"יש בחיפה צמא גדול, אבל עדיין יש בה הרבה תמימות. זה סוד קסמה"

לשיחת הטלפון הזו, האמן עידו מרקוס לא ציפה. אחרי שכבר הציג בגלריות בארץ וגם ברחבי העולם, מצדו השני של הקו המתינה לו הצעה מפתה, מזוג אוצרות ומחברת מכוניות יוקרתית, שהזמינו אותו להציג באולמות התצוגה והמכירה של החברה.

במבט ראשון, שיתוף הפעולה שנולד מהשיחה ההיא בין מרקוס – אמן חיפאי בן 42, שכרגע מציג בשתי תערוכות במקביל בעיר, 70 שנה למוזיאון חיפה ואמן קהילה באגף האמנות במוזיאון – לבין מותגי היוקרה לנד רובר ויגואר, מרגיש זר, כמעט לא שייך. אלא שבמבט שני – ועוד יותר מכך, אחרי שיחה איתו – המצב מתבהר. אמנות גבוהה ורכבי יוקרה כנראה נפגשים איפשהו באמצע, באמצעות חיבור של מותגים.

לשיחה הזו קדם פרויקט שעליו עמל מרקוס, במסגרתו בחר באחד האייקונים המוכרים בעולם – השומרים הבריטיים בארמון המלכה – ופירק אותו, מילולית, לרסיסים, במשך ארבע שנים ותוך שהוא משתמש בשלל מדיומים; מציור ופיסול, ועד לתהליך אובססיבי, שבמהלכו פיסל יותר מ-1,200 מסמרים, גיבס אותם, טבל בצבע ונתן לכולם יחס אישי, כזה שמכונה או פס ייצור של מכוניות לא יכול להעניק.

"רציתי ליצור צבא של אינדיבידואלים", הוא מנסה להסביר את ההתמסרות לתשוקה, "לקחת את העניין של מדים ומשטור, ולהפוך אותו על הראש, לתת לו ממד יחידני, ההפוך מאותם חיילי צעצוע משוכפלים מסין או חיילי צעצוע מהילדות. מה שמעסיק אותי, זה איך אפשר לקחת כזה אייקון, שהפך לדימוי כל כך פופולרי וטמוע בתרבות שלנו שכבר אי אפשר כמעט לגעת בו, ולהפשיט אותו מהמשמעות הראשונית שלנו".

איך מתאימים אייקון בריטי מובהק כזה לצרכן התרבות הישראלי?

"אצלי החייל נראה מזיע, רץ, בשביזות יום א'. חלקם נראים מרוטים או עייפים, קצת כמו ג'ובניקים. לקחתי את הדימוי, וניכסתי אותו לאקלים הים תיכוני ולתזזיות האופיינית שבה אני חווה את המציאות סביבי".

אבל לא רק סביבו, מסתבר. ב"לנד רובר" ו"יגואר", מותגים בריטים מובילים בפני עצמם, ראו את הסדרה של מרקוס – ונדלקו. "בהתחלה הדבר הזה היה נראה לי לא ברור", הוא מודה, "בתור אמן שרגיל לעבוד עם גלריות ומוזיאונים, זה לא היה טבעי עבורי להציג בתוך אולם תצוגה של מכוניות".

אלא שאחרי שיחה עם האוצרות, תמר למדן וכרמית שיין והכנה שארכה כחצי שנה, התערוכה היתה מוכנה ובעצם יועדה כמיצב טוטאלי שאצר בקפידה, בשיתוף האוצרות. "כל דבר שהוא לא האמנות הקלאסית, הקובייה הלבנה הזו, מעניין ומאתגר אותי", הוא מעיד על עצמו, "במיוחד בעידן של הקורונה. הרעיון להציג את העבודות שלי בהצבה שמתייחסת  לחלל ולמכוניות, אמנם הרתיע אותי בהתחלה, והרעיון שהדרך לראות תמונה עוברת דרך ג'יפ היה לי מוזר; אבל אחרי שהבנתי שיש לי יד חופשית, שהאוצרות באות לטובתי, שיש שיתוף פעולה אמיתי מצד יגואר – הלכתי על זה".

כך נוצר שיתוף פעולה שממנו כל הצדדים מרוויחים: מרקוס מקבל חשיפה לקהל שידו משגת לכלי רכב במאות אלפי שקלים, וחברת המכונית דואגת לחוויית לקוח יוקרתית, הכוללת גם אמנות גבוהה. "אמנים גדולים כבר עשו זאת בעבר – יאיוי קוסמה, מאוריצו קטלן ועוד. זה לא דבר חדש", הוא מוסיף.

*****

מרקוס, שבין השאר עוסק בפיסול, בציור, ברישום, במיצב ובצילום, הגיע לחיפה מהרצליה בשנת 2009, ומאז לא מפסיק לשבח את העיר, את מקומותיה המרווחים, את הקצב המאפשר, את הבתוליות. "חיפה אפשרה לי להיות צייר במשרה מלאה", הוא קובע, "חיפה היא עיר מדהימה ברב-תרבותיות שלה, במגוון האוכלוסייה שחי בסמיכות ובשיתוף האחד עם השני, ולכן היא מפרה אותי מבחינה יצירתית. "מהצד השני, יש בה גם תלישות וריחוק; היא מסתורית ומוזנחת, אך גם פרועה ופראית עם ים והר ויער ירוק, עד מרחק חמש דקות מהבית. כל אלו הם כר הדשא שממנו אני חי, יונק ויוצר כבר יותר מעשור".

מילים יפות? בהחלט. אלא שמרקוס לא מסתפק בכך, ואת מה שהעיר העניקה לו, הוא שואף להעניק לה בחזרה. "בשנת 2009 פתחתי עם עוד קבוצת אמנים את האגף – חלל תצוגה שפתוח לקהל הרחב ללא מטרות רווח, שכל מטרתו לייצר שדה אמנות צעיר ואיכותי בוואקום התרבותי שהיה קיים בזמנו בחיפה", הוא נזכר, "והיום, יש לנו בית ספר עצמאי לאמנות, 'הנביאים', שפועל בשוק תלפיות ומשלב בין מלאכת כפיים והתנסות בטכניקות מסורתיות ומודרניות לבין היכרות עם מסורת הציור ועם זרמים והשפעות, עם שלל מורים ודרכי יצירה והבעה שונות".

אחרי כל זה, אני שואל את מרקוס איך מגיבים החיפאים לאמנות, והאם יש בכלל בעיר שוחרי תרבות. לפני התשובה הוא נעצר, מין פאוזה ארוכה שעונה טוב יותר מכל המילים, הפסקה ממושכת שמסתירה מחשבה שלא תורגמה עד סופה.

"זו עיר שיש בא צמא גדול", הוא שובר לבסוף את הדממה, "גם העירייה מאז עוזרת לדחוף קדימה, אבל עדיין יש בה הרבה תמימות, דברים שלא עשויים עד הסוף. זה כנראה גם סוד קסמה".