"נתתי לך ללכת, בלי לדעת שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותך בחיים"

אילני, 

25 שנה בלעדיך.

למוות דרכים וזמנים משלו לבוא ולפקוד את החיים. וכך, ביום שלישי, 4 בפברואר 1997 בשעה 18:57, הוא לקח אותך לטיסה בכיוון אחד בלבד, למסע הסופי של חייך, אל עולם הנצח, שממנו אין חזרה. עכשיו אתה בעולם שונה ואחר משלנו, רחוק כל כך מכל אוהביך.

את אותו בוקר חורפי לא אשכח לעולם. שתינו יחדיו קפה, ותוך כדי שתיית הקפה התקשרת לאבא, שהיה בדרכו לישיבה בנמל אשדוד. התקשרת לאבא שלי, שחגג באותו יום את יום הולדתו; איחלת לו מזל טוב, והבטחת לו שבשנה הבאה תחגגו יחדיו את יום הולדתו ואת שחרורך מהצבא.

ליוויתי אותך עד דלת היציאה מביתנו בקרית חיים, דבר שמעולם לא הסכמת שאעשה. בפעם ההיא, משום מה, לא סירבת. נפרדנו בנשיקה ובחיבוק ובהבטחה שכשתגיע לבופור, תתקשר. וכך נתתי לך ללכת, בלי לדעת שזאת הפעם האחרונה שאני רואה אותך בחיים.

25 שנה עברו חלפו, והשנים בלעדיך כבר עוברות את השנים איתך. 25 שנה, שבהן הזמן שלך קפא, שתמונותיך באלבומי התמונות לא מתחדשות ולא משתנות, שהזמן שלך הוא זמן עבר.

25 חורפים, 25 קיצים, הולכים ונערמים, וחסרונך הולך ומתעצם משנה לשנה, מרגע לרגע. כל הדברים שלא הספקת לעשות, כל הטיולים שלא ערכת, כל הלימודים שלא הספקת ללמוד, האנשים שלא פגשת ושלא יפגשו אותך, הכישלונות וההצלחות שלא הספקת לחוות, החלומות שלך שלא יתגשמו, ההמצאות הטכנולוגיות שאינך מכיר ושלא נעזרת בהן.

25 שנה שבהן נרות הזיכרון מחליפים את נרות יום הולדתך, שהולכים ומתרבים משנה לשנה. בעוד כחודשיים וחצי היית אמור לחגוג את יום הולדתך ה-46. מדמיינת איפה היית יכול להיות היום, לולא האסון שפקד אותנו. בטח היית נשוי, עובד וחי את החיים הטובים כמו שאהבת, שמח ומאושר, אב לשלושה ואולי לארבעה ילדים, אב ובעל למופת, אח ודוד תומך ואוהב. 

25 שנה של זכרונות טובים שמעלים חיוך, כשנזכרים בשמחת החיים שלך, באישיות המדהימה, בטוב לבך, בעזרה שהענקת לכל מבקש,  לחום ולאהבה שהרעפת על כולם.

25 שנה של געגועים, לבלאגן שהיית משאיר בחדר, געגוע ללכת  איתך למשחקי כדורגל ולהתווכח איזו קבוצה טובה יותר. כל כך מתגעגעים לשבת ולשוחח איתך שיחות נפש, לשמוע את דעתך על כל נושא.

עם השנים למדנו להפריד בין החיים איתך לחיים בלעדיך, בין הקיום שלנו לאין שלך. למדנו להרגיש את העצב והשמחה בו זמנית. למדנו לאהוב את מה שיש, ולהודות על כך. למדנו להבין, שהחיים הם התמודדות תמידית. שהחיים לא תמיד זורמים כפי שרוצים. למדנו לטפח את הזיכרונות, ולהמשיך להיזכר בך באהבה ענקית.

עם כל הכאב והצער, ממשיכים לדבוק בחוזקה במה שנותר. אילנית, אריאל, שניר, עמית והילי – הם בהחלט המשמעות לחיינו. הם שמביאים לנו כל כך הרבה רגעי אושר, שמחה ונחת, הם שעוטפים אותנו בכל כך הרבה אהבה.

25 שנה בלעדיך. הזמן עובר והחיים ממשיכים כמעט כרגיל, אך אחרת. אתה בעולמך, ואנחנו כאן בעולמנו, רחוקים אבל קרובים, לא רואים אבל מרגישים, ורוחך מרחפת מעלינו לאורך כל השנים ומאירה לנו את הדרך.

 

סמ"ר אילן לנציצקי ז"ל (1997-1976)

בנם של גליה וחיים, אח צעיר לאילנית. נולד בחיפה, קבור בבית העלמין הצבאי בחיפה

יהי זכרו ברוך