בספר חדש מאפשרת אילנה דוקס הצצה לשנים המורכבות והמסע שעברה לאחר מות בתה, אורטל, יחד עם שלוש חיפאיות נוספות, בתאונה הטראגית בבוליביה: "נתתי למילים לזרום בי. כתבתי בדמעות"
הספר 'כשאת הלכת' שכתבה אילנה דוקס, ששכלה את בתה אורטל בתאונה הטרגית בבוליביה לפני 14 שנה, מספק הצצה נדירה למנגנון האבל, לכוחה של פרספקטיבה וצמיחה אישית מתוך טראומה. "כתבתי מבלי לערוך, כשהיד והלב רועדים. נתתי למילים לזרום בי, לצאת כמו שהן, מילות בטן שבקעו ממעמקיי כמו מי נהר זורמים, חסרי מעצורים, ללא תיקונים, היגיון או סימני פיסוק. כתבתי דמעות", היא אומרת בראיון שנערך בביתה לרגל צאת הספר.
כרונולוגיה של אבל
"השעה 12:00 והרי החדשות. בתאונת דרכים קטלנית בבוליביה נהרגו חמישה ישראלים, ארבע בנות ובן. התאונה התרחשה במדבר סלאר דה אויוני". הודעה לקונית זו היא שפילחה את החיים של אילנה לשניים – לפני ואחרי. יחד עם אורטל נהרגו גם עדי רוזמן, דניאל עצמון וסיוון בודניצקי – כולן חברות, תושבות חיפה, רק בנות 21.
"אוינוי – דקירה חדה ללב. ברגע ששמעתי את השם הזה, ידעתי בוודאות שאיבדנו את הילדה שלנו. השם הזה חבט בי במלוא הכוח", אילנה כותבת בספרה ופותחת את הצוהר לנפשה, לרגע בו האוזניים קלטו את המידע אבל הלב והראש מסרבים להאמין, מכחישים. "זה פשוט לא יכול להיות. סירבתי לקבל את הבשורה המרה, הייתי שרויה בהלם ראשוני, בתדהמה, בחוסר אמון, באי הבנה, בקהות חושים ובהתכחשות לנורא מכל. ברגע אחד הייתי לכודה בתוך הריסות".
בהריסות היא לא הייתה לבד, בעלה אלון שהה בחו"ל באותו זמן אך ביתה החל מתמלא באנשים, ביניהם גם הייתה אימה. "אמא, אורטל מתה. הוצאתי את המילים המפורשות מפי בפעם הראשונה. הבת שלי, היא מתה. כמה זרות ומכאיבות המילים בצירוף הזה. בלתי נתפסות היו המילים שיצאו מתוכי לראשונה. רק בתוך זרועותיה של אימי יכולתי לתרגם לראשונה את הסיוט למילים התחבקנו חזק, מתייפחות זו בזרועותיה של זו", מתארת אילנה בספרה.
עוד זרועות נמתחו, כתפיים הציעו נחמה ובחמישה ימים שלקח להחזיר את גופות הבנות ארצה, הבית התמלא מנחמים וביניהם גם ראש העיר דאז, יונה יהב, שדייק את התחושה ששררה בעיר: "התקשרו אלי ממשרד החוץ בדיוק כשערכתי קניות והודיעו לי שמדובר בארבע בנות העיר התאבנתי", כותבת אילנה בספרה וממשיכה, "אורטל הוא גם שמה של בתי, העיר חיפה בוכה איתכם".
וכמה שהוא צדק, אלפים פקדו את בית העלמין שדה יהושוע באחת ההלוויות ההמוניות שהעיר זכרה. על החוויה על גבול החוץ גופית מיטיבה דוקס ממרחק השנים לספר: "הבטתי על מספר האנשים הגדול והרגשתי מנותקת", נכתב בספר. "נשענתי על כתפו של אלון שעמד זקוף, הרגשתי שדמי הולך ואוזל, ליבי מכה בעוצמה, חיפשתי אוויר, שריר בגופי ובפניי לא זז. חשתי סחרחורת קלה והתכסיתי זיעה קרה. ריח של פחד עמד באוויר. לא כך דמיינו את חזרה הביתה של אורטל, עטופה בתכריכים. ברגעים אלה מנוחת עולמים היא גם משאלתי".
