קוז'יקרו נכנס לפרופורציות, עו"ד אולמן הפכה לאמא, ג'ורדי למד לאהוב בגדול, שירי ויצנר נגעה בכוכבים, טלי אורן הגשימה פנטזיה, הרבה נעמה נגעה בקודש, וג'עפר פרח ישן באוהל. שבעה כותבים מספרים על השבוע הכי טוב שהיה להם
"אני עדיין זוכר את תחושת הריחוף, ומי שמכיר אותי יודע שרחפן גדול אף פעם לא הייתי"
עידו קוז'יקרו, כדורסלן העבר של מכבי חיפה ונבחרת ישראל, על השבוע שאחריו ניצחונות והפסדים הפסיקו להיות הדבר הכי חשוב בעולם
עונת 2008/2009 היתה הראשונה שלי במדים הירוקים של מכבי חיפה. קבוצה מצוינת היתה לנו אז, מכל הבחינות. לצערי, לא הצלחנו לתרגם את זה לתארים.
בפברואר של אותה עונה, דווקא היינו מאוד קרובים לעשות את זה. גמר גביע המדינה נגד הפועל חולון, 10,000 צופים ביד אליהו, 6,000 מהם ירוקים שלא הפסיקו לדחוף אותנו בטירוף. משחק צמוד, מתח באוויר, מלחמה על כל כדור. זה כבר היה לנו בידיים, אבל שלשה בשניה האחרונה ניפצה את החלום. כספורטאי, הייתי מוכרח לאסוף את הקבוצה וגם את עצמי, ולהמשיך הלאה, לעבוד קשה, ולהתכונן להמשך העונה בליגה.
ובתוך כל ההתרחשויות והרגשות, שבועיים-שלושה אחרי אותו גמר גביע מתסכל, ב-9 במרץ 2009 – נולד בני הבכור, דן.
הלידה שלו והכניסה שלו לחיי, שינו לי את הפרספקטיבה על החיים, ומאותו יום הייתי כל כולי עסוק בהתפעלות מהפלא הזה. ופתאום, הפסדים וניצחונות, שעד לפני רגע היו כמעט עניין של חיים ומוות, אמנם קיבלו מקום חשוב – אבל לא את המקום הכי חשוב.
ההגעה של דן לעולם שלי היתה המתנה הכי גדולה שהייתי יכול לקבל אחרי ההפסד ההוא. יותר מ-11 שנה אחרי, אני עדיין זוכר היטב את תחושת הריחוף שהציפה אותי באותם ימים – ומי שמכיר אותי יודע שרחפן גדול אף פעם לא הייתי.
השבוע ההוא היה פיצוי הולם, שהציב את הכל בפרופורציות ונתן לחיים שלי משמעות אחרת. מאז ועד היום, גם אם ניצחתי וגם אם הפסדתי, הדבר הראשון שעובר לי בראש הוא, מתי כבר אפגוש אותו – והיום גם את אחותו הקטנה – כדי שאוכל לחבק אותם.
"שאלו אותי איך קוראים לה, ובטעות אמרתי 'לינוי'. בהמשך הבנתי והפנמתי – זו לירן, והיא הבת שלי"
עו"ד תמי אולמן, ראש לשכת עורכי הדין בחיפה, על השבוע שבו אפילו לא היה לה זמן להתרגל לרעיון שהיא אמא
קיץ 1984. ימים מרגשים, מפתיעים, שינוי של כל רוחות החיים. ימים שבהם הפכתי מבחורה עצמאית שדואגת לעצמה ולבעלה – למשפחה; משפחה טובה, עם ילדה בכורה – לירן, הראשונה מתוך שלושה ילדים ביולוגיים ועוד ארבעה מאומצים שיש לי.
מדי בוקר היינו מתעוררים, והחיוך מיד היה נמרח על השפתיים. בכל יום היו מגיעים אלינו כל החברים והחברות, כדי להתפעל מהבת שלי – ובשגרה ההיא, לא הספקתי להיות בחופש ולבלות עם לירן כל דקה ביממה. ולא הספקתי להתרגל לרעיון שאני אמא.
אני זוכרת שבשבוע שבו נולדה הגעתי לאירוע בר מצוה. שאלו אותי איך קוראים לה, ובטעות אמרתי "לינוי", כי שכחתי את שמה. לקח לי זמן להבין שטעיתי, אבל בהמשך הבנתי והפנמתי – זו לירן, והיא הבת שלי.
