מלחמת אחים

דקות לפני פיזור הכנסת עבר בקריאה שלישית חוק אחים שכולים שיזם אלי דבי. 44 שנה אחרי אותה הדפיקה אצלו בבית, הדפיקה ששינתה את מסלול חייו, הוא יכול לנשום לרווחה בידיעה שאחים שכולים יקבלו הכרה.

אלי דבי (61) נחשב בעיני רבים לזה שלא מוכן לקבל לא כתשובה. ב-15 השנים האחרונות שם את האגו, העסקים והמשפחה בצד כדי לעשות צדק עם קהילת האחים השכולים. הוא לא בחל באמצעים. דפק על דלתות, נדנד בטלפונים, חיבר בין אנשים כדי שיוכלו לסייע לו בעתיד. יצא מאין ספור פגישות עם מחליטנים כשהוא בטוח שנהנה, זה קרה רק כדי להתאכזב שוב. "כל אכזבה, במקום שתכבה אותי – גרמה לי לרדוף אחרי עוד אנשים. ידעתי שהצדק לצידי, דיברתי בקול שלי אבל ייצגתי אלפי אחים ואחיות שכולים שבאתוס הישראלי שכחו אותם".

דבי הפך לאח שכול באוקטובר 1978: "אחי צדוק ז"ל שירת כמפעיל ציוד בחיל הקשר. במבצע ליטני הוא היה ברמת הגולן. נשארו לו חודשים ספורים לשחרור".

הדפיקה ששינתה את הכל

דבי זוכר את אותו יום כיפור. הוא היה בן 17 שבילה את השעות האחרונות של הצום עם חברים בחוץ: "חזרתי הביתה וישר נכנסתי להתקלח", הוא משחזר. "שמעתי את אותה דפיקה בדלת אבל לא התייחסתי. הדפיקה התעצמה ופתאום", דבי עוצר את הדיבור. משתנק. לוקח כמה שניות וחוזר לדבר.

"סליחה", הוא אומר, "כל פעם שאני חוזר לקטע הזה אני נשבר". אני אומרת שאין מה להתנצל והכל ברור ודבי ממשיך: "פתאום שמעתי את אמא שלי צועקת. בהתחלה לא הבנתי מה היא צועקת. הייתי בטוח שקרה לאבא שלי – שהיה איש צבא – משהו רע, אולי הלב אבל אז אני שומע את אבא צועק 'צדוק צדוק' בקול שבור שלא אופייני לאבא שהיה הכי חזק וגבוה בעיני".

דבי נשאר במקלחת. לא יודע אם צריך לצאת, אולי פוחד שאם ייצא יגלה את האמת – שהמציאות כפי שהכיר, השתנתה לבלי שוב. "עד היום אני שומע את אמא צועקת 'עמי עמי למה לקחת לי אותו?' עמי היה הדוד הצנחן שלי, אח של אמא שנהרג עשר שנים לפני בהתקלות עם מחבלים".

הבית התמלא בבת אחת באנשי צבא משפחה שכנים וחברים. השכן מלמעלה דפק קלות בדלת ואמר בלחש לדבי: "צא. קרה אסון". דבי בן ה-17 היה אמור לצאת יום למחרת לסיום קורס מדריכי נוער: "שאלתי את אותו השכן, אתה חושב שאצליח לצאת מחר לקורס? הבנתי בדיוק מה קרה אבל הראש היה מבולבל".

הרעש בבית לא פסק. ההורים יחזקאל ז"ל ואילנה שתיבדל לחיים ארוכים הלכו לזהות את צדוק, בנם שנהרג בצבא. אח של צדוק, אלי, לא מצא את עצמו: "שכבתי במיטה, כיסיתי את עצמי, לא רוצה לראות לא רוצה לשמוע אבל בכל זאת שומע את אמא בוכה 'העיניים של צדוק היו עצומות ואני רוצה להעיר אותו'".

"ברגע שצדוק נהרג נגמר להם המקום בלב עבורי"

ואז הלוויה ושבעה והמון אנשים שבאים להשתתף בצערם של ההורים שיושבים ולא מפסיקים לבכות. ואחרי השבעה הבית מתרוקן מאנשים ומתרוקן משמחה, מחיוכים ומארוחות משפחתיות: "אבא שלי רק בכה. כל היום ישב ובכה. נותן לעצמו מכות בראש, פותח לעצמו את המצח ולי לא היה בכלל מקום להיות עצוב או להתאבל. רק דאגתי לאבא ולאמא".

