בעקבות הסערה סביב "קבלת שבת חיפאית", אודיה שווץ יצאה למסע אל שורשי הסטטוס קוו, וחזרה עם סיפור שמתחיל בקרב אוטובוסים בין יהודים לערבים ומסתיים בהרקדות ובתפילות מול השקיעה
קבלת שבת חיפאית בחוף דדו | צילום: רדיו חיפה
בסוף השבוע האחרון של אפריל 2016, נשבר רצף היסטורי של כשבעה עשורים, במהלכם לא אישרה מדינת ישראל הפעלת תחבורה ציבורית לאורך כל חג שביעי של פסח. זה קרה כאן, בחיפה, לראשונה מאז אילץ המנדט הבריטי את נהגי חברות התחבורה העבריות לעבוד גם בחגי ישראל, אפילו ביום כיפור, לצורך מה שהוגדר אז כ"מאמץ מלחמתי"; באישור משרד התחבורה ובהתאם לתקנות התעבורה, פעלה המטרונית במשך יומיים שבהם נחגג שביעי של פסח – מערב החג, בחמישי, וגם במהלך שני ימי החג, בשישי ובשבת.
על פי הנהוג בארץ, מימי טרום המדינה וגם אחרי הקמתה, כאשר חלים שני ימי שבתון רצופים מושבתת לחלוטין פעילות התחבורה הציבורית, לרבות זו המורשה לפעול בשבת רגילה, עם כניסת יום השבתון הראשון ומתחדשת למחרת אחר הצוהריים או בערב. כך שלמעשה, ערב שביעי של פסח תשע"ו, הופר הסטטוס קוו שחיפה כל כך גאה בו. ובצדק; השקט שליווה את החריגה ההיסטורית מהאיזון המבורך בעיר, בין חילוניים לדתיים, היווה הוכחה נוספת להיותה של חיפה יוצאת דופן בנוף הישראלי המתוח של השסע החילוני-דתי.
רק שלוש שנים וקצת חלפו מאז, ומשבר חדש איים לטלטל את הסטטוס קוו. בשבוע שעבר געשו חברי סיעות הקואליציה במועצת העיר מ"הבית היהודי" ו"אגודת ישראל", כשנודע להם כי אירועי קבלת השבת שתשיק העירייה בסוף השבוע בחוף דדו יסתיימו רק בשעה 20:00 – 40 דקות אחרי כניסת השבת. האירוע, אותו יזם סגן ראש העירייה ומחזיק תיק התרבות, הרב הקונסרבטיבי דב חיון, נערך כסדרו וללא הפרעה; אלא שהעימות במועצת העיר העלה שוב לדיון את שאלת הסטטוס קוו בחיפה – האם הוא עלול להיפגע, מה הסכנות הכרוכות בכך; או עד כמה, אם בכלל, הוא בלתי ניתן לערעור?
"חיפה היא שונה, משום שהיא עיר מעורבת"
כדי להשיב על השאלות הללו, צריך לחזור לימים שבהם הסטטוס קוו בחיפה היה בחיתוליו ונולד, למעשה, כתוצאה ממתיחות אחרת – בין היהודים לערבים בעיר. בשנות ה-40 של המאה שעברה, טרום תש"ח, היתה בארץ תחרות בין חברות תחבורה ציבורית יהודיות לערביות, אך אף אחת מהן לא פעלה בשבת – למעט בעיר אחת: חיפה. בחברות היהודיות החליטו לסטות מהמסורת, ולתת פייט ל"כיאט" הערבית גם ביום המנוחה. להפעלת תחבורה ציבורית בשבת היתה שתי סיבות נוספות: האחת, בטחונית – למנוע כניסה של קווים ערביים לשכונות יהודיות בשבת, לצורך שירות האוכלוסיה הבריטית; והשניה, מאבק בתופעה של תקיפת יהודיות בחוף "כיאט" (ולקשר בין החוף לחברת התחבורה נגיע בהמשך, א"ש), שהיה באזור הערבי, באמצעות הפעלת קווי נסיעה לחוף בת גלים.
