התערוכה מבקשת להתמקד במבט הנשי על הרחוב, הנוף והאישה החיפאית: "המון שנים לא נתנו לנשים מקום כמו לגברים, אנחנו מנסות לאזן את המגמה ולתרום לשינוי"

עומר מוזר פרסום: 14:17 - 27/04/22
התערוכה "חיפאיות" | צילום: עומר מוזר
התערוכה "חיפאיות" | צילום: עומר מוזר

27 אומניות, 27 סיפורים, 27 מבטים על העיר מרכיבים את התערוכה החדשה ברחבת גן האם שנקראת 'חיפאיות' ומבקשת להתרכז במבט הנשי על הרחוב, על הנוף ועל האישה החיפאית. הקשר ביניהם יוצר תמונה עמוקה ומורכבת על עיר שלא מסתירה את בעיותיה מאחורי אומנות. "בחיפה, האומנות מחוברת למכונת אמת", אומרת אוצרת התערוכה, זיוי ברמן.

ריאליזם חברתי

"בחיפה יש הכל  – גם נוף פנטסטי וגם מפעלים מזהמים, גם דו קיום אבל גם שבר בקרב ערביי 48. יש גם אוטופיה אבל גם שבר", מסבירה ברמן את אחד הרעיונות מאחורי התערוכה שמוצגת בתמיכת עיריית חיפה, שותפות חיפה -בוסטון ומפעל הפיס, ומחזירה אותנו אחורה בזמן.

"הריאליזם החברתי לא סתם צמח בחיפה", היא מוסיפה. "הוא התחיל משנות ה-50 על ברכי דור של מורים שלימדו את התלמידים לפתוח את החלון, לתעד את המציאות ולחיות את הסביבה שלהם. פועלים, ניצולי שואה, ערבים, מובטלים, כולם קיבלו ייצוג".

זיוי ברמן | צילום: היידי ליפמן יוסף
זיוי ברמן | צילום: היידי ליפמן יוסף

ברמן, אוצרת עצמאית שאת הדוקטורט שלה הקדישה לקבוצת אומני חיפה מלפני קום המדינה, מצביעה על הבדל שהופך את היצירה המקומית לייחודית. "אומנים במקום אחר האדירו את המציאות, ייפו אותה. ניסו לעשות אומנות על-זמנית נטולת מיקום. קח למשל את נחום גוטמן שצייר את הנוף התל אביבי ומחק את שכונת מנשייה שהייתה בינו לבין הים, או מראובן רובין שצייר את 'פירות ראשונים' שהציג את הערבים כמשהו רומנטי, המבט היה אוריינטליסטי. בחיפה זה לא קרה. ההסתכלות על המציאות היא ישירה".

הישירות באה לידי ביטוי גם בהחלטה לתת במה לתערוכה של נשים בלבד. לדבריה של ברמן, "המון המון שנים נשים הודרו מהשדה האומנתי, מי שעסקה בזה נתפסה כחובבנית, לא רצינית, יועדו להן תפקידים אחרים. לא נתנו להן מקום כמו שנתנו לגברים, אנחנו מנסות לאזן את המגמה ולתרום לשינוי".

עבודותיה של נירה לב | צילום: עומר מוזר
עבודותיה של נירה לב | צילום: עומר מוזר

"אני מציירת את הגעגועים שלי"

כך אומרת נירה לב, ילידת 1940, שילדותה וזיכרונותיה נטועים עמוק בעיר. ציוריה הצבעוניים מושכים מיידית את העין ומעבירים מסר תמים, נאיבי, הנראה כלקוח מתוך סיפור ילדים. "אני גרה בתוך הציורים שלי", מתרפקת לב על זיכרון העבר של שכונת ילדותה, הדר, שהייתה מלאה וצבעונית, כמעט אנטי-תזה לזו של היום. "גם שאני הולכת היום לשוק תלפיות, לבניין העזוב הזה, בעיניי רוחי אני רואה את זיכרונות הילדות שלי. לפעמים אני לא רוצה לחזור מהזיכרון. הציורים שלי הם געגועים לארץ אחרת – תמימה, פשוטה, יפה. ארץ ישראל שכבר איננה".

אמנית נוספת מתוך 27 האומניות המציגות היא רחלי אניו, בת 30, המציגה תצלומים של גופה ברזולוציה גבוהה במיוחד כדאי לנתק אותו מהקשר. למרחוק אפשר לטעות ולחשוב שמדובר בצורה של הר, עמק או טבע אחר. "כבחורה שחורה, מלאה, אני חוקרת את הגוף שלי שאיתו אני מתעוררת כל בוקר. בעידן האינסטגרמי המלא בדימויים שטחיים אני רוצה להראות משהו אחר, גוף אישה כמשהו לא פרובוקטיבי או מתריס", משתפת אניו ומוסיפה, "המצלמה הייתה טיפול בשבילי, דרכה למדתי לאהוב את הגוף שלי".

התערוכה נפתחה בתחילת השבוע ותהיה מוצגת למשך כחודש עד לתאריך 24 ליוני.

עבודותיה של רחל אניו | צילום: עומר מוזר
עבודותיה של רחל אניו | צילום: עומר מוזר