את הסרט שיצרה על ארכיון אש"ף שנלקח על ידי ישראל, הבימאית החיפאית מתעקשת להקרין דווקא במגרש הביתי, ומספרת על תגובות הערבים שצפו בסרט: "הפידבקים שלהם שווים את הסיוט שעברתי במשך עשור"
בפינה הימנית – שי גליק, מנכ"ל בצלמו, ארגון שתיאורו הוא זכויות אדם ברוח יהודית, קורא לשלילת תקציב עירוני מבית הגפן והסיבה התורנית היא הקרנת הסרט 'שלל' שיוקרן ב – 2.2 ועוסק בתחקירנית ישראלית שעובדת בארכיון ערוץ 1 ומוצאת חלק מארכיון הסרטים של אש"ף שלקח צה"ל בתקופת מלחמת לבנון הראשונה.
"שם הסרט 'שלל' רומז שצה"ל ביצע ביזה ולקח שלל שהוא לא אמור לקחת", כותב גליק במכתב המיועד לראש העיר חיפה ושר התרבות החדש מיקי זוהר, "בית הגפן, מוסד שבמסווה של תרבות ואמנות מקדם שנאה, טרור והסתה נגד מדינת ישראל וחיילי צה"ל והפעם, סרט עלילה שחיילי צה"ל ביצעו טבח בחפים מפשע". בסרט עצמו הוא כנראה לא צפה.
בפינה השמאלית – קרנית מנדל, במאית חיפאית, תחקירנית עצמאית שמצאה את אותו חומר מדובר והקדישה עשור מחייה לעשיית הסרט, הגיבה בטור מיוחד ל'רדיו חיפה' וכתבה: "כשאני מתגוננת כנגד אותם גורמים אני חשה מחלוקת בתוכי. מה הטעם? שהרי הם לא רוצים לקיים דיון. הם רוצים לכפות החלטות שלהם, הם עסוקים בכפייתיות בניסיון לבטל כל אירוע תרבות בארץ שנותן ביטוי לדעות מנוגדות לשלהן, באמצעות אסטרטגיה הכוללת השמצת האירוע, הפצת שקרים אודותיו וכן אודות היוצרים והמארגנים, כל זאת למען קבלת הסיפוק שבפעולת הביטול אשר לתפיסתם מתקנת את המעוות".
עוד באותו נושא:
סערת הסרט 'שלל': האם תקציב בית הגפן ייפגע?
חבר מועצת העיר נגד 'סרט שלל': "מיצר ומלבה את הטרור"
"אם יבטלו את ההקרנה, אדאג שהסרט יוקרן כמה פעמים בחיפה"
האם סרט חדש מעורר את הסערה הבאה סביב בית הגפן?
בהמשך היא מוסיפה: "אם יבוטל, אדאג לכך שהסרט יוקרן לא פעם אחת, אלא כמה פעמים במקומות שונים בעיר. עכשיו זה משהו שאני צריכה להילחם עליו. הרי לא אסכים לא להקרין סרט במגרש הפרטי, היקר לי כל כך, עירי חיפה".
כל שני מתמודדים צריכים זירה, והזירה היא זירה התרבות, שניסיונות ביטול סרטים אינו זר בה, במיוחד בכאלה שבה צד אחד מבקש לתת מקום לנראטיב הפלסטיני והשני מנסה לבטלו. האירוניה במקרה הזה הוא שהסרט שמנדל יצרה יחד עם המפיק השותף גיל סימה, גם הוא חיפאי לשעבר, עוסק בדיוק בזה – חומרי ארכיון המראים זיכרון קולקטיבי של עם שנלקח על ידי עם אחר.
"בארץ הזאת יש שכבות זיכרון שונות של עמים שונים", מסביר בסרט מוסטפא כבהא, פרופסור להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות באוניברסיטה הפתוחה, "וכל שכבה צריכת לזכות בזכות להיות פרושה בפני כל מעיין. כל תלמיד יהודי חונך להתגאות שהעם שלו אלפיים שנה לא שכח, אז למה אתה רוצה מהפלסטינים אחרי שבעים שנה שישכחו? למה אתה רוצה לעצמך משהו שאתה רוצה למנוע מהאחר? יש רצון לכסות את שכבות הזיכרון הפלסטיני ולמחוק. שום ניסיון שמבקש למחוק שכבת זיכרון, לא תהיה לו הצלחה. שכבת הזיכרון תמשיך לבצבץ מתחת לכל שטיח".
