הפצצה שהטיל השבוע מבקר המדינה, בדבר הזנחתה השערורייתית של בעיית זיהום האוויר במפרץ חיפה, לא הצליחה להוציא יותר ממאה פעילי סביבה לרחובות. דני נישליס בדק כיצד איבד נשק ההפגנות מכוחו, והאם עוד יש סיכוי לרתום את הציבור למאבק על החיים של כולנו

מערכת רדיו חיפה פרסום: 17:58 - 27/06/19

דוח מבקר המדינה שהטיל עלינו השבוע פצצה, קובע במפורש שמשרדי הממשלה, ובראשם המשרד להגנת הסביבה, אינם עושים את מלאכתם כחוק כדי להגן על חיינו כאן במפרץ חיפה. התוצאה הישירה היא עלייה במספר חולי הסרטן, עלייה באסטמה בקרב ילדים, ועלייה במחלות לב ומקרי מוות שמספרם הולך וגדל. במילים אחרות, מדובר בנושא שהוא בחיינו ובנפשנו באופן הכי ישיר והכי אמיתי שיש. יותר נורות אדומות מאלו לא נדלקו כאן.
באותו יום שבו פורסם הדוח הקשה, הפגין רק קומץ תושבים בשערי בתי הזיקוק. ושוב נשאלת השאלה, מדוע לכל הפגנה של הירוקים או של נציגי השומרים על איכות הסביבה, מגיעים כל כך מעט מפגינים כדי למחות ולהזדהות, גם כשמדובר בסוגיה של חיים ומוות. האם יש לנו כאן מאבק נטול חיילים? האם הנושא הזה באמת לא מעניין אותנו? האם אנחנו עייפים מלהפגין, או שכבר לא מאמינים בהפגנות? מדוע רק קומץ אזרחים עושה את דרכו להפגנות האלה?


ההפגנה בחוצות המפרץ, הערב | צילום: מגמה ירוקה ו-XR
הפגנת המאה, השבוע | צילום: מגמה ירוקה ו-XR

