ההורים של ש' דחפו לה סמים ואלכוהול מגיל שש. את ב' זרקו לרחוב ביום הולדתו. ואמא של א' הוציאה נגדו צו הרחקה. אודיה שווץ ביקרה בחצר האחורית של חיפה, במקלטים ובמוסדות שמעניקים תקווה והזדמנות להתחיל הכל מחדש

אודיה שווץ פרסום: 14:09 - 23/12/20
צילום: רדיו חיפה
צילום: רדיו חיפה

ש' משתמשת בסמים כבר 39 שנה. היא רק בת 45, כך שהחישוב הפשוט מניב תוצאה מזעזעת. "כבר כשהייתי בת שש, ההורים שלי הרגילו אותי לשתות אלכוהול ולקחת סמים, כדי שאני ארדם", היא נזכרת בחיים הבלתי שגרתיים שחוותה, בשלב שבו ילדים בגילה היו עסוקים בלגלות את העולם ולהתפעל ממנו. "בבוקר הייתי לוקחת תרופות נגד אלרגיות כדי להיות מטושטשת, ועם הזמן זה גרם לי להתמכר".

את ש' אני פוגשת במרכז יום לאנשים נקיים בחיפה, שמפעילים משרד הרווחה והרשויות העירוניות. שם, מכינים את הדיירים שעברו שיקום לקראת צאתם לדרך חדשה: תנאי הקבלה הוא להיות נקי למשך שבועיים מסמים ומאלכוהול, כך שמדובר במעין "תחנה סופית" לפני החזרה לחיים האמיתיים, בגרסתם הטובה והנקייה יותר.

יום פתוח בטכניון 728_90

במהלך השיחה עם ש' עובר לידנו דייר נוסף במרכז. מהקעקוע שעל פניו אי אפשר להתעלם: עיטור של דג מת, שלדבריו נועד להזכיר לו את כל אותן פעמים בהן היה קרוב לנשימתו האחרונה, למוות.

כבר 15 שנה שאני מסקרת את מרכזי הטיפול של רשויות הרווחה, מכירה את האנשים, שומעת את הסיפורים. ולמרות זאת, לקראת הסיור בהם לא ידעתי למה לצפות. עולם אחר לגמרי מזה המוכר לרובנו, מציאות קשה ובלתי מתפשרת, כזו שלא מותירה הרבה מקום לתקווה – ולגלות שבכל זאת, עבור רבים יש אור בקצה האפלה.

יום פתוח בטכניון 320_100

"לא להיות ברחוב כמו כלב"

למרכזים של שירותי הרווחה מגיעים נשים, גברים ובני נוער, כולם נרקומנים שנפלו לסמים והפכו אותם לדרך חיים, וכעת אחרי שהתנקו רוצים דבר אחד: חיים חדשים. הם עובדים קשה בשביל להישאר נקיים ורוצים להוכיח, בעיקר לעצמם, שהם יכולים – להיות מאושרים, שמחים, לחיות תחת קורת גג חמה, ולקבל עוד צ'אנס להסתדר בעולם שבחוץ.

את הסיור שאליו יצאתי, מלווה במנהלת אגף הרווחה בעירייה, עו"ס מאירה קופרמן, יזם צביקה ברבי, מחזיק תיק הרווחה בעירייה. התחנה הראשונה שלנו היתה "בית הדר", דירה המאכלסת דרי רחוב. שם הם מקבלים הזדמנות לעמוד על הרגליים, אחרי שנים שבהן גרו ברחוב בלי טיפת אופטימיות. לא רחוק משם, בשכונה, פועל גם השאלטר – דירת מחסה המאכלסת צעירים שנשרו ממסגרות או שנזרקו מהבית אל הרחוב. חבר'ה בני 18 עד 25, שבעולם אחר או חיים אחרים עתידם היה לפניהם. במהלך חייהם הם כבר חוו זנות – גם נשים, גם גברים, אלימות מינית, התמכרויות וטראומות; והמקום האחרון שהם רוצים לשוב אליו, הוא הרחוב.

