סיפור על אהבה ואוכל

שני ארגזים עמוסים בעלים ובעשבים. עם השלל הזה נכנס לפני שבועות אחדים ארז גולקו הביתה, אחרי שאת כל הירוק הזה ליקט במו ידיו. ״זה מסוג המתנות שנטאלי הכי אוהבת״, הוא מגלה, כמו שיודע היטב איזו מתנה הכי תשמח את בת זוגו. באופן כללי, אהבה היא הכוח שמניע את גולקו, 40 –  לטעמים, לצבעים, לעיצוב, לאנשים; ובעיקר, לאהובת לבו, נטאלי.

הוא נולד בחיפה, למשפחה שהיתה ממקימי נוה שאנן, בה אפילו יש כיכר שנושאת את שמם דודו, דוד ז״ל, שנהרג בפרעות טרם קום המדינה. את ילדותו העביר בכרמל צרפתי. "הייתי ילד של אמא״, הוא נזכר, ״די צמוד לסינור שלה. היא היתה מורה, וכל צוהריים היתה מחכה לי לארוחה של בית. אני הייתי אחראי על הסנדוויצ'ים לארוחת הערב". כשסיים את לימודיו בתיכון ליאו באק התגייס לתותחנים, ורק פציעה ("משהו קל, נפלתי לא נכון") גרמה לו לסיים את שירותו בתפקיד לא מבצעי, בשלישות. אחרי הצבא עבד בעבודות מזדמנות, כשהיעד היה ברור: "רציתי להיות איש עסקים, יש לי קרוב משפחה שגר בסין וחשבתי לעשות שם ביזנס איתו, אבל לא יצא מזה כלום".

מה שכן, בעקבות צפייה בסרט תיעודי על חייו של הצייר ג'קסון פולוק, גולקו חזר לארץ – ותפס מכחול. "הרגשתי שזה משהו שבוער בי, הייתי חייב לצייר״, הוא מספר, ״שכרתי דירה והתחלתי בציורים מופשטים על קנבסים של מטר-מטר וחצי. זה היה סוג של טיפול פסיכולוגי שעשיתי לעצמי".

במקביל, לדירה הקטנה ההיא נהנה גולקו להזמין חברים, ובעיקר לבשל עבורם – סירים גדולים מלאים באוכל טעים שבושל עם המון אהבה. "גיליתי שהמטבח מרגיע אותי״, הוא מסביר, ״היו לי מלא טעמים וערבוב של מנות ממטבחים שונים – דגים חריפים ולא חריפים, עלי גפן וטבית שבושל כל הלילה". 

את הציורים הציג בתערוכות, חלקם מכר לקהל הרחב, ועם הכסף טס לתאילנד ולנפאל. "הייתי חייב לנסוע״, הוא משחזר, ״הרגשתי שאני חייב את זה לעצמי. פחדתי מהלבד וידעתי שאם לא אצליח להתגבר על הפחד, הוא תמיד יהיה שם״.

כשחזר לארץ מיד נרשם ללימוד עיצוב אופנה בוויצו. "אני זוכר שכולם באו עם תיקי עבודות ודגמים של בגדים שתפרו״, הוא נזכר, ״ורק אני הגעתי עם קנבסים של מטר וחצי עם ציורים שלי. אמרתי לכולם שאני לא יודע לתפור ולא מבין בסוגי בדים, ובגלל זה באתי ללמוד. באתי לפרוץ". בכל אחד משלושת מבחני הקבלה שעבר, גולקו היה משוכנע שנכשל; אלא שאז הגיע שיחת הטלפון שבה התבשר כי התקבל למסלול היוקרתי. בשלב הזה החלה ההתלבטות, אך בסיומה גולקו החליט ללכת על זה.

את שנת הלימודים הראשונה סיים כמצטיין. ״עפתי? היה לי טוב, אפילו ביקשו ממני להפיק את תצוגת האופנה של שנה ד'; ושם הכרתי סמדר גנזי, שהפיקה תצוגות אופנה גדולות ובזמן הלימודים הפקתי בפועל את תצוגות האופנה הכי גדולות בארץ". בסיום כל תצוגה נוצצת, מסיבה או השקה, גולקו עשה את דרכו חזרה הביתה, צפונה. "חיפה זה הבסיס, העוגן שלי״, הוא מסביר, ״לא קרץ לי לעבור לתל אביב. אהבתי את הדירה הקטנה שלי ואת השקט".

המשבר הגיע בשנה השלישית. גולקו כבר היה כפסע מפרישה מהלימודים, אך שיחה עם ראש החוג שכנעה אותו לסיים. ״תפרתי שני סווטשרטים וזהו, עזבתי את התחום לגמרי".

 ״הראש כל הזמן בחשיבה, מה אני יכול לעשות יותר טוב״

אחרי הלימודים, המחשבה על המהלך הבא לא הפסיקה להתרוצץ במוחו. ״בתקופת הלימודים עבדתי גם בקפה לואיז, והקמתי עמדת קייטרינג קטנה״, הוא ממשיך, ״כל הזמן הראש היה בחשיבה על הפרויקט הבא, על מה אני יכול לעשות יותר טוב".

