אהרון קרוב היה קצין בצנחנים שזה עתה התחתן, כשמטען התפוצץ מעל ראשו ב"עופרת יצוקה" והוא הוכרז כמת. בהמשך הוא הוכתר כפצוע הקשה ביותר במערכה ההיא, ועבר שיקום ארוך שנמשך גם היום. ריאיון מיוחד
זה היה היום העשירי למבצע "עופרת יצוקה", ינואר 2009. צוות לוחמים, בראשות מפקד המחלקה, סג"מ אהרון קרוב מגיעים למחנה הפליטים א-שאטי ברצועת עזה ונכנסים אל אחד הבתים. בעודם עולים לקומה השנייה, התפוצץ מטען חבלה שהוצמד לקיר, ממש מעל ראשו של סג"מ קרוב. שניים מחייליו נפצעו, כל זאת תחת ירי שמבוצע בכיוון הכוח מכל עבר. בתום הקרב, כוח צה"ל מחסל את המחבלים, ולשטח מגיע מפקד הפלוגה. הוא מבחין בקרוב, כשהוא קבור תחת ההריסות, וקורא במכשיר הקשר "הרדוף" – הביטוי הנהוג במקרה של הרוג. אלא שההצהרה הזו היתה מוקדמת מדי.
13 שנה חלפו מאז הוכרז מותו של קרוב. מאז, כנגד כל הסיכויים, הוא הספיק לחזור לחיים, לצלוח שיקום מורכב, להביא לעולם ילדים, לסיים תואר ראשון, ואפילו לרוץ מרתון לפני כשבועיים – מציאות דמיונית, אם תשאלו את הרופאים אי אז בחורף ההוא.
"יצאתי בתור חייל של העם שלי, של הארץ שלי, של המדינה שלי"
כמעט שלוש שנים לפני אותה תקרית, במרץ 2006, התגייס קרוב לגדוד 890 של הצנחנים ומיד בלט ביכולותיו, ואף יצא לקורס מ"כים שאחריו שירת כמפקד כיתה באזור שכם. מהר מאוד יצא גם לקורס קצינים, שבסיומו פיקד על מחלקת טירונים ואימון מתקדם בבא"ח צנחנים.
"אחרי הטירונות עלינו לקו באזור עזה, כיסופים", הוא נזכר השבוע, "לאחר חודש בקו החל ירי לאזורינו בעוטף הרצועה, שהלך ונהיה מסיבי והתרחב גם לשדרות. אני זוכר את ההרגשה בימים ההם – היה לי ברור שאנחנו צריכים להגן על המדינה, ושאם צריך אנחנו נכנסים לעזה להילחם בלי לחשוב פעמיים".
בחיים האזרחיים שלו באותה עת, הכיר קרוב את צביה ואף הציע לה נישואים. מועד החתונה נקבע לערב יום חמישי, ה-1 בינואר 2009. בשבת שקדמה לאירוע, קרוב עוד ישב בביתו, כשצלצל הטלפון ועל הקו היה המ"פ שלו. כאדם דתי, גם הוא הבין שאם שיחה כזו מגיעה במהלך השבת, כנראה מדובר בעניין רציני. "מבצע עופרת יצוקה מתחיל, חיל האוויר מפציץ", אמר לו המ"פ במהירות, ובאותה נשימה הבהיר לו, "תגיע עכשיו לבסיס, מחר בבוקר נכנסים לעזה".
כבר בצאת אותה שבת התייצב קרוב בבסיס, ועדכן את רעייתו לעתיד. שם, המתינו הכוחות לפקודה עם הכניסה לרצועה, שנדחתה שוב ושוב בעוד ועוד יממה – עד שהגיע יום חמישי.
"באותו בוקר חזרתי הביתה, כדי להתחתן", הוא נזכר, "לבשתי את בגדי החתונה והגעתי לאולם. החתונה היתה שמחה, עם חברים רבים ומשפחה, והסתיימה באישון לילה, באזור השעה 02:00. הגעתי הביתה והלכתי לישון עם אשתי, לילה ראשון בתור זוג נשוי. אלא שעוד לא הספקתי לעצום עיניים, וכבר פקחתי אותן ב-07:00 בבוקר כשהטלפון שלי צלצל. זה היה המ"פ שלי, ועוד לפני שעניתי הבנתי שאם הוא מתקשר אלי בשעה כזו, זה לא כדי לברך אותי לרגל החתונה, אלא כדי להקפיץ אותי ללחימה".
מה עבר לך בראש באותו רגע?
"כשעניתי לטלפון והבנתי שאכן הוקפצתי, זה היה אחד הרגעים הכי קשים שיכולים להיות. שאלתי את עצמי, 'מה אני עושה?', וכבר היה לי ברור שאני יוצא לקרב, ולאט לאט חלחלה בי ההבנה שלא יהיו לי שבע ברכות, לא יהיה ירח דבש, ואפילו לא תהיה שבת חתן. זו מציאות הזויה ששום דבר לא קורה, מצב הזוי וקשה".