ההיסטוריון החיפאי, פרופ' יוסי בן ארצי, לשעבר רקטור האוניברסיטה, מספק זווית נוספת לסיפור על משפחת כיאט – ערבים-נוצרים-יוונים-קתולים שמקורם בלבנון, והגיעו לחיפה במאה ה-19. המשפחה נודעה בעושרה הרב, ובין השאר החזיקה זכיונות להפעלת ארבעה קווי אוטובוס, מהם שניים אל חוף הים שבבעלותם. "הסיפור של הסטטוס קוו מתחיל סביב חוף הים", אומר פרופ' בן ארצי, "ברגע שמשפחת כיאט הבינה שהולכים לבנות את הנמל ושלאנשים לא יהיה איפה לשחות, הם פיתחו את חוף הכרמל והפעילו לשם הסעות. מנגד, החברות היהודיות פחדו להפסיד את הנוסעים שלהן, וכך יצרו מצב שהתחבורה הציבורית בחיפה הגיעה עד לחוף הים, אבל לא רק – גם לכרמל וליגור ולעוד מקומות, ונמשכה גם בשבת. התחרות הכלכלית והצביון המעורב של העיר תרמו להרחבת השירות ולהוספת קווים". הציבור הדתי הביע התנגדות חריפה וחד משמעית, אבל שום דבר כבר לא החזיר את הגלגל לאחור.
בסוף 1947 הוקם "קואופרטיב שחר – שירות חיפה רבתי" שכלל קרוב ל-300 נהגים וכ-130 אוטובוסים. בהמשך, מדינת ישראל הצעירה סירבה לחדש את רשיונה של "כיאט", "שחר" התמזגה עם חברות אחרות וכעבור כמה שנים ותהליכי מיזוג שונים אוחדו תחת קורת הגג של "אגד". "באותם ימים, 'סטטוס קוו' פירושו היה 'לא כדאי להסתבך עם השאלה, איזו מדינה נהיה'", אומר פרופ' בן ארצי, "בואו 'נצלם' את המצב הקיים – אם בירושלים החנויות סגורות ואין תחבורה ציבורית, נשאיר את זה ככה; ואם בחיפה נוסעים בשבת, אז שימשיכו כך. ב-1947 אף אחד לא חלם שחיפה תהיה רק עיר יהודית. חיפה היא שונה, משום שהיא עיר מעורבת וכבר אז היתה בה תחבורה ציבורית בשבת, וכך המשיך להיות".
את הקרדיט למצב הייחודי של חיפה זוקף פרופ' בן ארצי ל"חוכמה של החיים ושל המנהיגים": "הסטטוס קוו משקף את האופי של חיפה. למשל, אוטובוסים שנסעו ברחוב הרצל והיו אמורים לחזור דרך יל"ג והחלוץ, שהיו חד סטריים, היו משנים את כיוון הנסיעה רק כדי לא לעבור ליד בית הכנסת הגדול. בנוה שאנן, עוד משנת 1930, האוטובוס שכל השבוע נוסע ברחוב התיכון – בשבת נוסע דרך רחוב הגליל".
את היחסים שהתפתחו בין חילונים לדתיים בחיפה, על רקע עיצוב הסטטוס קוו, מתאר פרופ' בן ארצי כהדדיים. "האוכלוסיה הדתית הלכה לא פעם לקראת הציבור החילוני", הוא מדגיש, "למשל, במקרה המטרונית – היא הרי לא היתה קיימת לפני קום המדינה ולא היתה חלק מהסטטוס קוו; ובכל זאת, הוסכם להשאיר קו אחד (מספר 1, א"ש) שייסע בשבת. הנציגים הדתיים במועצת העיר מעולם לא דרשו להפסיק את התחבורה הציבורית בשבת". אגב, פרופ' בן ארצי מצדיק לחלוטין את ההחלטה לא להפעיל את הכרמלית בשבת, משום שמדובר במהלך ש"פוגע בציבור הדתי".
