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע״. צ'פלין נכלל במגזין "טיים" ברשימת "100 האנשים החשובים ביותר במאה ה-20", לצד אנשים כמו אלברט איינשטיין ומהאטמה גנדי. דמות הנווד שאותה גילם ברבים מסרטיו, הפכה לאייקון תרבותי בכל רחבי העולם ובהיסטוריה הקולנועית. הסופר הסקוטי-ישראלי שמעון לוויש כתב, כי דמות "הנווד" מזוהה על ידי אנשים שמעולם לא צפו בסרטיו של צ'פלין, ושלא היו במקומות שבהם הוקרנו סרטיו. בשנת 2006 נמכרו במכירה פומבית שנערכה בלוס אנג'לס, הכובע ומקל ההליכה של "הנווד" ששימשו את צ'פלין בחלק מסרטיו, בסכום של 140 אלף דולר.
צ'פלין היה הראשון שהפך את סרטי הקומדיה באורך מלא לסוגה פופולרית, כמו גם הראשון שעשה שימוש במחוות רגשיות בעלילות סרטיו. על אף העובדה כי מרבית סרטיו היו קומיים – מז'אנר הסלפסטיק, בעיקר – יצר צ'פלין גם סרטי דרמה. לצ'פלין היתה השפעה רבה על יוצרים ובמאי סרטים מובילים, אשר ראו בו מודל לחיקוי. במאי הקולנוע האיטלקי הנודע פדריקו פליני, טען כי צ'פלין מסמל במובן הקולנועי את היוצר הראשון שממנו התפתחו כל יוצרי הסרטים. כמו כן היווה צ'פלין מודל לחיקוי לדורות רבים של קומיקאים, דוגמת הפנטומימאי הצרפתי מרסל מרסו, שאמר כי החליט לעסוק בפנטומימה לאחר שנחשף לסרטיו. לצ'פלין היתה השפעה גם בתחומים אחרים של העשייה הקולנועית, דוגמת תחום האנימציה שבו דמותו היוותה השראה.
על אף ההתפתחות המשמעותית של תעשיית הקולנוע בארצות הברית ובעולם בכלל, רבים מסרטיו של צ'פלין נחשבים לקלאסיקה ונכללים דרך קבע בדירוגי הסרטים הטובים בהיסטוריה. בשנת 2006 הופק מחזה על חייו של צ'פלין שהוצג בתיאטרון ברודוויי בניו יורק תחת השם "Chaplin: The Musical". הצגה זו תועלה בעוד ימים מספר כאן בתאטרון חיפה.
צ'פלין זכה בשלושה פרסי אוסקר במהלך הקריירה שלו. בשנת 1929 הוענק לו פרס לשם כבוד על הפקה, בימוי, כתיבה ומשחק בסרט "הקרקס״; בשנת 1972 הוענק לו פרס לשם כבוד נוסף על השפעתו הרבה על התפתחות תעשיית הקולנוע; בשנת 1973 זכה בפרס אוסקר האחרון שלו על פסקול הסרט הטוב ביותר "אורות הבמה". צ'פלין היה נשוי ארבע פעמים ונולדו לו 11 ילדים. את סיפור חייו המרתק תוכלו כאמור לראות כאמור, על בימת תאטרון חיפה במחזמר צ׳פלין בבימויו של שוקי וגנר, בכיכובו של עופרי ביטרמן כצ׳רלי צ׳פלין, מיקי קם, ירון בורובינסקי, דפנה דקל, אבי גרייניק וטלי אורן. מומלץ בהחלט, חוויה של פעם בחיים.
כתבות נוספות