ובכל זאת, קמת ויצאת. מאיפה אזרת את הכוחות?
"שני דברים נתנו לי כוחות לצאת לקרב – הראשון, הידיעה שאני מפקד, יש לי חיילים; החיילים הם שלי ולא של אף אחד אחר, יש לי אחריות כלפיהם. מפקד אחר לא מכיר אותם ולא יידע להוביל אותם בקרב כמו שאני אדע. הדבר השני שנתן לי את הכוח לצאת לקרב הוא שלא יצאתי לקרב כחייל פרטי; אני לא מסתכל על עצמי בתור אדם פרטי, אלא בתור חייל של העם שלי, של הארץ שלי, של המדינה שלי. הכל הרבה יותר גדול ממני. זה נתן לי המון כוח, וכבר בשעה 08:00 בבוקר נפרדתי לשלום מאשתי הטרייה ויצאתי לדרכי אל שטח הכינוס בצאלים".
כשהתייצב בבסיס, הגיבו פקודיו בהפתעה גמורה. "הם הפצירו בי לחזור הביתה לאשתי, אבל בד בבד היו כמהים שאשאר", הוא מספר, "ישבתי עם החיילים שלי והסברתי להם שחזרתי בשביל משהו יותר גדול ונעלה ממני, כדי להגן על המדינה שלנו. הסברתי להם שנפלה בחלקנו הזכות לעשות זאת, אם לא אנחנו – אין אף אחד אחר שיעשה זאת".
מה עבר עליך במהלך הימים שלפני התקרית שבה נפצעת?
"ימי הלחימה היו לא פשוטים, לא ידענו מה הולך לקרות והיה חוסר ודאות. היה לי מאוד קשה נפשית, כי לפני רגע התחתנתי והיה לי געגוע עז לאשתי; אבל הבנתי את גודל המשימה המוטלת על כתפי, והמשכתי להוביל את החיילים שלי קדימה.
"אחרי כמה ימים, חייל שלי נפצע באורח בינוני מידי צלף בכמה מקומות בגוף, ואני זוכר את הרגע הזה כלא פשוט בכלל. כמפקד, כשחייל שלך פצוע באמת, אתה מבין את מהות התפקיד, את האחריות הכבדה על הכתפיים. זה כבר לא משחק ואין פה קיצורי דרך. במשך עשרה ימים, שהרגישו כמו נצח, צלחנו המון משימות, חילצנו כוח מיוחד שנתקע תחת אש כבדה, הגענו להישגים וליעדים רבים".
ואז הגיע ה-13 בינואר, והרגע שבו הודיע מפקד הפלוגה בקשר, שקרוב כבר לא איתנו. כשהוא חולץ מהריסות המבנה, הרופאים לא אמרו נואש ונלחמו על חייו בשטח, בעודו במצב אנוש בעקבות פציעות בראש, בפנים ובידיים.
"פינו אותי לכיוון הים של עזה, כי רק שם מסוק היה יכול לנחות", הוא אומר, "בדרך לבית חולים בילינסון ניתחו אותי בצוואר כדי שאגיע לבית החולים נושם. הפרמדיק שעשה את הניתוח קיבל צל"ש, כי את הניתוח הזה מסובך מאוד לעשות באוויר. הגעתי לבית חולים ישר לניתוח שארך 18 שעות, כדי שאוכל להמשיך לחיות, ואחריו ממשיכים באינספור ניתוחים שממשיכים אפילו עד היום".
במשך כמעט שבועיים שכב קרוב מחוסר הכרה, כשאף אחד לא נותן לו סיכוי להתעורר, כשבמקביל כבר ניתן לו התואר "הפצוע הקשה ביותר במבצע עופרת יצוקה". ואז, קרה הנס והוא שב להכרה. "אמנם התעוררתי, אבל עדיין לא יכולתי לדבר, לא יכולתי להזיז את הידיים, לא יכולתי לאכול ומן הסתם גם לא יכולתי ללכת. העיניים והאוזניים נפגעו קשה, האף שלי נקטע, אבל כל זה מתגמד לעומת הפציעה בראש. לא ידעתי איך קוראים להורים שלי, לאשתי ולחברים. לא ידעתי מה ההבדל בין מכנסיים לחולצה, או אפילו כמה זה אחד ועוד אחד. נפגעתי בגיל 22, והתעוררתי כמו תינוק שזה עתה נולד, ולא יודע לעשות שום דבר לבד. אני שוכב על המיטה ומזיזים אותי מצד לצד".
מה אתה זוכר מתחילת החיים החדשים שנולדת אליהם?