דבי עשה את הכל כדי לא להיות בבית, לברוח כמה שיותר רחוק מהמקום שפעם היה עבורו הכל והפך למלכודת של פחד ועצב. "אנשים פחדו לשאול אותי מה שלומי. הרגשתי כאילו אני הולך עם איזה סימן על הראש – לא לשאול על השכול, וכל מה שרציתי היה לדבר, לשתף לספר".

כיום דבי מבין שלא היה לו מקום. שהאבל של ההורים על בנם צדוק ז"ל לא השאיר מקום לתשומת לב, לחיוך או דאגה לבן החי: "ידעתי שאני חייב להתגייס כמה שיותר מהר כדי לברוח".

בצבא שירת כמפקד מגדל פיקוח בחיל האוויר: "עשיתי לא מעט שטויות כדי שההורים יראו אותי, יתייחסו אליי. מבחינתי, ברגע שצדוק נהרג נגמר להם המקום בלב עבורי".

למרות זאת, הוא לא כועס על ההורים: "הם עשו בשבילי מעל ומעבר. לא היה להם קל. השארתי להם את המקום, את הטייטל 'משפחה שכולה'. לא סיפרתי לחברים החדשים או במקומות העבודה אחרי הצבא שאני אח שכול. השארתי להורים את הטייטל.

ובשנת 2000 אביו נפטר. "22 שנה של סבל. של לב שבור וגעגוע אין סופי לצדוק. כשאבא נפטר אני נשאר עם אמא, זו שמפעם לפעם ראתה אותי, הבינה אותי. אחרי הכל גם היא הייתה אחות שכולה. היא הבינה מה אני מרגיש".

המורשת

דבי מצטרף לפעילות של יד לבנים מתוך הבנה שהגיע הזמן שיכירו באחים השכולים. "אחרי שאבא נפטר הרשתי לעצמי להתחיל להתאבל ולכאוב, להבין את המקום של האובדן שלי בתוך במשפחה".

במסגרת הפעילות של יד לבנים יוזם דבי מפגש לאחים שכולים. "אני לא אשכח את המפגש הראשון. על הבמה עמד, מול מאות אנשים, אח שכול בן 73 ואומר 'פעם ראשונה שמזמינים אותי כאח שכול למפגש'".

יום למחרת מחליט דבי על הקמת פורום לאחים שכולים: "זה התחיל מהצורך הפרטי שלי להבין את הכאב, לבכות, לראות את עצמי. שמעתי לאורך השנים לא מעט אחים ואחיות מספרים על הצורך של ההורים להתאבל בעצמם. על הורים שלא נותנים מקום לאבל של האחים, הורים שממקום מגונן, כמו ההורים שלי, לקחו את כל האבל וכל העצב וכל הכעס על עצמם.

"באחד הראיונות בתקשורת הזמינו אותי לשיח יחד עם אב שכול. בשלב מסוים שואלת אותי המראיינת, 'איך אתה מרגיש ליד האבא?' עניתי שאני קטן ליד הכאב שלו. שאני מרגיש שאין לי מקום לדבר כל עוד מדברים על השכול של ההורים".

דבי מתחיל לפזר את רעיון הפורום תחת כל עץ רענן וליד כל מי שיכול לסייע לו לקדם את הרעיון. השם "לנצח אחי" נולד מכותרת לראיון שקיים עם ליאור אל חי (ידיעות אחרונות): "הזמינו אותי לאין ספור ראיונות. נדמה שהרעיון הפשוט הזה לא היה כל כך פשוט להבנה. למי שמחוץ למשפחת השכול אין מושג מה קורה אצלנו".

60,000 אחים ואחיות שכולים חיים בנינו. החוק עד לפני מספר חודשים לא התייחס אליהם. "בעצם, ברגע שהורים שכולים הולכים לעולמם החלק של השכול נמחק איתם. זה לא הגיוני!", אומר דבי.

"לא נתתי לאף אחד לעצור אותי"

דבי, כאמור, לא בוחל באמצעים לקדם את המיזם: "נפגשתי עם משה כחלון עוד לפני שהיה חבר כנסת. הוא המליץ לי להקים עמותה, כך נולדה עמותת 'לנצח אחי' שמטרתה הכרה באחים השכולים".

הכרה זה יפה אבל כדי להגיע לאותה הכרה צריך לא מעט קשרים במשרדים החשובים על מנת לקדם הצעת חוק, הצעה שתביא שקט נפשי ללא מעט אחים שאיבדו לא רק אח או אחות, גם את ההורים ואת הבית שהיה קודם למות האחים.