צילום: רדיו חיפה
עו"ס מאירה קופרמן ומנהל מרכז היום, צורי בן ישי | צילום: רדיו חיפה

לשם כך יש להם את המדריכים, שעוזרים להם בעניינים הכי בסיסיים: תשלומים מול ביטוח לאומי, מציאת עבודה וכו'. והם? רק רוצים לשרוד, אחרי שנים שבהן מדי יום ולילה רק ביקשו להבטיח לעצמם אוכל בערב ומיטה להניח עליה את ראשם. לחלקם יש משפחות שבאות לבקר; אחרים מעדיפים להימנע ממפגשים כאלה, או שמשפחותיהם בוחרות לנתק מגע וקשר.

א', שהתגורר ליד עפולה, הגיע לכאן לפני חודשיים דרך משרד הרווחה. "אמא שלי הוציאה אותי מהבית כי לא הסתדרתי בעבודה", הוא מספר, "היה לה קשה לטפל בי. הבעיות עם אמא שלי התחילו אחרי הצבא; שירתתי כלוחם וסיימתי שלוש שנים בצה"ל. אמא שלי רצתה שאמצא עבודה, אז ניסיתי בהרבה מקומות אבל לא הצלחתי להחזיק אף אחת מהן. אחר כך היא הוציאה נגדי צו הרחקה. אני מאוד כועס עליה, ואני פה כי אני רוצה להשתפר, להראות לה שאני יכול, ורק אחר כך אחזור הביתה".

ב' הגיע לפה אחרי שנים שבהן גר ברחוב, בדימונה, וגם נדד ממקום למקום עד שנחת בשאלטר בחיפה כשהוא סובל מבעיית סמים. "במשך שבעה חודשים הייתי ברחוב בדימונה, אחרי שאמא שלי זרקה אותי מהבית ביומולדת 18 שלי", הוא נזכר במה שבלתי אפשרי לשכוח, "גדלתי במשפחות אמנה ובפנימיות, כי בבית היתה לי אמא חולת סכיזופרניה ואבא מת ממנת יתר. הלכתי בעצמי ללשכת הרווחה והסברתי להם שאני רק רוצה לעמוד שוב על הרגליים, לא להיות ברחוב כמו כלב או חתול".

הביקור הראשון של ב' בשאלטר היה קצר מאוד, ומיד אחריו הוא חזר הביתה לבקשת אמו. "עשיתי טעות", הוא מודה, "ואז שוב מצאתי את עצמי ברחוב. היא אמרה לי שהיא דואגת לי, אבל נזרקתי שוב אחרי שלושה ימים. היא השתמשה נגדי באלימות ומצאתי את עצמי לוקח סמים יותר קשים, קוקאין, הרואין".

איך היה לך כסף?

"בתמורה לזנות, עבדתי בזנות. ישנתי בכל מיני מבנים וחדרי מדרגות, עד שהחלטתי לחזור לפה. הבנתי שאני צריך להתעורר על עצמי ולקום על הרגליים. אני נקי בהחלטה שלי עכשיו. נמאס לי מהסמים. אני נקי כבר חודשיים, למרות שכמעט כל יום מנסים לדחוף לי סמים פה בשכונה, אבל אני מסרב".

ומה החלום שלך?

"אני אוהב חיות. מקווה יום אחד שאוכל לטפל בהן ולעזור להן".

"המטרה שלנו היא לפתוח לצעירים האלה דלתות במקום שבו סגרו להם אותן", מסביר אלון המדריך, "ושאלת מיליון הדולר היא איך הם יצליחו לפתוח דף חדש. יש לא מעט שלא מסוגלים לקום בשבע בבוקר ולהגיע לעבודה, ויש כאלה שמקבלים מאיתנו את הסיוע הנדרש. אנחנו עוזרים להשיג קצבה אם צריך, ומעבירים את מי שזקוק לה למסגרת אחרת, שיקומית. פה הם יכולים להיות ארבעה חודשים. אנחנו יודעים מי יכול להסתדר לבד ומי לא. אנחנו מסייעים גם בשכר דירה אם צריך, כשהמטרה בסוף היא לא להוציא אותם בחזרה לרחוב".

