פסיפס אנושי: אומנות ציבורית בקריית אליעזר

שטיח קווקזי, כפכפים מרוקאיות, קליגרפיה ערבית וגגות קיבוץ הם רק חלק מהאלמנטים שמרכיבים את הקולאז' החדש שמוצג בגינת פתאל – הוא פרי עבודתן של 14 נשים, תושבות שכונת קריית אליעזר, אשר במהלך תשעה חודשים ארוכים עמלו יחד כדאי ליצור אומנות שתדבר את המקום. "רצינו ליצור פורטרט של השכונה", אומרת ולריה גסלב, אוצרת הפרויקט.

אומנות כדרך ליצירת קהילה

עוד ועוד מיצגי אומנות תופסים מקום במרחב הציבורי החיפאי – תערוכת רובע המדרגות שמתפרשת ברחובות הדר עליון, 'חיפאיות' שמכסה את רחבת גן האם וכעת מצטרפת גם 'מהלב אל המרחב' – שיותר מאשר היא מבקשת לתת ייצוג לאומנות, היא שואפת לייצר קהילה, לפרק חסמים, לקרב רחוקים ולייצג את מה שקריית אליעזר יודעת לספק – מגוון אנושי, פסיפס ארצישראלי.

"לא הייתה פה תחושה של קהילה בשכונה", משתפת דסה אסמרו, שלקחה חלק בתהליך, "עד שנפתח 'הורים במרכז'. בהתחלה לא הלכתי, הרגשתי שונה, אבל לאט לאט הסתכלתי, שמעתי שזה מקום יפה והחלטתי להיכנס".

המקום היפה הזה הוא פרויקט של עיריית חיפה ושותפות חיפה-בוסטון שמקנה מיומנויות להורים בגיל הרך, בעיקר בשכונות מוחלשות. "זה פתח לי עולם אחר. עד אז לא היה לי חברות, הייתי הולכת מהבית לעבודה ומהעבודה לבית אבל המרכז שסיפק סדנאות שונות, ערבי תרבות, ימי הולדת לילדים, נתן לי הזדמנות להכיר נשים אחרות.

"דבר אחד אני לא אשכח – הבת שלי הייתה חיילת מצטיינת נשיא ביום העצמאות ולי אין פה משפחה לחגוג איתה. מי חיכה לחגוג איתי? השכנים שלי – מוסלמים, נוצרים, ערבים. באותו רגע בכיתי את העולם והבנתי, כן יש לי משפחה בשכונה".

השכנה שהפכה למשפחה היא נאדיה אבו סמרה שגם השתתפה במיצג. "אנחנו משלימות אחת את השנייה, עוזרות, נותנות, משתפות", אומרת נאדיה. "מה שאני חשבתי על העדה האתיופית היא שהם מחפשים רק אחד את השני, גרים בינם לבין עצמם, עם אופי סגור וביישני אבל לא, העבודה על המיצג לימדה אותי אחרת – אני נכנסת לאסמרו הביתה ומגלה שאנחנו יותר דומות ממה שחשבנו". מעבר לחברות, אבו סמרה מסתכלת על עבודת האומנות בגובה 3 מטר התלויה על תחנת כח ישנה ומתארת: "זה כמו מקלובה – יש הכל בפנים".

"אומנות שיוצרת שיח"

מי שרקחו את ה'מקלובה' הן שתיים – הראשונה היא ולריה גסלב, אוצרת עצמאית שתערוכה שלה רצה בימים אלה במרכז התרבות 'מקום לשירה' בעיר, והייתה גם אחראית על התערוכה '100 זריחות ביממה'. השנייה היא רחל אניו, אומנית שמציגה בתערוכה 'חיפאיות' ואחראית על לקיחת האלמנטים שנשים הביאו והפיכתן לקולאז'.

"בהתחלה הן לא הבינו לאן הן הגיעו, חשבו שזו עוד סדנת מקרמה", מספרת גסלב על תהליך העבודה עם הנשים. "בדרך כלל בפרויקטים מהסוג הזה עושים משהו שהתוצר שלו הוא מיידי. אצלנו לא, רצינו לייצר תהליך ארוך ועמוק על גבול הלא פרופורציונלי – תשעה חודשים על עבודה אחת, אבל לא רצינו שהן יהיו ביצועיסטיות שרק מביאות דברים מהבית אלא שותפות לדרך ולהבנה של איך אומנות משקפת, מעוררת, משנה, יוצרת שיח ופועלת במרחב".

ובמרחב של קריית אליעזר, מאחורי כיכר מאירהוף, אומנות היא דבר יוצאת דופן – יעידו עשרות האנשים שהצטופפו מסביב למיצג שבאו לראות במה מדובר. "הייתי רוצה שזה יעורר סקרנות אצל מי שרואה את זה", מבקשת אניו, "במקום עוד שיט פרסומי שמגרה את העין, עדיף שיהיה משהו הרבה יותר רחב וחשוב ושמספר את הסיפור של אותם אנשים ונשים שגרים באותו מרחב ציבורי".

בימים אלה, בהם שוני בין אנשים מביא למלחמות, בתוך ומחוץ לארץ, המיצג בגינת פתאל בא לחגוג את ההבדל בין האנשים. "האקלים שאנחנו נמצאים בו הוא בעצם כל הזמן", ממשיכה גסלב. "לא משנה באיזה שפה ראית חדשות השבוע, ראית אלימות. ולמה? כי אנשים שונים אחד מהשני. אז אפשר להיות גבריים – לריב אחד עם השני, לירות, להילחם או לשבת ולדבר כמו שאנחנו עשינו. העבודה הזו היא בעצם מין אנטי תזה נשית שבאה להגיד שהשוני, שיכול להביא לעוינות ולפחד, הוא בעצם יפה. זה גורם לי להיות יותר אופטימית לגבי החיים".

עוד השתתפו בפרויקט: אוטביה שרה שוורץ דה יוהנס, אילנית שלום, אסמרו דסה, אנסטסיה מורדובץ, גאל ווברמן, דריה שיבקו, יקטרינה קגנובה, מתילדה רזניק, נאדיה אבו סמרה, נטליה שונצו, ניסאן אסעד חאיק, רותם אמואיל, רינה בלצ'ינסקי ורעיה רחל קיס.