"תמיד היו דברים שכולם ידעו עליהם, אבל לא עשו בגללם מלחמות"
לאורך יותר מ-20 שנה במועצת העיר, ארבע קדנציות כסגן ראש העירייה, וחמש שנים כיו"ר המועצה הדתית, הרב אבי ויצמן זכה להכיר היטב ומקרוב את הסטטוס קוו בחיפה ואת חשיבותו. גם מנקודת המבט שלו, הכל מתכנס לכדי עניין אחד: קדושת השבת. "עם ישראל צריך לדעת שהשבת היא אחד הסמלים של הזהות היהודית, בפרט בארץ ישראל", הוא אומר, "וזה נכון לגבי יהודים בכל מקום בעולם". עם זאת, גם הוא יודע מה צריך כדי לשמור ולהגן על האיזון העדין. "היו לנו כמה מאבקים בעיר סביב השבת", הוא מספר, "בעיקר סביב פתיחת בתי עסק בגרנד קניון ובקניון חיפה; נאבקנו, אבל אחרי כל מאבק כזה היתה הידברות חברית שהובילה לשמירת הסטטוס קוו".
לצד ההידברות, הרב ויצמן נזכר באמצעי נוסף בו עשה שימוש: שיטת המקל והגזר. "בהתחלה, ישראל סביון וגד זאבי רצו לפתוח את הגרנד קניון בשבת, וכשהזה הגיע למצב שהיינו צריכים להפגין, יצאנו והפגנו באופן מכבד ומכובד. היה לנו מהצד האחד את המקל – שר העבודה והרווחה, אלי ישי ושר הפנים, אליהו סוויסה; אבל תמיד השתמשתי במתיקות של הגזר, שזו החברות וההידברות, וזה הבסיס. חיפה תמיד היתה בנויה על הידברות, וגם היום יש במועצה חברים ראויים כמו מיכי אלפר (ממלא מקום וסגן ראש העירייה, ויו"ר 'דגל לתורה', א"ש), שהוא אדם עם יכולות, מנהיג מצוין ופיקח, שיודע לדבר שעושה את הדברים כראוי; וגם אריה בליטנטל (יו"ר סיעת 'אגודת ישראל', א"ש). כל מלחמה היא מיותרת וצריך לשמור על הסטטוס קוו".
הרב ויצמן גם מציין את ההבדל בין ימיו במועצת העיר, לבין המצב היום מבחינת הייצוג החרדי. "בזמני, אף פעם לא היינו ארבעה חברי מועצה חרדים", הוא אומר, "כשנכנסתי למועצה הייתי היחיד וכך היה רוב השנים, אבל הגענו להישגים. שם המשחק הוא 'דרכי נועם', וכך עשינו את זה".
"דרכי נועם" הוא אחד התיאורים שפחות מתאימים לאופן שבו התנהל העימות האחרון סביב קבלת השבת החיפאית בחוף דדו – אירוע שממזג תפילות ומוזיקה, בשיתוף "בית תפילה ישראלי", ארגון להתחדשות יהודית. כשיו"ר סיעת "הבית היהודי" במועצת העיר, יואב רמתי, שמע כי האירוע יסתיים אחרי כניסת השבת, הוא לא היסס להפנות את האיש לעמיתו בקואליציה וסגן ראש העירייה, הרב חיון והצהיר כי מדובר בהפרה של הסטטוס קוו. כן, לא על ידי חילוני, אלא על ידי רב בישראל.
לדעתו של הרב ויצמן, הביקורת מוצדקת. "היה צריך ליזום קבלת שבת כפי שהיה בתקופתי, כשזה רק נשק לכניסת השבת", הוא אומר, "בשביל מה לעורר מהומה על לא מאומה, מאירוע שאפשר לקיים בנועם?". בהקשר זה מציין הרב ויצמן את תפקידה של ראש העירייה בסיטואציה כזו. "זכיתי לעבוד בצוות עם עמרם מצנע, שהיה איתי במאבק נגד פתיחת הגרנד קניון בשבת ונגד כל העולם, בגלל שהוא אמר שזה משהו גדול בתוך לבה של העיר חיפה, שלא מפר את הסטטוס קוו אלא קורע אותו", הוא ממשיך, "גם יונה יהב היה איתי במאבקים. אני לא מאמין שמצנע ויהב יותר דתיים מעינת קליש, ולכן עם שכל, הידברות ונועם אפשר להגיע בקדנציה הזו לתוצאות שמשמרות את הצביון היהודי-דתי של העיר".