בין כיכר טיאנאנמן לאוהל של דפני ליף

יום פתוח בטכניון 728_90

הבה ניזכר שהפגנה היא יציאה אל הרחובות תוך הכרזת סיסמאות והנפת שלטים. זוהי דרך של קבוצת אנשים להביע באופן פומבי את דעתה, ובפרט את מחאתה, בנושא מסוים. ההפגנה מהווה מימוש של חופש הביטוי וחופש ההתארגנות. הפגנות נערכות פעמים רבות בכיכרות מרכזיות או במקומות בעלי משמעות סמלית. את המפגינים משמשות דרכים אחדות לשם העברת המסר. דרכי ביטוי הנחשבות לגיטימיות הן נאומים של מנהיגי המפגינים, שלטים שמניפים המפגינים ובהם סיסמאות המציגות את המסרים, וקריאות קצובות של המון המפגינים. כל אלה נעשים תוך תקווה, שכלי התקשורת ובמיוחד רשתות הטלוויזיה יגיעו לסקר את האירוע ולתת לו הד ציבורי רחב. לעתים המפגינים משתמשים באלימות, ובמקרה כזה ההפגנה אינה נחשבת כלגיטימית. חסימת כבישים נחשבת כהפרת סדר ונמצאת על התפר שבין הפגנה מקובלת להפגנה אלימה שאינה מקובלת. אבל סוג כזה של הפגנה גורר תשומת לב ציבורית, כמו שעשו לא מזמן הנכים שחסמו כבישים רבים בארץ באופן בלתי צפוי.
מי לא זוכר את הפגנות האחד במאי – תאריך שבו עדיין נערכות מדי שנה, בעיקר במדינות הקומוניסטיות, הפגנות רבות למען סולידריות בין ארגוני עובדים ולמתן ביטוי למאבק למען תנאי עבודה טובים יותר. בארצות הברית זכורה ההפגנה של השחורים למען החירות, שבמהלכה נשא ד"ר מרטין לותר קינג את נאומו המפורסם, "יש לי חלום". זכורות גם ההפגנות ברחבי הגוש המזרחי בשנים 1989-1990, בהן הופלו המשטרים וכן בעת נפילת חומת ברלין; המחאות בכיכר טיאנאנמן שבסין בשנת 1989, בדרישה לדמוקרטיה; וההפגנות בפברואר 2003 נגד המלחמה בעיראק, שנערכו סימולטנית ברחבי העולם ולטענת המארגנים השתתפו בהן יותר ממיליון מפגינים. אלו כמה דוגמאות להפגנות ענק שאליהן הגיעו מאות אלפי מפגינים.
ואילו אצלנו בארץ, זכורה הפגנה נגד השילומים מגרמניה בינואר 1952. בעקבות המשא ומתן שניהלה המדינה הצעירה מול ממשלת גרמניה, בדבר פיצוי כספי ליהודים ששרדו את השואה, חזר האופוזיציונר דאז מנחם בגין לפעילות ציבורית, בכיכר ציון בירושלים, מול 50 אלף איש. זה המשיך כשההמון הסתער על הכנסת, חלונות נופצו, ומאות פצועים פונו מקרב השוטרים והמפגינים. כל זה לא עזר, כזכור, והסכם השילומים עם גרמניה נחתם. הפגנה גדולה נוספת הזכורה לנו בארץ היא זו של סרן מוטי אשכנזי ב-1974, על רקע מלחמת יום כיפור. אשכנזי יצא אז בהפגנת יחיד נגד מחדלי המלחמה ובתביעה להתפטרות הדרג הפוליטי. המחאה שלו בגבעת הממשלה הפכה לתנועה המונית, שסחפה חיילים מהקרב כמו גם אזרחים מהשורה. היא היתה לאירוע מכונן בציבוריות הישראלית, כשהנחשול שלה הביא להתפטרות של ראש הממשלה גולדה מאיר ושל שר הביטחון משה דיין. אכן, הפגנה עם תוצאות מרחיקות לכת. עוד הפגנה משמעותית שהיתה בארץ זכורה לרבים, והיא בעקבות אירועי סברה ושתילה בספטמבר 1982: מלחמת לבנון נתפסה כ"מלחמת הברירה" הראשונה