אבנר מכטינגר, מהאבות המייסדים של תאטרון הצפון, מבכה את הסיטואציה שאליה נקלע המקום בדרך לסגירה בלתי נמנעת: "לקחת מקום כזה ולהפוך אותו לאימפריה היה בגדר אחד משבעת פלאי תבל – ולכן 'חבל' היא מילת המפתח"
ספטמבר 1994, קרית חיים. אחרי כשני עשורים שבהם עמד המבנה הוותיק של "בית העם" שומם ומוזנח, החל עידן חדש בקריות ובעולם התרבות של מדינת ישראל עם פתיחתו של מוסד חדש – תאטרון הצפון.
את המושכות והפיקוד קיבל אבנר מכטינגר, מהאבות המייסדים של תאטרון הצפון, שנכנס לתפקיד המנכ"ל. "אני זוכר כמה אנשים ניסו בזמנו לשכנע אותי לא ללכת על זה ולהיזהר מההרפתקה", הוא נזכר השבוע, 26 שנה אחרי, "אחד מהם היה עמרם מצנע, אז ראש עיריית חיפה. ההורים שלו גרו ממש בסמוך לתאטרון, והוא אמר לי שאני טמבל. אמרתי לו שייזהר, כי יום אחד ההורים שלו ירצו לבוא – ואני אגיד להם שאין מקום".
אבל מכטינגר הבין עד כמה עצום הפוטנציאל של תאטרון בלב קרית חיים המנומנמת, גם בימים שבהם המבנה הנטוש שימש בעיקר כמוקד לנרקומנים וזונות. במשך 12 השנים תחתיו, הפך תאטרון הצפון למפעל המנויים המוביל בישראל. "התאטרון הרוויח שבעה מיליון שקל בשנה, והיו לו 30 אלף מנויים אמיתיים – לא 'חצי מנוי' או 'רבע מנוי' או כל מיני פטנטים שלא אדבר עליהם".
הצלחתו של תאטרון הצפון הדהדה ברחבי הארץ. מכטינגר זוכר דיון אחד בכנסת, עם שרת התרבות דאז, לימור לבנת שדנה בתנאי העסקתם של שחקני ועובדי הבמה. "ציפי פינס, שהיתה מנכ"לית תאטרון בית לסין, אמרה אז לשרה לבנת שעם כל הכבוד לה – אבנר מכטינגר הוא שר התרבות, הוא משלם הכי הרבה ובזמן. עד כדי כך המצב היה טוב, שהלווינו כסף לתאטרון הבימה כדי שיוכלו לשלם לשחקנים, ועשינו שיתופי פעולה עם תאטרון הקאמרי, שהכניסו לנו המון כסף. ואלה רק כמה דוגמאות".
ב-2006 סיים מכטינגר קדנציה ארוכה בתאטרון הצפון ואפילו חצה את הכביש למוסד אחר וצעיר ממנו, היכל התאטרון קרית מוצקין. מאז הוא עקב אחר התנהלותו של תאטרון הצפון, הן כמתחרה והן כצופה מהצד, ובעיקר כמי שהמקום תמיד היה יקר ללבו.
בחודש שעבר, מכטינגר לא הופתע מהכותרות שבישרו על בקשה מבית המשפט המחוזי להורות על פתיחת הליכים ועל מינוי נאמן זמני לתאטרון הצפון, שיפעל לאיתור רוכש שאולי יצליח להציל אותו מהיעלמות. על פי הבקשה, חובות התאטרון הוותיק עומדים על לא פחות מ-11 מיליון שקל.
"לצערי, במשך השנים נעשו טעויות ניהוליות, שאני מניח שעוד יתבררו בהמשך", הוא מסביר, "מבחינתי, לקחת כזה מקום בקרית חיים ולהפוך אותו לאימפריה, היה בגדר שבעת פלאי תבל – ולכן 'חבל' היא מילת המפתח בסיפור".
מהבקשה שהוגשה לבית המשפט עולה, שחלק מהגירעון נובע מהקמת היכל התאטרון במוצקין בסוף המילניום.
"אני לא אפיל את זה על היכל התאטרון, כי זה ממש לא נכון לעשות. היכל התאטרון לא מקבל שום סבסוד מהמדינה, ומסתפק בסכומים ממש לא גדולים שהוא מקבל מהעירייה, ובעיקר נהנה מעבודה יפה של המנכ"לית, דפנה צורי. כואב לי על מה שקרה עם תאטרון הצפון, זה באמת היה מפעל חיי. עבדתי שם עם צוות מדהים, שחלקו הגדול עדיין בתאטרון. עבדנו יום ולילה, ויותר מזה, ועם העבודה הקשה והיצירתית הגיעה ההצלחה".
וכשאתה רואה מהצד את מה שקורה עכשיו, יש לתאטרון הצפון עתיד או שהסגירה היא בלתי נמנעת?
"אם לא היתה קורונה, המצב היה יותר טוב ואולי היה עוד סיכוי. אבל קודם צריך להחזיר למנויים את הכסף שלהם, בהם כאלה שכבר רכשו מנוי לשנה הבאה, ולשלם חובות של מיליונים לספקים, לעובדים, לבנק. כדי שיהיה עוד סיכוי, צריך להגיע איזה פילנטרופ ענק, לא סתם מישהו עשיר אלא אחד עם כיסים באמת עמוקים, אבל גם זה תלוי בהרבה גורמים ולפני שייגמר משבר הקורונה בכלל אין על מה לדבר".
כשמכטינגר מתבקש להעריך כיצד תסתיים הפרשה, הוא מנסה להלך בין העובדות בשטח לבין התקווה הפרטית שלו. "אני לא אוהב להיות פסימי", הוא אומר, "אני לא רואה בחלומות הגרועים ביותר שלי שהמקום הזה יעמוד כאבן שאין לה הופכין, כמו שהיה ב-20 שנה לפני פתיחת התאטרון. אני אמנם לא אופטימי, אבל לעולם לא אומר 'לעולם לא'".
כתבות נוספות
