"עשרים שנה זה אותו הטעם בדיוק שאי אפשר לשכוח"

מסעדת "חנוך" – מאכלים ביתיים וגריל פחמים בסגנון רוסי הוא שמה של מסעדה בעלת שולחנות וכסאות שנראים כמו הסלון של סבתא, לא משנה מאיזו עדה אתם. העיצוב פשוט אבל הוא חלק מהקסם של מסעדה שהפכה למוסד ב-23 שנותיה. במקום הצנוע בתוך תחנת דלק בקריית חיים מסתתרת לה אחת המסעדות הטובות באזור, ויש הטוענים בין הטובות בארץ (תשאלו את רושפלד, גיל חובב ומרב מיכאלי) לאוכל ביתי בסגנון רוסי קווקזי.

יסקייב חנוך, הוא העלים של המקום, השף של המסעדה ועובד לבדו במטבח, לצד שוטף כלים ומלצרית אחת שעובדת במקום עוד לפני שהוא הפך לחנוך, המסעדה שקיימת משנת 2001.

אוכל כמו של סבתא, כל סבתא

כבר כשהגעתי שואל אותי חנוך מה המוצא שלי, וכשהוא מגלה שאין בו שום צד רוסי הוא אומר לי: "אוכלים פה מכל העדות, אבל הרבה באים כי זה כמו האוכל של סבתא שלהם".

כמי שאין לה שום קשר לאמא רוסיה אבל יש לה דחף למטעמים של בית, טעמתי את סלט הירקות שמיקי, אורח במסעדה שבא למסעדה מאז שהיא קיימת, הבטיח שארגיש כמו בבית ובאמת, סלט הירקות הקצוץ דק הזכיר לי את זה שאמא שלי ז"ל הייתה מכינה לי כזה ואומרת: "תאכלי, זה בריא".

לצד הסלט טעמתי חמוצים מעשה ידיו של חנוך, כמו כל המעדנים שמוגשים שם. אחר כך לגמתי קצת וודקה שחנוך הציע והמשכתי למנות הבאות: מלפפונים חמוצים – פריכים ונהדרים, עגבניות חמוצות – רכות ובשריות אופי, כרוב לבן חמוץ – איקרה – ביתית ורכה שהזכירה לי את השכנה הרומניה מהשכונה בה גדלתי, וכבד קצוץ – נהדר ונעים לחך, שמגיע עם סלסלת לחם פרוס.

אחרי כל הפתיחה הזו, חנוך נאלץ לקום למטבח. למען האמת בכל הריאיון הוא הולך וחוזר למטבח כדי להכין מנות לעוד ועוד אנשים שנכנסים, ואת הכל, כאמור, הוא מכין לבדו. המנות היו טובות, ביתיות ובהחלט טעימות, גם למי שאין לו שורשים ברוסיה או בקווקז.

אחרי תקופת הקורונה, בה מכר בעיקר בחמגשיות שאפשר לקחת הביתה, הוא התחיל לעבוד גם אחר הצהריים. בערב הוא בבית, כי "יש גבול לכמה אפשר לעבוד". למרות שחנוך לא מפרסם את המסעדה, היא כאמור הפכה למוסד. "כמעט כל יום יש לקוחות חדשים שהגיעו כי שמעו על המקום, כי המליצו להם", מספר חנוך, שחגג לפני שבוע יום הולדת 60.

הוא עובד מגיל 12. כשעלה לארץ בגיל 15 התחיל ללמוד טבחות ומאז הוא עבד במטבחים של כמה מסעדות ומלונות, עד שהתמקם בתחנת הדלק ברחוב דגניה 3 בקרית חיים.

"התפריט נבנה לפי הדרישות", הוא מסביר. "יש רגל קרושה שאומרים שזה יותר טעים מאצל אמא שלהם", הוא אומר בבישנות ומראה לי את הסיר הענק בו זה מתבשל.

הסוד – אהבה ומוסר עבודה

"אנשים באים לכאן מכל הארץ", מספרת לי אחד האורחים, שמתעקש שהקבב הרומני שחנוך מכין בגריל הפחמים שלו שווה הגעה גם מתל אביב. ובכלל, המסעדה של חנוך היא שם דבר גם עבור תיירים שמגיעים מחו"ל ושמעו על הקבב, הכבד קצוץ והרגל הקרושה שמכין חנוך באהבה רבה.

אהבה ומוסר עבודה – זה גם הסוד שלו להצלחת המסעדה כל כך הרבה שנים, מסעדה ללא מערך יח"צ וללא כל פרסום.

איך אנשים מגיעים אליכם אם מעולם לא פרסמת?

"זה עובר מפה לאוזן, ואנשים מגיעים", מסביר חנוך. "היו פה גם חברי כנסת ושפים גדולים, מבקרי מסעדות, וכולם יצאו מרוצים כאילו הם חובקים סוד על המסעדה הרוסית שנמצאת במעלה גרם המדרגות שבתחנת הדלק".

וכן, זה החיסרון שלה, המקום אינו נגיש ויש כמה מדרגות עד שמגיעים למסעדה הלא גדולה. והלקוחות? יש כאלה שאוהבים קבב רומני, שגם אותו חנוך מכין, ויש כאלה שמעדיפים את הקבב הקווקזי שנתפס כמעדן מיוחד שהוא מכין.

מה ההבדל בין קבב רומני לקבב קווקזי?

"עליתי מקווקז. האוכל הרוסי והקווקזי לא זהה, אני עושה כאן אוכל רוסי ביתי אבל גם קבב קווקזי שהוא מבשר בקר, שומן כבש ובצל. בקבב הרומני אין בצל".

את הבשרים הוא קונה כך שיספיקו בדיוק למה שצריך, עניין של ניסיון. התפריט, כך מספר בעל המקום, הוא כל מה שהלקוחות אוהבים. אין מנות מתחלפות, אין הפתעות. "זה אותו טעם בדיוק שאי אפשר לשכוח עשרים שנה", אומר חיים, אחד הלקוחות במקום.

המקום מתחיל להתמלא ואני שואלת את חנוך אם לא היה רוצה מקום יותר גדול. "מקום גדול זה עוד עובדים", הוא משיב. "כרגע זה בדיוק מה שרציתי – עבודה שאני אחראי לעצמי, שאני נותן דין וחשבון לעצמי".

המקום נסגר אחר הצהריים. חנוך מבסוט מהשעות שהוא עובד ולא מעוניין להתרחב או לעבור מקום "טוב לי ככה", הוא אומר.

אני ממשיכה עם כיסונים ממולאים בתפוח אדמה. ובסוף המגיע הקינוח – כיסונים ממולאים בגבינה ודובדבנים חמצמצים עם רוטב מעל ומעט שמנת. חוויה שתגרום לכם לשיר מרוב עונג, גם אם המילה היחידה שאתם מכירים ברוסית היא 'ספסיבה'.