של ישראל, כשההסתבכות בבוץ, הולכת השולל והקורבנות הרבים עוררו ביקורת קשה נגד ההנהגה. לשיאה היא הגיעה ב"הפגנת ה-400 אלף", שהניע גוף השמאל הצעיר "שלום עכשיו" ובה על פי אומדנים מוגזמים נכחה בכיכר מלכי ישראל כעשירית מאוכלוסיית המדינה. הלחץ הציבורי הביא להקמת ועדת חקירה לאירועים, שמסקנותיה ביקרו את ההנהגה בראשות בגין והביאה להזזתו של אריק שרון מתפקיד שר הביטחון – עוד הפגנה שנשאה פירות ותוצאות אמיתיות. גם ההפגנה נגד הסכם אוסלו ב-1995 זכורה לנו: שנתיים אחרי לחיצות הידיים עם יאסר ערפאת בבית הלבן, הגיע חלק ב' של הסכם השלום לפני מימושו. מחנה הימין הבעיר את השטח במחאה, כשבין האירועים ההמוניים נרשמה הפגנה בכיכר ציון, כשבקהל תועד פלקט ביתי של יצחק רבין לבוש במדי אס.אס. מנגד, אורגנה הפגנת "כן לשלום, לא לאלימות" בכיכר מלכי ישראל, ב-4 בנובמבר, שבסיומה נרצח ראש הממשלה. ולסיום, מי לא זוכר את המחאה של קיץ 2011 – התנועה החברתית של תחילת העשור שהחלה כאירוע פרטי, כשנערה בשם דפני ליף פתחה איוונט בפייסבוק שקרא להציב אוהלים בשדרות רוטשילד בתל אביב במחאה על יוקר המחייה ומצוקת הדיור לצעירים. האקט הזה הצית בארץ גל של הפגנות ופעולות מחאה עממיות, ואחרי שהוציאה בשבתות עשרות אלפי ישראלים ברחבי המדינה, הגיעה המחאה לשיאה המספרי ב"הפגנת המיליון", בה חצי מהכמות צעדה מכיכר רבין לכיכר המדינה. השיח הכלכלי בישראל השתנה, טייקונים החלו לקרוס, והביטוי הפוליטי היה לא יותר מחקיקה קוסמטית ועלייתו של יאיר לפיד.
בחיפה לא זכורות לי הפגנות ענק רבות. הייתי צריך לשוטט בזיכרוני ולהרחיק עד לשנת 1959 כדי להיזכר בהפגנה גדולה ובולטת שהתרחשה בוואדי סליב בחודש יולי – מרי חברתי נגד קיפוח ואפליה על רקע עדתי של המזרחים, ונגד הממסד של מפא"י ששלט במדינה באותם ימים, הפגנות שהתפתחו למהומות אלימות, יידויי אבנים, חסימות כבישים, הצתת מכוניות, ניפוץ חלונות ובזיזת חנויות. גם בתחילת העשור הראשון של המילניום נרשמה הפגנה של ערבים בוואדי, אותה דיכא אז ראש העירייה עמרם מצנע תוך שעתיים; והיתה גם הפגנה של 600 איש שבאו לעודד את עינת קליש, ערב הכרעת בג"צ בעניין התמודדותה בבחירות האחרונות לראשות העיר. יותר מכך אינני זוכר, אבל בוודאי שלא היו הפגנות המוניות רבות משתתפים בנושא זיהום האוויר.
אלו רק כמה דוגמאות של הפגנות ענק שהוציאו המונים לרחובות בישראל. נכון, רובן היו על רקע פוליטי; אבל הגדולה מכולן היתה על רקע חברתי-אזרחי, הלא היא המחאה החברתית. אם כך, מתברר שעם ישראל יודע לצאת לרחובות כשמדובר בנושאים בוערים הכואבים לו. אז איך מסבירים שדווקא בנושא של חיים ומוות, כאן אצלנו, לא מצליחים לארגן הפגנה המונית, גדולה ומשפיעה על המאבק כולו? הפגנה שתאותת למנהיגות בירושלים שאנחנו על סף התפוצצות אזרחית? התשובה הפשטנית תהיה, שאין כאן היום כוח מרכזי גדול וחזק שיארגן אירוע כזה. אבל אולי יש סיבות נוספות?