צילום: רדיו חיפה
בית הדר | צילום: רדיו חיפה

"יש ימים שאני אפילו יכולה להיות שמחה"

כחלק מהתהליך, מועברים דיירים שהצליחו להיות נקיים מסמים במשך שבועיים למרכז יום, שם מכינים אותם להתמודדות עם החיים עצמם, ביום שאחרי. הם למעשה מחזיקים את המרכז, מבשלים, מנקים, ולומדים כיצד לשוב לשגרה. השיחות עם מנהלי המקום, המדריכים, ובעיקר הדיירים מצליחות לרגש עד דמעות. הגישה החיובית, המאבק האנושי על חיים טובים יותר, כל אלה מצליחים להיכנס בקלות ללב.

ש', שכבר סיפרה לי על חייה כנרקמונית מגיל כיתה א', ממשיכה לגולל את סיפור חייה. "אני גרושה", היא אומרת, "הגעתי לכאן מרוסקת נפשית פיזית. לפני 17 שנה, בגיל 28 חזרתי בתשובה אבל לא הצלחתי להתנקות מסמים. למטפלים ולמדריכים כאן ממש אכפת מאיתנו. הם כל הזמן בוחנים כל אחד ואחת מאיתנו, אני מרגישה שאני באמת חשובה להם". 

לדבריה, לפני חצי שנה ילדיה הוצאו מחזקתה אחרי שהלשינו לרשויות הרווחה שהיא עדיין משתמשת בסמים. היום הילדים מחלקים את זמנם בינה לבין הגרוש שלה. "הייתי בטוחה שאני אמא מושלמת", היא מודה, "אבל רק כאן לימדו אותי מה זה אומר להיות אמא. חשבתי שאם יש להם אוכל וצעצועים זה מספיק. אבל אמהות זה לראות את הילד, את הצרכים שלו, להיות שם בשבילו. הייתי עסוקה בעצמי ואף פעם לא הייתי שם בשבילם. היום אני מתחילה להרגיש את מה שהדחקתי כל החיים. אני כמו ילדה לא מפותחת רגשית. לפני שהגעתי לפה הייתי חיה פצועה, היה לי שיער דביק ובגדים מלוכלכים".

כעת, ל-ש' ברור מה היעד הבא שלה בחיים. "הייתי רוצה שכמו שעזרו לי, כך גם אני אוכל לעזור הלאה לאחרים. אבל הכי חשוב, אני רוצה להיות אמא, להיות טובה לעצמי, לחיות ולא לסבול. יש ימים שאני אפילו יכולה להיות שמחה".

בדיקות קורוניה בבית הדר | צילום: רדיו חיפה
בדיקות קורוניה בבית הדר | צילום: רדיו חיפה

"ממשיכים לעבוד כרגיל, גם בשנת קורונה"

המוסדות הללו, בהם נעשית מדי יום ובכל רגע נתון עבודת קודש של הצלת חיים, נעלמים לרוב מעינינו. הם לא זוכים בכותרות, ומתקיימים ביקום מקביל לחיי השגרה של חיפה.

"תושבים רבים וחלק נכבד מעובדי וגם מבכירי העירייה לא יודעים מה כוללת העבודה כמחזיק תיק הרווחה", מסכם ברבי את היום הלא פשוט, "יש יותר מ-150 סניפים בעיר שפועלים תחת אגף הרווחה – לשכות, מרכזי יום, עמותות ועוד. אני רוצה להגיד תודה ענקית לעובדים הסוציאליים ולמנהלת אגף הרווחה, מאירה, ותודה לאלפי המתנדבים שפועלים למען הרווחה בעיר. הם ממשיכים לעבוד כרגיל, גם בשנת קורונה כמו זו, שבה המצוקות רב הולכות ומעמיקות, וזה לא דבר מובן מאליו".