בזו אחר זו נסגרו בשבוע האחרון מסעדות בחיפה, שהתקשו לספוג את נזקי משבר הקורונה. לירון אבגי ("ג'קו מאכלי ים"), קטי דגן ("הסירים של קטי") ודפנה הכהן ("קפה לואיז") מספרות במונולוגים מרגשים על התהליך שהוביל אותן לקבל את ההחלטה לסגור את המטבח, ועל החיים שאחרי

מערכת רדיו חיפה פרסום: 21:30 - 04/06/20

"כמו לקבל סימן מהיקום, שהגיע הזמן"

לירון אבגי, נכדתו של יעקב אללוף, מייסד מסעדת ג'קו מאכלי ים בשוק התורכי שנסגרת אחרי 45 שנה: "לפעמים צריך לדעת מתי לפרוש בשיא"

ארבעת האחים וסבא ג'קו | צילום: באדיבות המשפחה
ארבעת האחים וסבא ג'קו | צילום: באדיבות המשפחה

ההודעה על סגירת המסעדה נשלחה בקבוצת הווטסאפ המשפחתית שלנו. בהתחלה לא הבנו את המשמעות, אבל כשהמילים הפכו למעשים ופתאום יצאה הודעה רשמית, הוצפנו ברגשות; הזיכרונות, הלקוחות – הכל התחבר. לקוחות שנהגו לבקר אצלנו כשהיו ילדים, וכיום הם בעלי משפחה משלהם, הורים לילדים, סבים לנכדים.

גדלנו עם עם המסעדה של סבא, זה נוף ילדותנו מאז שנולדנו. שם חגגנו בר מצוות, בת מצוות, ימי הולדת, חגים. הכרנו את המקום כפי שהיה, מדי יום, עם שחר ועד השעות הקטנות של הלילה, עסק משפחתי לכל דבר – עבדו בה עמוס, שהוא החתן של סבתא, שנשוי לאילנה, הבת הקטנה של ג'קו; ואביבה, שהיא אמא שלי, הבת הבכורה. בשנים האחרונות סבתא שלי שמחה למרות גילה המופלג, 79, עדיין מחזיקה בפיקוד ביד רמה. אצלה עסקים מתנהלים על בסיס מילה, ואחרי כל כך הרבה שנים נוצרו יחסי אמון בינה לבין העובדים והספקים. ובכל זאת, הגיל עשה את שלו, ויש את עניין עייפות החומר.

בסופו של דבר, אפשר לומר שההחלטה, שהתבשלה כבר זמן מה, היתה משותפת מבלי שנתקלה בהתנגדויות.

מסעדת ג'קו עבדה יותר מארבעה עשורים, ודור ההמשך פנה כל אחד לדרך משלו, עם כל האהבה הגדולה למקום ולתחום האוכל; בכל זאת, זה זורם אצלנו בדם. לאורך השנים נכוונו; ענף המסעדנות הוא לא ענף פשוט, בלשון המעטה. ואנחנו, כדור צעיר, ראינו את ההקרבה של ההורים שלנו למקום ולעסק המשפחתי, והחלטנו לצאת לדרך אחרת.

ואז הגיעה הקורונה. המגפה הזו לא הייתה הגורם ש"מוטט" את העסק, אבל היא בהחלט טרפה את הקלפים. פתאום היינו המון בבית, יחד עם המחשבות לסגור את העסק בעתיד הלא רחוק – והאווירה והמציאות הללו הפילו את הפור, וזה הרגיש שעכשיו זה הזמן. כמו לקבל סימן מהיקום, שפשוט הגיע הזמן.

במשך שנים היו לנו המון לקוחות שגדשו את המסעדה, טובים ונאמנים. האוכל שהכנו תמיד היה ברמה גבוהה ומכל הלב. באמת, אין עוד מסעדות כאלה, מוסדות כאלה, לא בקונספט המשפחתי הזה. אבל לפעמים צריך לדעת מתי לפרוש בשיא.

ביום שאחרי, התחושות הן מעורבות, הרגשה של סוף עידן. כאילו עקרו לנו חלק מהאישיות – תמיד היינו "הילדים של", "הנכדים של". לכולם יש שם משפחה רגיל, לנו יש את הסיומת "X מג'קו": לירון מג'קו, אביבה מג'קו, עמוס מג'קו. היינו מדברים על המסעדה גם כשהיינו יושבים סביב שולחן השבת, היינו מדברים עם הלקוחות ועל הלקוחות כאילו הם בני משפחה – וממש מוזר לחשוב שזה כבר לא יקרה.