מי שמכיר אותי יודע, שאני עובדת כמעט 24 שעות ביממה. גם אז, אחרי הלידה של לירן, חזרתי מהר מאוד לעבודה. היא היתה רק בת תשעה ימים כשהצטרפה אלי ואל בעלי לנסיעה לבית המשפט העליון בירושלים, שם הופעתי בדיון בתיק רצח גדול שבו הייתי חייבת להתייצב. זו היתה חוויה מדהימה. גם בהמשך לקחתי אותה לבתי משפט, עד שחזרתי לעבודה כעצמאית.
מהיום הראשון שלה, טיילנו איתה המון מחוץ לבית. לקחנו אותה לכל מקום בארץ, ולרגע לא חשבנו לגדל אותה בתוך הבית. עשינו מה שמצאנו לנכון, ומה שהיה טוב לילדה. הטיולים, המקומות, הנופים והריחות שאליה נחשפה מהרגעים הראשונים בחייה, פיתחו אותה מאוד.
עד היום, יש בינינו קשר נפלא. היא מתגוררת ממש מתחתי, למדה משפטים ועבדה אצלי שנה וחצי. אחר כך החליטה לעשות שני תארים בהוראה, והיא מלמדת ומחנכת בבית ספר בקרית טבעון.
החיים עוברים מהר מאוד. לחשוב שלירן היום בת 36 ושהיא אמא בעצמה, זה לא נתפס ומטלטל בפני עצמו.
"טקסים, חזרות גנרליות, קוקטילים בבתי שגרירים, מסיבות עיתונאים, ריאיונות עם הכוכבים"
שירי ויצנר, סטייליסטית, על השבוע שמשאיר מאחור את החתונה, הלידות, ימי ההולדת העגולים, והאירועים הנוצצים בבירות האופנה של העולם
זה היה בדיוק לפני שנה: שבוע של חוויה לא נורמלית, חלק מחודש שלם של פעילות, שהשפיע על חיי באופן שיהיה קשה מאוד לתאר במילים.
2,132 שבועות שאני מבלה על הפלנטה הזו, אבל אם המשימה היא לבחור אחת מהם, אין בכלל שאלה. נכון, היה שבוע חלומי של חתונה, אי אז בשנת 2004; והיו לידות מרגשות וימי הולדת עגולים; היו שבועות אופנה מטורפים בלונדון ובניו יורק. אבל אף אחד מהשבועות ההם לא דומה לשבוע של אירוויזיון 2019 בתל אביב.
זכיתי לקחת חלק מיוחד באירוע, כחברה בנבחרת הוולוגרים של תאגיד השידור כאן11 ופייסבוק ישראל. והתקופה שעברתי בפרויקט Story Vision של אירוויזיון 2019, היא חוויה שתיזכר לעד.
במשך שבוע אינטנסיבי אחד, על קו חיפה-תל אביב – ואחרי כמה שבועות של הכנות, כולל קורס קצר שעוסק ביצירת תוכן מבית פייסבוק ישראל – הוזמנו לקבל הצצה לטקסי קבלת המשלחות, לחזרות הגנרליות ולקוקטילים בבתי שגרירים, ולמאחורי הקלעים של האיפור ועיצוב השיער, למסיבות העיתונאים, לביקורים באולפנים ובמשרדי ההפקה, לאירוע השטיח הכתום שפותח את שבוע התחרות, ולריאיונות בלעדיים עם הכוכבים שמשתתפים בתחרות.
אני התמקדתי בזווית האופנתית של הסיפור; וכך, למשל, ריאיינתי את קייט היידקה מילר – האוסטרלית ששרה תוך שהיא מרחפת על שיפוד – על השמלה שאיתה הופיעה; את הסטייליסטית של טמטה, המתמודדת הקפריסאית, שהיא גם אחת הסטייליסטיות המובילות ביוון; וכמובן את האיש שלנו, קובי מרימי, על אאוטפיט התחרות שלו.
הפקת האירוויזיון היא אחת ההפקות הטלוויזיוניות המורכבות בעולם, והיא יותר דומה לגביע העולם בכדורגל מאשר ל"הכוכב הבא". אלפי אנשי צוות עובדים כמכונה משומנת כדי להביא לשידור, בסופו של דבר, תחרות שירה.
