בין כל המהומות, ההפגנות, האלימות, הגזענות והשנאה, יש אמא אחת שאיבדה השבוע את היקר לה מכל. ענבר דותן על הלב שמתכווץ בדרך, אולי, לשינוי בחברה הישראלית

מערכת רדיו חיפה פרסום: 13:17 - 04/07/19

בדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל, ליל מותו של סלומון טקה ז"ל ייזכר כנקודת הזמן שבה המון זועם, כועס, מושפל ומופלה יצא לרחובות כדי לצעוק – לא עוד!

בדפי ההיסטוריה, ישחזרו תמונות של נערים כהי עור עומדים זקופים וגאים, של נשים בוגרות בבגדים מסורתיים חוסמות צמתים, ישולבו גם תמונות של אלימות, ניידות שרופות, בקבוקי תבערה ופוסטים מלאי שנאה וגזענות מול פוסטים מלאי חמלה והכלה.

יום פתוח בטכניון 728_90

בדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל, מותו של סלומון טקה ז"ל, אני מניחה, יהווה את נקודת האל חזור – אותו רגע מכונן שבו אזרחים דרשו שוויון למרות צבע עורם.

אבל עם כל הכבוד לדפי ההיסטוריה, למדינת ישראל, להפגנות ולאלימות, למחאות ולהכלה, לשוטר ולצמיגים הבוערים, לתחושת הקיפוח, לשכונות הקשות, לקייסים ולכתבים השונים, בעוד כמה ימים, כשמהומה אחרת תהפוך לכותרת ראשית, תישאר משפחה אחת שתחסר את הבן שלה.

יום פתוח בטכניון 320_100

אני לא יודעת מה זה להיות אחר, שונה, מופלה. אני יודעת מה זה לב של אמא, והלב שלי מכווץ לנוכח אותן זעקות שבר ובכי, ומהידיעה שהלב השבור של אמא של סלומון אף פעם, עד יום מותה, לא יתאחה. גם אם מותו ישנה משהו בחברה הישראלית.