ליהי שחר | צילום: אישי
ליהי שחר | צילום: אישי

"מנמר של נייר לנמר עם שיניים"

יום פתוח בטכניון 320_100

ליהי שחר-ברמן היא חיפאית, אמא לשניים, פעילת סביבה בארגון "מגמה ירוקה", משמשת כממלאת מקום נציג הגופים הציבוריים לעניין איכות הסביבה בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה. את המינוי העניק לה שר האוצר, משה כחלון. שחר היא גם דוקטורנטית להנדסה ביו-רפואית בטכניון. שאלתי אותה, כיצד היא מסבירה את העובדה שחיפאים לא יוצאים להפגנות, למרות שנושא זיהום האוויר הוא בנפשם? אולי זה לא מעניין אותם בכלל? ״לפני הבחירות הזמנו סקר, שממנו עלה ש-70 אחוז מהחיפאים יצביעו רק למי שיבטיח לטפל בזיהום האוויר במפרץ", נזכרת שחר-ברמן, "מכאן שיש מודעות ויש עניין בנושא זיהום האוויר. תמיד אמרו על החיפאים שהם מנומנמים ושקולם לא נשמע, אבל במקרה הזה, למרות שמעטים מגיעים להפגנות, קולם של החיפאים נשמע ועוד איך ברשתות החברתיות ובתקשורת, וכל ההישגים שאליהם הגענו הם בעיקר בזכות כל מי שהשמיע את קולו. תראה איפה אנחנו היום. לפני שנתיים נלחמנו בנמל הדלקים, בקרקעות הצפון ובהרחבת בזן. היום התוכניות האלה מעלות אבק, ואנחנו מתרכזים בתוכנית פינוי המפרץ ממזהמים, שהציג השר כחלון. היום בכותרות עומד נושא פינוי בתי הזיקוק מחיפה ולא הרחבת בזן; והעיקר, מבקר המדינה הוציא השבוע דגל אדום ואמר במילים עדינות שמשרדי הממשלה מעלו בתפקידם. זו האשמה בהריגה״.
אז בכל זאת, למה אנחנו לא יוצאים לרחובות?
"זה נכון שרק כ-100 מפגינים יצאו השבוע לחסום את הכניסה לבזן, אבל התקשורת התגייסה ובכל בית בישראל ראו את זה. היום כיכר העיר היא הטלוויזיה והרשתות החברתיות, ולא הכיכרות כפי שהיה בעבר. נוסף על כך, הנציגים שלנו לא פוחדים היום לנשוך. למשל, שרית גולן, היו״ר החדשה של איגוד ערים, עשתה בו מהפכה של ממש. בעבר היה האיגוד נמר של נייר, אבל שרית הגיעה ונתנה לו שיניים של נמר. גם בעבר וגם היום היא היחידה שהולכת לכל דיון בכנסת – לא יונה יהב, לא אביהו האן ולא קליש; רק היא נמצאת בכל דיון. קח לדוגמה את מקרה דליפת הגז האחרונה. אתה יודע מה היה בעבר? אם הוגשה תלונה על ריח של גז, הגיעה כבאית והכבאים שאלו את המתלונן, 'איפה הנפט? אין נפט? אז ביי', והתקפלו. היום, בזכות שרית, בפעם הראשונה באיגוד ערים אין יותר מסמוס של תלונות. היום שרית דואגת שיגיע צוות עם נציגים של המשרד להגנת הסביבה, והיא מודיעה להם שהם לא הולכים הביתה עד שלא מוצאים את הדליפה, כולל הליכה לבתי משפט. שרית לקחה על עצמה את הסמכויות בגלל אומץ לבה, וגם אולי בגלל שהיא מרגישה שהיום יש לה גיבוי ציבורי גדול יותר מבעבר. אז נכון, התושבים לא יוצאים לכיכרות, אבל נותנים גיבוי מלא. וזה לא פחות חשוב לנציגים שלנו, שיידעו שיש להם חיילים".

שרית גולן | צילום: דורון גולן
שרית גולן | צילום: דורון גולן

אחרי שורת המחמאות הזו, פניתי גם לשרית גולן. יו"ר איגוד ערים סבורה, שהציבור לא יוצא להפגין ברגליים כי הוא מיואש ולא מאמין ביכולתו להצליח. גם התפיסה שהקשרים בין הון לשלטון כל כך חזקים, גורמת לציבור לא להאמין שייתכן שינוי, להרים ידיים ולא לצאת לרחובות, כי אין טעם. אבל, גם גולן כמו שחר-ברמן טוענת שיש התעוררות חזקה בפייסבוק של תושבים זועמים, שאמנם מסתפקים ב״הקלדת זעם״, אבל לא ייצאו להפגין. "זה לא נובע מאדישות, אלא מחוסר אמונה להצליח. פשוט, כבר לא מאמינים בשלטון", היא אומרת, "זה נשמע אבסורד. גם כשכחלון פרסם את התוכנית המצוינת שלו לניקוי המפרץ מרעלים, זיהומים ומפעלים מזהמים, היו מתנגדים. פשוט לא מאמינים. התחליף היום להפגנות המוניות שהיו פעם הוא אולי מבצעי ראווה שיקבלו הד בתקשורת, כמו למשל השבתת העירייה ליום אחד, חסימת כבישי כניסה ויציאה מחיפה, או שליחת משאיות אשפה לירושלים. סגירת העיר ליום אחד תתקבל על ידי הציבור בסלחנות". בנוגע לסמכויות איגוד הערים שבראשו היא עומדת, אומרת גולן שבימים אלה נכתבת חוות דעת מקצועית של עו"ד לוינזון, מומחה לדיני סביבה, במטרה לבדוק מהן סמכויות האכיפה של האיגוד, כדי לא להיות תלויים במשרד להגנת הסביבה. "אנחנו רוצים לבדוק מה אפשר לעשות", היא מוסיפה, "מתברר שיש שלל סמכויות שניתן להפעיל בלי להיות תלויים בממשלה. נכון שנדרש שינוי ארגוני באיגוד, אבל אני לא פוחדת משינויים ויחד עם הרשויות באזור, שום מפעל לא יקבל אצלי הנחות. בקרוב נפתח גם מוקד לפניות ותלונות, וזה יהיה מענה למוקד של הגנת הסביבה שלא מתפקד. כל אלו פעולות שנועדו לקרב ולהנגיש את הציבור לבעיה החריפה שעמה אנחנו מתמודדים, גם מבלי שייצא לרחובות להפגין".