וזה בדיוק העניין. האירוויזיון הוא הרבה מעבר לתחרות שירה. הוא מפגן אחדות של לאומים, תרבויות ושפות, וחגיגה ענקית של מוזיקה, אופנה וטכנולוגיה. התקופה שלי שם העניקה לי חוויה חד פעמית, של פעם בחיים, מהסוג שנשאר איתך לנצח.
"פנטזיה שמתגשמת. לעמוד עם תזמורת על במה זו חולשה גדולה שלי, אני מסוגלת לבכות רק מהמעמד"
טלי אורן, שחקנית וקומיקאית, על השבוע שבו לכולם היה ברור שמשהו נדיר עומד לקרות
כמה קשה לבחור את השבוע הטוב בחיי. כשחושבים על זה, זה בלתי אפשרי. מה מתעלה על השבוע שבו נולד כל אחד מילדי? או על השבוע שבו עלתה כל פרמיירה של כל הצגה? או על השבוע שבו התחתנתי עם אהובי, לפני 17 שנה? ואם בכל זאת אבחר באחד מהשבועות שבהם נולד אחד מילדי – אז השני, שלא ייבחר, יפתח רגשי נחיתות ויוציא בעתיד המון כסף על פסיכולוג, וחבל.
אבל עצם העובדה שאני כותבת כאן, באתר רדיו חיפה, גורמת לי אוטומטית להיזכר בכל מה שקשור ב"בילי שוורץ", ההצגה המרגשת שלנו בתאטרון חיפה. ובתאטרון, לפני כל הצגה חדשה שעולה, יש את שבוע החזרות האחרון, שנקרא "שבוע טכני: שבוע שבו כל האלמנטים – התפאורה, התאורה, התלבושות, האביזרים, ובימים הממש אחרונים גם התזמורת והסאונד – מתחברים יחד, סוף סוף, על הבמה.
בכל הפקה שבה אני משתתפת אני מחכה, בערך מהיום הראשון, לשבוע הטכני. אני מכורה לבמה, ואני וחדר החזרות ממצים מהר מאוד האחת את השני. וב"בילי שוורץ", מהיום הראשון – ובעיקר אחרי הזכיה בפסטיבל "חג המחזמר", היתה תחושה שמשהו נדיר הולך לקרות.
והשבוע הזה היה כל כך מרגש. היינו, כל השחקנים וצוות היוצרים, כמעט 24 שעות, יום יום, בתוך החזרות. עבדנו אל תוך הלילה. לא אכלנו הרבה מרוב התרגשות. נכון, היו מדי פעם גם רגעי מתח ואפילו לחץ, אבל זה משהו שקורה כמעט בכל שבוע טכני של הצגה.
מה שהוסיף לאווירה יוצאת הדופן, היה הלינה במלון ביי קלאב היפהפה. בגלל שחלקנו סיימו בשעות הקטנות של הלילה, תאטרון חיפה המדהים דאג להלין אותנו, כדי שנבוא ערניים ומלאי אנרגיות חדשות ליום שלמחרת. כך שזה הרגיש לגמרי כמו טיול חווייתי לחו"ל, מחוץ לבית.
החזרות ביומיים האחרונים באותו שבוע, עם תזמורת המהפכה על הבמה, הפכו הכל לפנטזיה שמתגשמת. לעמוד עם תזמורת על במה זו חולשה גדולה שלי; אני מסוגלת לעמוד ולבכות רק מהמעמד. היה רגע שבו פינקו אותנו בטי-שירט של "בילי שוורץ", וככה נעמדנו, כל הקאסט, לאורך קיר התאטרון והצטלמנו מלאי התרגשות. מיותר לציין כמה הווי נוצר באותם ימים, אבל אציין את זה בכל זאת. כמה צחקנו, כמה התחברנו כמשפחת "בילי שוורץ" – עד היום.
ואז נגמר השבוע הטכני, והמסך עלה. ובסוף ההצגה, הקהל נעמד על רגליו והתחושה שמשהו גדול ומהפכני קורה הציפה את כולנו. לא אשכח את השבוע הזה ואת הקסם הזה שבו הכל נוצר.
והיום, כמה שנים אחרי, אני עוד מתרגשת מהתגובות, מהקהל, ומכל ילדה שמבצעת את השירים מהמחזמר בשיעורי משחק או באודישנים בימתיים. לעולם לא יהיה תחליף לתחושה שמשהו חדש, מקורי ומרגש כל כך נולד.