צמיחה מתוך הטראומה
מנקודת שיא האבל, ההלוויה, דרך השבעה ועד סוף השלושים משפחת דוקס הייתה מוקפת בחום, תמיכה, עידוד ואהבה ממשפחתם הקרובה והמחזקת. הצורך היה למצוא דרך לאסוף את השברים ולחזור חזרה לחיים, הפעם בלי אורטל.
ההחלטה הראשונה הייתה להנציח את הבנות. "החיפוש אחר משמעות בהנצחה, בלב ליבו של הכאוס שבו היינו מצויים, היווה נדבך אחד שעזר לנו בהתמודדות עם האובדן. בפעולת ההנצחה נרתמו הצער והכאב כמנוע לעשייה חיובית למען החברה". התוצאה – גן מרהיב ביופיו בצומת המחברת ארבעה כבישים שונים בשכונת מגוריהם, רמת אלמוגי. "רצינו גן משחקים שיתמלא במהרה בצחוק ילדים מתגלגל ובשמחת זאטוטים. גן שכולו אהבה. גן שישאיר לנצח את זכרן. רצינו חיים".
אחרי פעילות ההנצחה הקדחתנית שארכה שנה, מצאה אילנה את עצמה עם זמן פנוי בו פנתה לעולם הרוחני – קורס גלגול נשמות, תקשור, הילינג אנרגטי, קלפי טארוט. "נפשי המשיכה לחפש קשר עם נשמתה של אורטל, ניסיתי לתפוס את הבלתי נתפס בכל דרך אפשרית", היא מבהירה, "אך לבסוף הרגשתי שכל העיסוק בנושא 'החיים שלאחר החיים' אינו ונכון ואינו מדויק עבורי ועלול להשפיע עלי באופן שלילי".
לא העולם הרוחני השפיע עליה לרעה, אלא דווקא זה הפיזי. הגוף הציף מה שהראש ניסה להדחיק; לסתות פיה ננעלו, טנטון באוזניים, כאבי גב וחוש ריח שהלך לאיבוד. "הגוף סימן לי בכל אותותיו שאני זקוקה לעזרה מקצועית. אני שומעת קול חלש שלוחש לי, 'אילנה, תתעוררי, תתאבלי..', הקול הזה שלוחש לי – אם לא אקשיב לו הוא ילך ויתחזק, הלחישה תהפוך לקריאה והקריאה תהפוך לצעקה", אומרת לי אילנה.
חיבור בין גוף ונשמה
לפני שהצעקה תמלא את נפשה, החליטה דוקס בפעם הראשונה בחייה ללכת לטיפול. שם, הרגישה שמצאה מזור. "הבנתי", היא מגלה בספר, "שתחושת האבל מקורה בלב שבור ולא במוח שבור, שכל ניסיון לרפא את הלב באמצעות הראש נועד לכישלון, ושהניתוק שחוויתי בין הגוף לנשמה הוא אחד מתוצאותיה החשובות של הטראומה".
היום, 14 שנה אחרי האסון, אילנה עושה הכל כדאי לחבר בין הגוף והנשמה – נמצאת בחיק הטבע כדאי לשאוב את קצבו, מטיילת קבוע בים, שמעטר את כריכת הספר, מפיחה רוח בחומר בצורת פסלים, קרמיקה ועבודות אמנות התלויות ברחבי הבית, התמסרה לתהליך כתיבה שארך שנתיים וחצי כדאי לספק לנו, הקוראים, חרך להבין את נפשה.
"ניסיתי לצקת משמעות וחיפשתי סיבה לתהליכים מורכבים, וזו הייתה תחילתו של הבסיס לצמיחה מתוך הכאב", מסכמת אילנה בספרה. "התמודדתי עם הקשיים ויכולתי להם. וכך למדתי להכיר בעוצמה האישית שלי. אש החיים היא הכוח שלי, המנוע שמניע אותי. הגעתי מעולם שבור לשלמות ולפריחה. עכשיו אני במקום של השלמה והחלמה עם ההבנה העמוקה שהחיים ממשיכים ושההתפתחות נמשכת – אצלי ואצל האחרים. זהו מעגל החיים".
כתבות נוספות