ההפגנה הערב בקרית חיים | צילום: מגמה ירוקה
צילום (ארכיון): מגמה ירוקה

על פיל בקרקס ומרוץ עכברים שלא נפסק

שי דנון, פעיל סביבה מקרית ביאליק ואיש "מגמה ירוקה", הוא זה שעומד מאחורי ״הפגנת המאה״ השבוע מול שערי בזן. גם אותו שאלתי אם לא התאכזב מכמות המפגינים הקטנה ביום כל כך דרמטי. "להפך", הוא אומר, "אני מזהה בימים אלו התעוררות בציבור הרחב וקורא לצו 8 חברתי. היום הציבור חייב לקום ולהתגייס, ברגליים ולא רק במקלדת". דנון, פעיל חברתי-סביבתי עוד מימי לימודיו בתיכון, טוען שההתעוררות הציבורית קמה בעקבות מה שקרה רק בחודש האחרון ברחוב דגניה שבקרית חיים. ״לדעתי, צריך לחשוב איך אנחנו קוראים לאנשים לצאת לרחובות", הוא מוסיף, "לאחרונה יצרו איתנו קשר גורמים שאמרו שהאווירה הציבורית היום נתנה את האומץ להתקשר. הניתוח שלי הוא של אפקט הפיל בקרקס – זהו הסיפור המפורסם על אותו פיל-תינוק שנקשר ברגלו לאוהל, ולמרות שגדל והתחזק המשיך לחשוב שהוא קשור וחלש, ולכן לא עשה כלום כדי להתנתק מהחבל ונשאר קשור גם כשהיה ענק וחזק. אנשים מוכים, מאוכזבי שלטון וקטני אמונה מכירים את בעיית ההון-שלטון וגם היום, כשסוף סוף יש שעת כושר, המסר לא מחלחל לעומק. כשהפיל גדול ויכול לקרוע את החבל, הוא כבר לא חותך אותו, הוא חלש ומיואש. אבל מאז פרשת דור כימיקלים ובזן, כשקרית חיים נסגרה לתנועה וברחוב דגניה נשמו ריח של גז בכיתות, יש נהירה ויותר אנשים מצטרפים למאבק. פתאום כשזה מגיע לילדים שלנו ולכבישים שלנו, מתחילה התעוררות".
"מצד שני", ממשיך דנון, "אנשים לא עוזבים את מרוץ העכברים ואין להם זמן לעזוב את העבודה למען הסביבה. יש סטודנטים שיכולים להגיע מדי פעם להפגנות, יש הסכמה גם בקרב נבחרי הציבור וגם הציבור מבין. ההפגנה של פעם לא עבר זמנה מהעולם, רואים את זה כשיש דבר מהותי על הפרק, כשיש השפעה ישירה – כמו מאבק הנכים, למשל, שהיה להם נושא קונקרטי. אנשים יבינו שגם הזיהום הוא פגיעה בבריאות ובאיכות החיים. עד היום דיכאו את הציבור, והפיל הקטן בקרקס שקושרים אותו לא יכול להתנגד. בניגוד למאבק הנכים, בעניין בזן לא רואים את הפגיעה האישית. כן קיימת התעוררות של 'מגמה ירוקה', שבקרוב מנקים את מפרץ חיפה. תנועות אזרחיות פתאום ראו שדליפת הגז ורחוב דגניה קרובים מתמיד, ומתחילים להצטרף. אני מרגיש שמתחיל כאן מתחיל גל מחאה".