ועכשיו, קורונה – תודה לך. הבנו. מיצינו. "בילי" רוצה לחזור. תתקדמי.
"הבנתי שיש לי קול, שמותר לי לקרוא, לברך, לפרש; שהתורה פתוחה בפני ומקבלת אותי אליה בזרועות פתוחות"
הרבה נעמה דפני קלן, מקהילת אהל אברהם שבמרכז החינוך ליאו באק, על השבוע שבו הרגישה שמותר להתקרב ולגעת בקודש
אני בת 17. לבושה בשמלה חגיגית, מוקפת בחברים ובמשפחה. אני ניצבת על בימת בית הכנסת, מברכת וקוראת בתורה בקול רם. אני חוגגת בת מצוה. אני מאושרת.
אם הייתם פוגשים אותי בגיל 12 ושואלים אותי אם ארצה לעלות לתורה, הייתי מגיבה בבלבול מוחלט. מה לי ולזה? נערה חיפאית להורים ישראלים, מי בכלל רוצה לעלות לתורה? מי שמע על בנות שקוראות בתורה? זה נראה לי מוזר מאוד.
במהלך גיל ההתבגרות התחלתי לשאול שאלות: מי אני? מה זאת אומרת שאני יהודיה? לאט לאט מצאתי את עצמי קוראת, לומדת ומתחילה להצמיח שורשים. בהתחלה חשבתי שהתורה שייכת למישהו אחר – ל"דתיים", לגברים שנספרים למניין, למי שמדקדקים במצוות. לקח לי זמן להבין שהתורה שייכת לכל מי שמבקש ללמוד ממנה, לקרוא בה, להבין ולפרש אותה.
כשעמדתי שם, בבית הכנסת המלא, פתחתי את ספר התורה וקראתי ממנו בקול רם – משהו השתנה בי. הבנתי שהתורה הזו היא גם שלי. הבנתי שיש לי קול, שמותר לי לקרוא בתורה, שמותר לי לברך, שמותר לי לפרש. שהתורה פתוחה בפני ומקבלת אותי אליה בזרועות פתוחות. כמו שכתבה המשוררת לאה גולדברג, "ופשוטים הדברים ויפים, ומותר בם לנגוע – ומותר לאהוב".
חלפו שנים מאז. כשאני נזכרת ברגע הזה – שבו הרגשתי שייכת באופן עמוק ומלא לתרבות היהודית, ושכאישה מותר לי להתקרב אל הקודש ולגעת – אני מתמלאת ברגשות אושר ובהכרת תודה.
והיום? היום אני מכהנת כרבה באותו בית כנסת שבו זכיתי לעלות לתורה בגיל 17, קהילת "אהל אברהם" במרכז חינוך ליאו באק. וכשאני מעלה בנות לתורה, ורואה כיצד הן ניצבות שם זקופות ומתרגשות, לבי מתמלא באושר חדש. ככתוב: "עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר".
"ראיתי אותה ופשוט התחלתי לבכות. זה היה הרגע הכי מפוצץ ברגשות שהיה לי בחיים"
ירדן (ג'ורדי) פלג, מפיק מוזיקלי, על שבוע שנפתח עם צירים ובישולים, המשיך בחוויה מטרידה בבית חולים, והסתיים עם נשמה שהצטרפה למשפחה
12 שנות זוגיות, מתוכן שלוש וחצי שנות נישואים, התנקזו לרגע אחד ביום אחד של חורף 2019. התאריך המשוער היה ה-24 בינואר; כמה חיכינו לו, וכשהוא הגיע – לא קרה כלום.
אשתי דורין ואני הרגשנו שזה חוק מרפי, והיה ברור לנו שזה לא יקרה באותו יום. ואז, פתאום אחרי כמה ימים, אשתי אומרת לי, "נראה לי שאני מרגישה צירים". ואשתי, היא משוגעת; איך שהתחילו הצירים, היא החליטה שהיא חייבת לנקות את הבית, כדי שכשהיא תצא לבית החולים הבית יהיה נקי. הייתי בשוק – היא עם צירים, ועושה ספונג'ה!
בשעות הלילה הצירים התגברו, אבל היא ספרה כמה זמן בין ציר לציר, והחליטה שעדיין לא הגיע הזמן. אז הלכנו לישון.