"הרגשתי כל הזמן שאני הפה של האחים השכולים", הוא מסביר. "לא נתתי לאף אחד ולשום דבר לעצור אותי. הסברתי פעם אחר פעם את הכאב שלנו, סיפרתי על הבית שהתרסק ועל החלומות שהתרסקו השנייה שדפקו בדלת שלנו ובדלתות אחרות. כל פעם פצעתי מחדש את הנשמה אבל לא נתתי לכאב הפרטי שלי לעצור אותי מלבצע את המשימה עד תומה".

ודבי כאמור מנצל כל קשר וקשר על מנת לפגוש עוד ועוד ממקבלי ההחלטות השונים. "השכול לא שייך לצד ימין או שמאל של המפה הפוליטית. כולם מבינים ומכירים ורוחשים הרבה מאוד כבוד למשפחות השכולות. זה דווקא הקל עליי לפגוש עוד אנשים, פתח לא מעט דלתות דרכן נכנסתי כדי להסביר שאנחנו מבקשים הכרה. לא זכויות ולא שום דבר מעבר לה שמגיע לנו.

"ידעת לדוגמא שעד לפני כחודש לא הייתה במשרד הביטחון רשימה שמית של אחים שכולים? לא היה להם מושג למי לפנות, מי צריך לדעת שמגיע לו או לה טיפול פסיכולוגי. יחד עם שר המשפטים גדעון סער וראש הלשכה שלו פנינו לרישום האוכלוסין כדי להוציא רשימה ועכשיו סוף סוף במשרד הביטחון יכולים לפנות לאחים השכולים".

רשימת נבחרי הציבור איתם הוא נפגש ארוכה מאוד וכוללת חברי כנסת ושרים מכל קצוות הקשת הפוליטית: "אני חייב תודה ללא מעט אנשים. כחלון וח"כ אלי כהן שהיו איתי באש ובמים, צחי הנגבי, טלי פלסקוב, יואל חסון, מירב בן ארי, הנשיא לשעבר ריבלין שסייע לחוק משפחות שכולות בזה שנתן יום חופש ביום האבל המשפחתי, דני דנון, שאול מופז, ציפי לבני, מרב מיכאלי. נפגשתי עם כולם. עברתי דלת דלת".

הבשורה

הרבה מהם הבטיחו וחיבקו והצטלמו אבל לא חזרו אחר כך להודעות או לטלפונים. מי ששינתה את המשוואה, מי שהבטיחה לדבי להעביר את החוק הייתה חברת הכנסת מיכל שיר. "את שיר הכרתי לפני 4 שנים כשרצה לפריימריז", משחזר. "בשיחה הראשונה שלנו היא לא הצליחה להבין איך עד היום לא חוקק החוק". 'אני מבטיחה לך שאני באופן אישי מביאה לך מעטפה עם הכרה באחים השכולים', היא אמרה וכך אכן היה.

את אותה מעטפה חברת הכנסת שיר הביאה פיזית לדבי כשנפגשו בבית יד לבנים בחיפה. אחרי ההכרה נזכרו לא מעט גופים להזכיר את חשיבות הנושא, להתהדר בנוצות לא להם, לנסות לנכס לעצמם את ריצת המרתון שדבי רץ לבד כבר 15 שנה. אך דבי לא מתרגש מכל אותם שרכים שמנסים להיתלות בהצלחה לא להם: "למדתי לא להתעסק בטפל. כל מי שצריך לדעת שזו תוצאת המסע שלי – יודע. חשוב לי עכשיו להעביר את המסר לאחים השכולים. שידעו שמכירים בהם. שגם הם חלק לא מבוטל ולא נשכח ממשפחת השכול".

אף אחד לא יוכל לקחת לדבי את הדפיקות על כל אותן דלתות שנשארו לא פעם סגורות בפניו, עד שהצליח להיכנס דרך החלון. "אני זוכר את אחת הפגישות עם העוזר של בנימין נתניהו. בסוף הפגישה, כשכבר לא יכולתי לדבר הוצאתי את התמונה של צדוק אחי ז"ל מהכיס, הדבקתי לו אותה לחזה ואמרתי 'אם לא בשבילי – בשביל שאר האחים והאחיות. אז בשבילו".

צדוק דבי ז"ל נהרג ביום י"א תשרי תשל"ט 12.10.1978 בן 21 בנופלו. "אני לא מכיר את צדוק בן 22. זוכר אותו רק עד גיל 21 מחויך, מבויש, כותב שירים ורב איתי מפעם לפעם. לא יודע איך היו החיים שלי נראים אילולא קרה מה שקרה. אבל היום, אחרי המסע שעברתי אני כבר שלם. כבר מרשה לעצמי לכאוב ולבכות ולהתגעגע".