למרות העצב והפרידה מהעובדים, שכבר שנים איתנו והפכו לחלק מהמשפחה, אני מאמינה שמפה כל אחד ייצא לדרך חדשה וטובה. אם נפתח שוב? אף פעם לא נגיד "אף פעם", ימים יגידו.

בינתיים, יש לג'קו אחות קטנה בשם "לולה מרטין", שעתידה להיפתח החודש בהרצליה; כך שלעולם נשאר עוד קצת מאיתנו.

"ג'קו מאכלי ים" בתחילת דרכה | צילום: באדיבות המשפחה
יעקב וחבריו בתקופת השוק, בתחילת דרכו | צילום: באדיבות המשפחה

"עם תמיכה לא הולכים למכולת, גם לא עם לייקים או סמיילים"

קטי דגן, מייסדת ומנהלת "הסירים של קטי" ליד שוק הפשפשים שנסגרת אחרי שש שנים: "היתה לי זכות גדולה להגשים את החלום שלי"

קטי דגן, "הסירים של קטי" | צילום: אלבום פרטי
קטי דגן, "הסירים של קטי" | צילום: אלבום פרטי

החלטה כזו, לסגור מסעדה שפועלת כבר כמה שנים, לא מתקבלת ביום אחד. זה תהליך של הרבה התלבטות, של קושי, שהתחיל עוד לפני משבר הקורונה.

ענף המסעדות הוא תחום קשוח, שההישרדות בו מאוד קשה – למרות שעד הקורונה שברתי את הסטטיסטיקות, לפיהן רוב המסעדות לא שורדות את חמש השנים הראשונות. כן, היה לי קשה – לי ולכל עמיתי בענף – והקורונה הדגישה עוד יותר את הקשיים הללו; אבל זה היה המסמר האחרון בארון.

איך שהמגפה הגיעה לארץ, הבנתי שאין מי שיעזור. על ההתחלה רצתי לבנק, והפקיד צחק לי בפנים. אז מה אם אני לקוחה של 30 שנה? שהם יתנו כסף לענף המסעדנות? מהר מאוד הבנתי שאין תמיכה מבנקים; שבעל הבית לא מוכן לוותר על השכירות – בצדק או שלא בצדק, אבל אני לא יכולה לשפוט אותו; המדינה מבטיחה מענקים וקריטריונים, אבל רובנו לא קיבלנו כלום, וגם מי שקיבל זה היה סיוע כל כך זניח במשבר המטורף הזה, שזה פשוט לא היה שווה את זה.

בשלבים מאוד מוקדמים של הקורונה הבנתי שאני הולכת לקראת סגירה. ברגע שהבנתי את המציאות, שאין משהו שמאפשר לנשום ולצוף – הבנתי שאני צריכה לקבל החלטות.

ההתלבטויות היו כל הזמן, אבל ככל שהתרבו הממדים והתובנות, הבנתי שיש פער עצום בין ההבטחות של הממשלה לבין מה שקורה בשטח מבחינה מעשית. מבחינתי, לא היה מה למשוך את העסק דקה אחת יותר.

אני לא רוצה להתקרבן, ממש לא הייתי שם ואני אף פעם לא אהיה שם. אני לא מחפשת אשמים. הרי ברור שזה לא קרה רק בגלל הקורונה, אבל היא כאמור היתה המסמר האחרון ששאב מאיתנו את מעט המוטיבציה ומעט המזומנים והחסכונות שעוד היו לי; ואת מעט התקוות שעוד היו לנו, שנוכל להתיישר או לשרוד או להמציא את עצמנו מחדש. בתקופה כזו, הכל נמוג.

הסתכלתי במציאות בעיניים פקוחות, וזה הספיק כדי להבין שגם אחרי הקורונה המציאות לא תחזור להיות מה שהיתה – פשוט כי לאנשים אין כסף. וכשזה המצב ואלו התובנות, מבינים מה מצפה לנו בעתיד, מבינים שאין עוד במה להיאחז – ובאמת שאני אדם אופטימי. אז זה כואב, וכדי שזה לא יכאב יותר לאחר מכן וכדי לא ליצור מצוקות יותר גדולות, צריך לקחת החלטות.

במשך השנים הגשנו אוכל כשר, ביתי, בריא. נתנו מענה גם לאוהבי בשר, גם לצמחונים וגם לטבעונים. היה מגוון רחב של מאכלים, כל יום היה תפריט לגמרי שונה, בסירים ובכמויות קטנות. סיר שנגמר – פשוט נגמר. אנשים יכלו לראות את האוכל ממש מתוך הסיר שממנו היה מוגש להם לצלחת.