למחרת בבוקר התעוררתי מאוחר, ובזמן שעוד ישנתי היא כבר הכינה מרק, כדי שיהיה בבית, וכל זה כשיש לה צירים קשים. ואז החלטנו שזהו, שהולכים לבית החולים.
בלי קשר ללידה, דווקא ההגעה לבית החולים היתה חוויה שלילית. מה לעשות, אני ג'ורדי, וזה תמיד יסתכם ב"בוא נעשה תמונה"; שזה הכי סבבה בעולם, כי אנשים שמבקשים ממני תמונה הם אלה שמפרנסים אותי.
הצירים של דורין רק התגברו, היא היתה ממש מקופלת מכאבים ולא היתה יכולה לזוז. וכל הזמן הזה, אני עומד מעליה בקבלה, ממתינים להיכנס לחדר הלידה. ופתאום, אני קולט בזווית העין שמישהי מצלמת אותנו.
בסופו של דבר נכנסנו לחדר הלידה. אשתי באמת גיבורה אמיתית, עשתה את זה בלי אפידורל. ככה היא רצתה, ככה היא החליטה. החיים שלי, אשתי, במצב כל כך לא שגרתי, עם צירים ובלידה, והיא עברה את זה כל כך בטוב. זה היה מאוד מרגש.
ואז, מיקה נולדה. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שבכיתי מהתרגשות. ראיתי אותה ופשוט התחלתי לבכות. זה באמת היה הרגע הכי מרגש והכי מפוצץ רגשות שהיה לי בחיים, וכמוזיקאי אני פועל על רגשות, אני עושה אמנות, והרגש זה משהו שכל כך מניע אותי. אבל רגש כל כך חזק, אף פעם לא חוויתי לפני כן.
כשהרופאה שאלה אותי אם אני רוצה לחתוך את חבל הטבור, חשבתי שאגיד לא. אני בדרך כלל מאוד חלש בדברים האלה. אבל אמרתי כן, ועשיתי את זה. הייתי חייב.
אורון, אחד המנהלים שלי, אמר לי, "אתה תראה, הילדה שלך תיוולד והחיים שלך ישתנו, אתה תמצא מוזות אחרות" – והוא כל כך צדק! מהשניה שמיקה נולדה, אני אדם אחר; יש לי יותר חשק ליצור ולייצר, לפרנס, לעשות, כל הזמן. האנרגיה שלי שונה לחלוטין כשאני יוצר.
חוויות של לחזור איתה הביתה, להכניס אותה פנימה, לראות את הכלבה שלנו מגיבה אליה, והלילות הראשונים ללא שינה. זה שבוע שבחיים לא ייצא לי מהראש. השבוע שבו הפכתי לאבא, שפתאום הצטרפה אלינו עוד נשמה שאשתי ואני יצרנו, ותפקידנו מעתה לדאוג שלא יקרה לה כלום. זה, לא ספק, שבוע שיילך איתי לכל החיים.
"הם ערבבו את החול עם מים ומילאו דליים, שירי ילדים ומאבק נשמעו מכל עבר, והחיוכים עברו בין זרים"
ג'עפר פרח, מנהל מרכז מוסאוא ועיתונאי לשעבר, על השבוע שבו הקים בנגב בית ספר מצמיגים
האמת, די התלבטתי אם לכתוב את הטור הזה. הרי מה יש לערבי עם חג השבועות? החלטתי להיכנס לוויקיפדיה, ולחקור את מנהגי החג. מתברר שדווקא נחמד; מתברר ששבועות הוא המועד היחיד שתאריכו אינו מצוין בתורה, שבחג השבועות התחילה תקופת הבאת הביכורים. ומתברר שבישראל, חברות שמוכרות מוצרי חלב, מנצלות את ההזדמנות לשווק אותו.
המנהגים שתוארו הזכירו לי דווקא שבוע משמעותי בחיי, לפני כ-15 שנה, כשחבורת "בוסתאן" הזמינה את הפעילים להגיע לכפר הלא מוכר ואדי אל נעם שבנגב, כדי לבנות בו בית ספר.
כולם ניצלו את האביב ואת החופשים בין פסח לשבועות. ילדי הקטנים, שהיום כבר מסיימים בתי ספר, התלהבו מהרעיון לישון באוהל בנגב. הקמפינג ליד הכנרת ונהר הירדן נשארו לעונת הקיץ – ובימי האביב, מתברר, כדאי להגיע למדבר. כמובן, עם דעה קדומה שמדובר במדבר חולי. אבל הנגב דווקא פרח והירוק נראה מכל פינה.