גם שי בלומנטל, לשעבר יו"ר סיעת "הבית היהודי" במועצת העיר, סבור שהכל נמצא בידיים של מי שעומד בראש המערכת. "תמיד היו דברים שנעשו בעיר בשבת ושכולם ידעו עליהם, אבל לא עשו בגללם מלחמות", הוא מגלה, "למשל, בנושא של פינוי זבל בשבת, שנעשה גם היום ואפילו בשכונה שבה מתגורר סגן ומ"מ ראש העירייה, מיכי אלפר. אולי יגידו שהפינוי בשבת נעשה על ידי נוכרים, שאינם יהודים, ויכול להיות שזה נכון; אבל בכל מקרה, לא יוצאים על זה למלחמה כי החוכמה היא לדעת לכבד האחד את השני, ולא לכופף. יהב ידע לעשות את זה, היה לו קשר מצוין עם הציבור החרדי והדתי, חוץ מעם 'דגל התורה' שמיררו לו את החיים. הוא היה רגיש וקשוב וידע לחבר בין כולם, תוך שהוא מחזיק סביבו עוזרים שידעו לעשות את העבודה, להוביל את הסטטוס קוו, להימנע מכניסה למאבקים ולשמור על קשרים עם כל חלקי הקואליציה. קליש, מהצד האחד נותנת לדב חיון לנהל את הקרבות, ואת החרדים זה לא מעניין כי הם קיבלו את יתרת הבשר שלהם. אבל הציבור הציוני-דתי, שרוצה להיות שותף, לא רוצה שיכופפו אותו".
"עד היום לא ספרו אותנו. אני שיניתי את המשחק"
כאמור, את עיקר הביקורת סביב "קבלת שבת חיפאית" ספג הרב חיון, כשאפילו בלומנטל, מהדמויות היותר שקולות ומתונות בפוליטיקה המקומית, לא חוסך במילים. "יש פה סגן ראש עיר שחושב שחייבים להחיל את המשנה הסדורה שלו, ולא לתת ביטוי לקבוצות נוספות ולכל המגזרים, וכופה על הציבור לשמוע דווקא קבוצה ספציפית במקום לתת ביטוי בכל שבוע למישהו אחר", הוא תוקף, "אפשר לסיים את האירוע הזה בכניסת שבת. למה אי אפשר להתחיל אותו שעה קודם? איפה כתוב בתורה שצריך להתחיל בשש? ה'קלבת שבת' שהיתה בתקופה שלנו תמיד הסתיימה לפני כניסת השבת, והשתתפו בה המוני אנשים ובהם גם דתיים. חיון צובע את האירוע בצבעים מאוד ברורים ששייכים לזרם הרפורמי".
לביקורת מצטרף גם פרופ' בן ארצי, שאף קובע ש"המהלך של הרב חיון הוא מסוכן ולא חכם, ומנוגד למסורת של הכבוד ההדדי בין רוב חילוני למיעוט מסורתי". "הכוח של הדתיים, גם בחיפה ובעיקר במדינה, יכול לגרום לכך שגם הם יירצו לשבור את הסטטוס קוו", הוא מזהיר, "אתה אומר שלא אכפת לי לשבור את הסטטוס קוו על ידי ריקודים בחוף הים? אני אומר שלא תהיה תחבורה לים בשבת, ואז תהיה עוד מלחמה מיותרת. במקרה הזה, הרב חיון היה צריך להיות חכם ולהגיד שהאירוע מסתיים לפני כניסת השבת, ואם אנשים יישארו גם אחר כך – זה כבר לא במסגרת אירוע של העירייה. זו אף פעם לא החלטה של צד אחד, כי הצד השני גם ירצה משהו בתמורה. גם אני הייתי רוצה כרמלית בשבת ושכל החנויות יהיו פתוחות, אבל לא צריך להכנס למלחמה עם הדתיים בחיפה; אתה תנצח בריקודים בים, ותפסיד במקום אחר. גם כשלחרדים ולדתיים לא היה כזה כוח, הרוב בחיפה – שהוא מתון וסובלני – תמיד ידע להתחשב בהם".