אביהו האן | צילום: סיעת הירוקים
אביהו האן | צילום: סיעת הירוקים

אביהו האן, יו״ר סיעת הירוקים במועצת העיר וממובילי המאבק בזיהום האוויר, תוהה מדוע באירוע כזה דרמטי, כפי שהיה השבוע, ראש העירייה לא יצאה בכל ערוץ תקשורת אפשרי והכריזה מלחמה למען חיפה. "יש לייצר הד ציבורי, וזה יוציא עוד אנשי לרחובות", הוא קובע, "בתקופתו של יונה יהב לא היה ערוץ תקשורת אחד שלא הגיע אליו והופך ערים וגבעות. איך זה יכול להיות שקליש הופיעה בקושי אצל אסתי פרז ברשת ב׳, ונעלמה כלא היתה עם תגובה רפה וחלשה? תושבי חיפה מסתכלים על המנהיג הכל יכול שלהם. כשיש מנהיגות רופפת ולא מעצימה, נראה שגם התושבים אומרים, 'אם מזניחים אותנו, נישאר לבד לגורלנו'".
"בימים האלה, הפכתי כל ערוץ תקשורת אפשרי כדי להעביר תגובה חריפה נגד הרגולטור שמזניח אותנו", ממשיך האן, "כשפועלים מול כל תושבי המדינה ותושבי חיפה, יש לבוא אליהם ולומר, 'יש לנו בעיה של חיים ומוות', כשהמטרה היא לייצר מציאות קשה ושהם יצטרפו אלינו. אנשים כבר לא אוהבים לצאת ולהפגין בשמש, ברוחות ובגשם; הם מעדיפים שאחרים יפעלו. אנשים עסוקים ביומיום בפרנסה ובמשפחה. אני כבר התרגלתי ואמרתי שאפשרות אחת היא, בוא נעזוב; והשנייה, שאנחנו נהיה ראש החץ, הפה של אותם אנשים. בסוף, המלחמה שלנו תביא אותם. לאחרונה הם שומעים את כחלון ואת פרופ' אבי שמחון, רואים איך הביטחון של התעשיות הפטרוכימיות מתחיל להיסדק. זה הזמן להוציא מכה סופית, וקליש חייבת לפעול במרץ. אם היא לא תביא את זה, אני אביא את זה בבחירות הבאות".


מפעלי התעשייה במפרץ | צילום: צבי רוגר, עיריית חיפה
מפעלי התעשייה במפרץ | צילום: צבי רוגר, עיריית חיפה

הלו ירושלים, שומעת?

אז מה יש לנו? המצב מחמיר, המספרים מדברים בעד עצמם, האירועים מגיעים לסף הבית, ומי שאמור להגן עלינו לא עושה זאת, ואין דמות מקומית משכמה ומעלה שתיקח על עצמה את מסע ההתעוררות הציבורית. הציבור אדיש ולא מקים קול צעקה, המלאכה נשארת בידי כמה עשרות משוגעים לדבר שאין בכוחם להרים לבד את המסע הזה. אז אם זה המצב, והמוסדות לא עושים את המוטל עליהם – מה יהיה? אולי כדאי להוציא היום צו 8 שיעלה על סדר היום הציבורי את הבעיה בכל חומרתה, לגרום לאנשים להיות חלק מהתהליך באמצעות הסברה חכמה ומדויקת; ואולי, אולי, אם תהיה מחאה חברתית באזור בנושא זיהום האוויר, יבינו שם למעלה בירושלים את חומרת המצב שבו אנו נמצאים. ועד אז, שנהיה בריאים.