בימים האחרונים אני מקבלת מבול של תגובות, מלקוחות וממכרים, אנשים שמביעים תמיכה – וזה ה"שכר" שאני לוקחת לעצמי. זה משהו שמאוד חיזק אותי נפשית, נתן לי תחושה שעשיתי משהו טוב. כשאנשים טורחים ומרימים טלפון, או כותבים לי "קטי, אולי תחשבי עוד פעם? אנחנו נקנה ממך, אולי תעבדי מהבית". הבעיה הגדולה היא שעם תמיכה לא הולכים למכולת, וגם לא עם לייקים בפייסבוק או סמיילי בווטסאפ. יש הבדל בין תמיכה של אנשים לבין מה שהעסק זקוק לו באמת. גם אם מבטיחים שיבואו, אחר כך כל אחד יקנה קצת אוכל וזה לא מה שיחזיק את העסק. אבל בהחלט בורכתי, וזה לא מובן מאליו שהיה לי עולם ומלואו של לקוחות שמאוד פירגנו ומאוד תמכו.

יש המון רגש ונשמה בעסק הזה, אבל צריך להיות גם עם איזושהי בגרות רגשית ותובנת חיים, לדעת מתי לשחרר. היתה לי תקופה, היתה לי זכות גדולה להגשים את החלום שלי, היתה לי זכוות שהגיעו אנשים ונהנו וטרחו והוקירו תודה ופרגנו. אבל התקופה הזו הסתיימה וצריך להמשיך הלאה, אני לוקחת רק את הדברים הטובים, למה לי לשקוע בצער? הסוד הוא להסתכל על חצי הכוס המלאה, רק היא תתן לנו כוח.

לאן אלך עכשיו? אני אמנם בת 62, אבל אני לא אדם שיישב בבית ויבכה על מר גורלו, או יתחיל לעשות בינג' בנטפליקס. עד עכשיו הייתי בתהליך של לסגור פינות וחובות; סוף סוף אני לא חייבת לאף אחד שום דבר, תודה לאל; ועכשיו אני מתפנה להתחיל לחפש כיוון כשכירה. גמרתי את ההרפתקה של העצמאים. מה שכן, סוף סוף יש לי זמן ללכת לים, לתאטרון ולקונצרטים. איזה כיף!

אם אפתח שוב בעתיד? לא, אף פעם. מיציתי, עשיתי וי עם סמיילי גדול, וזהו, הפנים קדימה. אני לא אמשיך בעולם הזה. אבל יש לי מסר חשוב להעביר: הקולגות שלי בעולם המסעדנות חשובים לי מאוד; הם אנשים יקרים ונהדרים, והם צריכים את העזרה של הציבור. אז תפרגנו, בלייקים וברגליים – הם זקוקים לזה.


"כמו כל דבר טוב, גם זה נגמר"

דפנה הכהן, מהבעלים של קפה לואיז בכניסה לכרמליה שנסגרת אחרי 14 שנה: "מכת מחץ ללא יכולת התאוששות ובלי חמצן"

דפנה הכהן | צילום: אנטולי מיכאלו
דפנה הכהן | צילום: אנטולי מיכאלו

לפני 14 שנה הקמנו את מפעל חיינו, קפה לואיז בכרמליה – חזון לקפה שכונתי בקונספט ייחודי. הלקוחות שלנו היו הראשונים שהצביעו ברגליים ובאו לחוות את החוויה של אוכל בריא, של אהבה ושל נתינה. הם שעזרו להפיץ את הבשורה של תזונה ואורח חיים בריא, שחיבקו אותנו וקיבלו מאיתנו חיבוק חם בחזרה. יחד עברנו שנים נפלאות – וכמו כל דבר טוב, גם זה נגמר.

אני מודה לכל מי שתמך, סעד, נהנה ופרגן. באותה נשימה, עצוב לי שהמדינה לא יודעת לעזור לעסקים הקטנים בשעת משבר. כאזרחית שמילאה כל חובה במדינה, שילמה כל מס אפשרי והעסיקה מאות עובדים במהלך השנים, הגעתי להבנה שלא ניתן להתקיים בכבוד מעסק עצמאי במדינה שלנו, וזה עצוב.

משבר הקורונה תפס אותנו, ונתן את מכת המחץ ללא יכולת התאוששות ובלי חמצן של המדינה. זה עצוב וכואב מאוד, מפעל חיים ירד לטמיון.

עכשיו נותר לחשב מסלול מחדש.

 

מחר (שישי, 10:00 בבוקר) ברדיו חיפה: סערת סגירת המסעדות בחיפה מגיעה לאולפן "זירה חופשית – עם אלי לוי וענבר דותן". מוזמנים להאזין