גם הרב חיון היה כמובן באירוע הבכורה של "קבלת שבת חיפאית" בחוף דדו, ביום שישי האחרון. כמי שנושא בתואר רב, ושהעיד בעבר שהוסמך הן בזרם החילוני והן באורתודוקסי השמרני, הקפיד סגן ראש העירייה לעזוב את המתחם מספיק מוקדם, כדי להימנע מחילול השבת. "כולם כבר הספיקו לשכוח", הדף השבוע את הטענות, "'קלבת שבת' התחילה יותר מוקדם, ונמשכה על הגבעה עד השעה 20:00 בערב, כולל מופע בנמל עם קבלת שבת. לא שיניתי את הסטטוס קוו שנשמר אז, רק צמצמצתי את השעות ושיניתי את המהות, למשהו תרבותי ועדין, כשבכל שבוע משתתפים בו רב או רבה. גם קהל חובש כיפה יכול להגיע, וללכת לפני כניסת השבת".
הרב חיון גם לא חוסך ביקורת מהקהילה החרדית ומהזרם השמרני, שבשמו הוא מותקף על רקע קבלת השבת בחוף הים. "שלא יספרו לי סיפורים", הוא ממשיך, "השתנו הזמנים שבהם אורתודוקסים קובעים את הזמנים. מי שעושה פה סיבוב הם הפוליטיקאים. אני לא יודע אם יש סטטוס קוו; מחר יגידו להפסיק לקיים את אירועי 'שבתרבות', להפסיק הרקדות ותחבורה ציבורית בשבת. חיפה היא עיר פלורליסטית וכפי שהצבעתי נגד הפעלת כרמלית בשבת, אני מבין את הרגישות ובצורה מכובדת אפשר למצוא פתרונות. פעילויות בשבת תמיד היו, אולי נסגור את חוף הים בשבת וזהו? המגזרים שלי נפגעים מהאורתודוקסים, ועד היום לא ספרו אותנו. אני שיניתי את המשחק".
בנוגע לגיבוי שהוא מקבל מראש העירייה, הרב חיון מדגיש ש"קליש מכבדת את כולם ולא רוצה לפגוע באף אחד. יש פה כמה חמומי מוח, אבל צריך להבין שיהדות זה גם רפורמים וגם חילונים. זו האידיאולוגיה שאני מאמין בה ושלא יכפו עלי את דעתם. כשהם רוצים הפרדה, הם מקבלים. אני אעמוד על הרגליים האחוריות. אני שליח ציבור".
שירת הים: שעה וחצי בין חול לקודש
על רקע המהומה במועצת העיר סביב קבלת השבת, במציאות שבה כל דבר מקבל גוון פוליטי, התקיים בסוף השבוע האחרון אירוע הבכורה בחוף דדו. ליד הטיילת העמוסה, מול עוד שקיעה ציורית של אמצע יולי, עלו על הבמה נגנים וזמרים מ"בית התפילה הישראלי", והנעימו את זמנם של מי שפינו לעצמם שעה וחצי שבין חול לקודש. היתה הרבה מוזיקה טובה, תפילות, רב קהילת "שירת הים" שדן בפרשת השבוע, "פרשת בלק", על בלעם הזכור כמי שבא כדי לקלל את עם ישראל, אך יצא מברך – קצת הפוך מהדרך שעשה הרב חיון בסיפור קבלת השבת.
אבל מחוויה אישית שלי, אי אפשר היה שלא להבחין עד כמה האירוע שיזם הרב חיון, למורת רוחם של כמה מעמיתיו במועצת העיר, הביא עמו בשישי האחרון רוח רעננה לפתוח איתה את סוף השבוע. וכל עוד כל אחד חי וגם נותן לחיות – בלי שצירוף המילים "סטטוס קוו" יהיה בכלל חלק מהדיון – כל שנותר לנו הוא להחליט אם חוזרים מוקדם הביתה, או נשארים לקבל את השבת מול הבריזה של הים. שבת שלום.
כתבות נוספות