הקמנו אוהל משפחתי, והילדים החלו להתחבר לילדים שהגיעו עם הוריהם, עשרות הפעילים מכל רחבי הארץ, וכולם מצאו מקום במדבר המוריק. הפרויקט של "בוסתאן" היה להקים בית ספר אקולוגי לילדי הכפר. מדובר בכפר לא מוכר, ללא מים וחשמל, והכניסה אליו עוברת בין תחנת כוח של חברת החשמל למזבלה שהוקמה בדרך עפר.
הכפר ואדי אל נעם, שנמצא בתחומי המועצה האזורית רמת חובב, נולד בשנות ה-50, כאשר תושבים בדואים מהנגב הועברו אליו בהוראת הממשל הצבאי. מאז ועד היום הוא נחשב כיישוב "זמני", והוא אינו מחובר לתשתיות המים, החשמל, הביוב, הטלפון או לרשת הכבישים, ותושביו סובלים ממחסור חמור בשירותי חינוך, רווחה ותברואה. בוואדי אל נעם מתגוררים יותר מ-11 אלף תושבים.
בעשורים האחרונים הוקמו ליד הכפר כמה מהאתרים המסוכנים ביותר לבריאות ולסביבה הקיימים בישראל: אזור התעשייה רמת חובב, המהווה סכנה ממשית של מפגעי חומרים מסוכנים, מייצר מטרדי ריח קשים וזיהום חמור של אוויר, קרקע ומים, נמצא רק כמה מאות מטרים מהכפר.
מזה 30 שנה מנהלות רשויות המדינה משא ומתן עם תושבי ואדי אל נעם על מיקום חלופי לכפר. בשנת 2016, זכה היישוב בהכרה; אך למרות זאת, רוב הזמן מבקשת המדינה לכפות על התושבים פתרון שאליו הם מתנגדים – העברתם הכפויה לאזור המצוי בסמיכות לעיירה שגב שלום.
אחרי נסיעה של כ-20 דקות בדרך העפר, הגענו למתחם שעליו יוקם מבנה בית הספר האקולוגי הראשון, בכפר ערבי בדואי לא מוכר בנגב. צמיגים משומשים הונחו בצד דרך העפר. הילדים התבקשו להרטיב את חול המדבר וליצור טיח שהונח על הצמיגים, מבפנים ומבחוץ. מה שאסור בעיר החיפאית – כמובן, למעט ארמונות החול על החוף – מותר לילדים בנגב. החיוך שלהם נראה אמיתי – ומה צריכים הורים יותר מחיוך של הילדים, כדי להרגיש סיפוק ולבלות איתם במדבר.
לאט לאט החלו לקום שלוש כיתות, קירות מבודדים. כשכבר הגענו לגובה מספיק, החלו לאסוף עלים ולהניח על הגג המאוורר. הילדים נהנו מכל רגע. בלי להבין את המשמעות, הם בנו בית ספר ללא היתר בכפר לא מוכר. הם ערבבו את החול עם מים ומילאו דליים. בין לבין, שירי ילדים ומאבק נשמעו מכל עבר. החיוכים עברו בין אנשים זרים שלא הכירו האחד את השני.
ילדי הכפר, שהגיעו מבתים ארעיים, באו לראות את בית הספר העתידי. ילדי – שרגילים לחשמל בחיפה, לבית עם מזגן ומקרר – נהנו מהחוויה הייחודית: לישון על הרצפה, לשחק בחול, לערבב אותו, ולצייר על הקירות שהוקמו מצמיגים. בלילה גילינו את קור הנגב הלילי. בשעות היום התפעלו ילדי הים החיפאי מהמדבר הירוק. השמחה שאפפה את כולם, על המאמץ המשותף שעשו, נותרה איתנו שנים קדימה. בכל פעם שאני מבקר בנגב אני מבקש לעבור ליד בית הספר בוואדי אל נעם.
בדיון שהתקיים ב-4 בנובמבר 2019 בוועדה לשטחים פתוחים (ולקחש”פ), הוחלט לאשר את התוכנית להקים בתי ספר בכפר, ולפעול לקידומה המהיר. מתברר שהקדמנו את משרד החינוך בכ-15 שנה.
כתבות נוספות