והפרק הבא אכן הגיע – העסק המשפחתי, מבשלת הבירה ״פאבו״ בזכרון יעקב. "לקח לנו שלוש שנים להקים את העסק, והפעלנו אותו במשך שלוש שנים נוספות״. מתוכן, גולקו העביר שנה וחצי בפאבו כאחראי על המטבח ועל מרכז המבקרים. "לא היה שם הרבה מקום לחשיבה יצירתית״, הוא מתאר את התקופה ההיא, ״במטבח של פאבו היו נקניקיות, פרושוטו, המבורגרים, דברים קבועים".

מהעסק הביתי המשיך גולקו שוב לשדות זרים – הפעם, אצל מומחה היינות החיפאי, אנדריי סוידאן. "עבדתי כשוליה, כמו שהיה פעם״, הוא נזכר, ״ללמוד מהמאסטר את כל השלבים של העבודה – להרים ארגזים ולסדר מדפים. תוך כדי עבודה למדתי על סוגים של יין, יקבים, חביות, ענבים, חבלי ארץ שונים, סוגים של גבינות, טעמים חדשים, והבנתי שזה מה שבער בי כל הזמן״.

״באותה תקופה למדתי קולינריה", הוא ממשיך,  "חיפשתי עבודה ולא מצאתי. חתמתי אבטלה ושברתי את הראש, מה עושים הלאה״.

ואז, כתבה שנתקל בה בטלוויזיה נתנה לו את הכיוון שכל כך חיפש. ״זו היתה כתבה על מיזם Eat With, פרויקט בינלאומי שבו לוקחים חלק אנשים שרוצים לארח לארוחה אנשים אחרים, והעיניים שלי יצאו החוצה! הבנתי שזו העשייה הבאה שלי; שמדובר על שילוב של כל מה שאני אוהב לעשות – אוכל, אירוח ואנשים".

״שיהיה נעים בעיניים, וטרי וטעים בפה״ 

עד מהרה, גולקו בנה עצמו כבשלן ומארח. ״הבנתי שהעניין חייב להיות טעים ושמח״, הוא מסביר, ומספר כיצד הרכיב את החוויה המושלמת. ״אני מביא סכו"ם כסף מהבית של סבתא, וצלחות משוק הפשפשים, וירקות מוואדי ניסנאס. תוך כדי אירוח אני מדבר עם האורחים, מסביר ומספר, משתף ושואל שאלות. הקשר הישיר עם האורחים חשוב לי וחוץ מזה חשובה לי האסתטיקה, שיהיה נעים בעיניים וטעים וטרי בפה".

השמועה עשתה לה כנפיים והארוחות אצל גולקו הפכו לשם דבר בקרב אנשים שאוהבים לאכול ומבינים באוכל טוב. ״באיזשהו שלב הבנתי שבא לי חפלה יוונית, ואנשים שמגיעים שמחים ושוברים צלחות ושותים ונהנים – וכיף לי! הארוחות סולד אאוט וכל ארוחה מביאה הזדמנות לבישול באירועים נוספים, גדולים יותר ממה שהדירה שלי היתה מסוגלת להכיל".

בין לבין, המשיך גולקו להוביל סיורי אוכל בוואדי. "למדתי להכיר את הוואדי לאט לאט״, הוא אומר, ״ישבתי שעות ללמוד על עשבים וירקות שלא הכרתי, הקשבתי לאנשים של הוואדי, שהם גולת הכותרת של המקום. טעימות אפשר לעשות בכל מקום, אבל האנשים שם – זה היופי והקסם".

הפופולריות של החוויה הקולינרית אצל גולקו תפסה גם את תשומת לבה של התקשורת, הארצית והמקומית, שרק חיבקה ופרגנה. "כשאני רוצה משהו, אין לי גבולות", הוא מסביר מה מניע אותו כל השנים. אבל משהו עדיין הרגיש חסר. אהבה, זוכרים? "החלטתי לפתוח טינדר״, הוא נזכר בצעד המשמעותי ההוא, ״ובאותו יום התכתבתי שם עם נטאלי. למחרת כבר נפגשנו, ומיד אחרי הפגישה סגרתי את הטינדר".

סיפור מהאגדות.

"אני הולך עם האנרגיות שלי. גם אני וגם נטאלי, שהיא נטורופתית במקצועה, מאוד מחוברים לגוף שלנו, יודעים מה הוא צריך ומה הוא רוצה. הכרתי את נטאלי כשהייתי בן 35 וישר ידעתי, ידענו, שזה לכל החיים".

החיים המשותפים הובילו אותם לדירה גדולה יותר ושם, נוסף על אזור האירוח, הם דאגו גם למרחב שמאפשר פרטיות, גם כשיש אורחים. בדירה החדשה הארוחות הופכות ליותר ממוקדות, יותר ״פיין״ – או במילים של גולקו, "כבר לא שוברים צלחות".

ואיך האהבה?

״אני מראה לנטאלי אהבה בכל דרך אפשרית בכל רגע אפשרי. אנחנו משאירים פתקים קטנים של אהבה האחד לשנייה, ושומרים את אותן פיסות אהבה. אני מבשל לה, כמובן, ואנחנו מטיילים המון".

אז מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?

״אני רוצה להמשיך ליצור. אה, והייתי רוצה להאכיל את ארז קומורובסקי״.