"בהתחלה לא חשבתי בכלל ולא הבנתי מה קורה. אלו היו רגעים קשים ומייאשים. אני לא יודע מאיפה לשאוב את הכוחות להמשיך קדימה. המציאות הופכת למלחמה על כל דבר קטן שבשגרה – החל בלנשום ועד להזיז את העיניים. אלו דברים כל כך שגרתיים שאנחנו אפילו לא שמים לב שאנו עושים אותם".
אז מאיפה בכל זאת שאבת את הכוחות?
"האמונה בקדוש ברוך הוא חיזקה אותי מאוד, אמרו לי שאני לא אוכל להזיז את הידיים, לדבר או ללכת, ופתאום אני רואה שאני מצליח לדבר, להזיז את הידיים ולאט לאט ללכת, על אף הנחת הרופאים. שם בעצם החלטתי שמהיום, בכל יום, אני ממשיך עוד טיפה ופורץ את הגבולות של עצמי, שאני לא מוותר ומוכיח לכולם שאני יכול לשוב לאיתני. השתחררתי הביתה לאחר שיקום אחרי שלוש שנים, אבל השיקום ממשיך עד היום, גם אחרי 13 שנה. אני עדיין מטופל בריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת, פסיכולוג, פסיכיאטר. רק בשבוע שעבר עברתי CT ראש".
נשמע לא פשוט.
"לא פשוט בכלל, אבל הפציעות הקשות באמת הן הפציעות השקופות. הרבה מהפצועים מתמודדים עם פציעות הנראות לעין, כמו קטיעת יד או רגל וכדומה, שלא נדע. אבל יש רבים עם פציעות סמויות, פציעות שקופות, פגיעות ראש ופוסט טראומה. בפציעות מסוג זה נראה, לכאורה, שהכל בסדר עם הנפגע; אבל במציאות אנחנו מתמודדים עם קשיים לישון בלילה, עם חרדות, עם תמונות שחוזרות משדה הקרב, עם קשיים בחשיבה ובקבלת החלטות, ועם קשיים נוספים שלא כולם רואים, אבל הם נשארים לעד".
"השטח הוא כל החיים, מביורוקרטיה מסובכת ועד הרחוב"
13 שנה אחרי, החיים של קרוב כבר עלו על מסלול, כשהעיקרון שמוביל בהם הוא זה שהוביל אותו לקרב. כיום הוא משמש כראש תחום בוגרים של מרכזי הנוער OU בישראל, וחש משמעותי בכל יום של עשייה. בני הנוער, שמגיעים אליו לפני גיוסם לצה"ל, עוברים איתו תהליכים ארוכי טווח של הכנה לשירות, ובהמשך גם ליווי כשהם על מדים.
"היום אני זוכה להשפיע על בני נוער מעכו, משדרות, מדימונה, על אלפי בני נוער בסיכון ביותר מ-20 רשויות בישראל", הוא אומר בגאווה, מהולה בצניעות, "אני מסתכל על החבר'ה האלה, וחושב כל יום איך אני גורם להם להיות יותר משפיעים בצבא, במכינה, במדינה. יש בני נוער רבים שלא חשבו בכלל להתגייס, וחשוב לי לתת להם את הכוחות וההבנה על החשיבות של להשפיע על הכלל, ולא להסתכל רק על עצמם. אני משפיע עליהם לרצות להשפיע על עם ישראל".
מעבר לפעילותו החינוכית והערכית, קרוב ממשיך להגשים מטרות ויעדים. רק לפני כשבועיים הוא השתתף ב"מרתון התנ"ך" בשילה, אותו הקדיש לפצועי הראש; סיים תואר ראשון בתקשורת ומדע המדינה; וגם הקים משפחה לתפארת.
"היום, יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, הוא אחד הדברים החשובים שקיימים במדינה", הוא מסכם, "יום שבו עם ישראל מוקיר את חיילי צה"ל שתרמו ונפצעו למען המדינה. לפני שהיה את היום הזה, הרגשתי שאחרי ששוחררתי מבית החולים אמרו לי, 'יאללה, נפצעת, נגמר'; אבל היום אני מרגיש ממש אחרת. אריאל שרון אמר, 'לא מפקירים פצועים בשטח'; השטח הוא עזה, לבנון, סוריה. בשבילנו, הפצועים, השטח הוא כל החיים, מביורוקרטיה מסובכת עד הרחוב, וחשוב שעם ישראל יידע ויצטרף אלינו".
"יש לנו את יום הזיכרון, שבו אנחנו מוקירים את החיילים שנקטפו. אך אל לנו לשכוח שיש לנו גם את החיילים שנפצעו ומתמודדים יום יום עם הפציעות הגופניות והנפשיות. כשאני מרגיש שהעם אומר לי שהוא איתי, מלווה אותי ותומך בי, זה מחזק אותי. זה יכול להיות מהדברים הכי קטנים – החל בחיבוק, חיוך, ועד סיוע ממשי. זה אחד הרגעים שאני, בתור בן אדם, מרגיש גאווה. אני מרגיש שהעם גאה בי".
כתבות נוספות