"ההיסטוריה הערבית היא פאטה מורגנה"
"מבחינתי, ההקרנה בחיפה הכי חשובה לי", אומרת מנדל בראיון עוד לפני שגליק נכנס לתמונה, בעוד אנו יושבים בביתה בשוק תלפיות, הזוכה לנוף 360 מעלות של העיר. "הרעיון להראות את הסרט שלי לקהל מעורב, במגרש הביתי שלי, במקום כמו בית הגפן, מרגש אותי במיוחד. אני הגעתי לחיפה כי רציתי לגור במקום שהאוכלוסייה הערבית שווה לי, אמנם לא עד הסוף אבל זה יותר טוב ממקומות אחרים, מקום שבו אני כשמאלנית לא רק אדבר אלא יש לי את היכולת לחיות את מה שאני מאמינה בו, והרגע שבו קיבלתי פידבקים מערבים שראו את הסרט היו שווים את הסיוט שעברתי עם הסרט הזה במשך עשור".
חיפה תופסת תפקיד רגשי אצל מנדל וגם זכתה לסצנה קצרה בסוף הסרט – בה רואים את העיר בשנות ה-50 ומבינים את חשיבותה כעיר מסחר לישוב הערבי והיהודי שישב פה. "מצד אחד, יש כאן עדויות להיסטוריה המעורבת שלא הצליחו למחוק אותה והמצד השני, ההיסטוריה הערבית היא פאטה מורגנה. אנחנו לא חיים במקום שבו יש שתי שפות רשמיות, שני נראטיבים רשמיים, והסרט נותן רגע שמישהו רואה אותם וזה לא חייב לבוא על חשבון מישהו אחר.
"זה נורא ריגש אותם דווקא בגלל שאנחנו רגילים לראות שני סוגים של דימויים: האחד זה הערבי הקורבן והשני זה דימוי של הערבי הטרוריסט, אין דימוי של בן אדם", מסבירה מנדל ונוגעת בלב הסרט, באותו שלל ארכיוני שמראה את חיי היום, חיי הפליטות בעזה, בשטחים, אימהות בטיפת חלב, תלמידות בתלבושת אחידה בבית הספר. "הבנתי שהדימוי האנושי הוא זה הנדיר, המיוחד בחומרים האלה שהם טריוויאליים".
למרות שהחומרים טריוויאליים נתקלת מנדל לאורך כל הסרט בחומה בצורה בניסיון להשיג את שאר חומרי הארכיון. "האם יש תופעה אצלנו במדינה שפקידים ללא סמכות מחליטים לסגור חומרים, משיקולים שעדיף שבמדינה דמוקרטית לא ישקלו אותם?" שואל ד"ר יעקב לזוביק, גנז ארכיון המדינה בשנים 2018-2011, באחד מרגעי השיא של הסרט. "כן, אמרתי את זה כשהייתי בתפקיד", הוא משיב.
ומהקלטות שכן השיגה, מנדל, שגדלה בבת י-ם ("הייתי השמאלנית היחידה בכיתה") וחונכה לברכי ההומניזם וראיית החלש ("הייתי ילדה שהולכת לישון בלילה ובוכה כי ראיתי בטלוויזיה ילדים רעבים באפריקה"), עשתה סרט שיצא לאקרנים בנובמבר 2021, הוקרן בערוץ 8 של הוט ויצא בסיוע של רינת קליין ודורית הסל, ומנכ"לית הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, דורית ענבר.
הסרט זכה לשלל תגובות, אחת ביקורתית במיוחד: "בהקרנה בירושלים הייתה חוקרת פלסטינית בפאנל שמאד אהבתי מה שהיא אמרה. מצד אחד, היא אהבה את הסרט וחשבה שעשיתי עבודה טובה ומהצד השני היא הרגישה אי נוחות שהגיעה ממקום שגם גנבנו את החומר ועכשיו גם עושים ממנו סרטים.
"עניתי לה שהיא צודקת במיליון אחוז אבל הברירה שלי היא לעשות ולהראות את החומרים או לא לעשות את הסרט, את הגניבה אני לא יכולה להחזיר. הייתה כאן בחירה מוסרית".
"עם איזו הרגשה היית רוצה שהצופים יצאו מהסרט?" אני שואל אותה לקראת סיום והיא משיבה: "בוא נגיד ככה, לרוב מי שבא לראות סרטים כאלה הם לא אנשים שבאים כדי שיפרקו להם את תפיסת עולמם אבל מה דמיינתי? שהדבר הכי טוב שיוכל לקרות לסרט זה שאם ימנים יצפו בו – ישרדו אותו ויבינו שחתרתי לכיוון שצריך לזכור שיש פה עוד עם שלא הולך לשום מקום וצריך להתחיל לקחת אחריות".
הסרט יוקרן מחר (חמישי) בשעה 20:00 בבית הגפן.
כתבות נוספות
