בפרויקט ייחודי מבקש הצלם דניאל רולידר למצוא נקודת חיבור לפליטים האריתראים בחיפה, ולהעביר מסר: "מספיק שמישהו יקרא איפה אריתריאה על המפה, כדי שכשיראה בחור שחום ברחוב – יבין שיש פה סיטואציה מורכבת"

עומר מוזר פרסום: 09:49 - 23/09/22
דניאל רולידר בגינת סירקין | עומר מוזר
דניאל רולידר בגינת סירקין | עומר מוזר

על פי האגודה לזכויות האזרח בישראל (מעודכן ליולי 2021), בישראל גרים 28,000 פליטים, בין 500-700 מהם נמצאים בחיפה, בעיקר בשכונת הדר. תמונה אחת מתוך פרויקט הצילום הדוקומנטרי 'בהדר הולכים לשום מקום' של הצלם דניאל רולידר – שליווה אותם במשך שנה, נותנת מבט יפיפה ועמוק על העיר ואיתו הצצה פנימה לתוך חיי הקהילה.

בתצלום אפשר לראות את הנוף המשתקף מהגג של בניין ארמון ועליו כתובות בשפה התיגרינית. על בניין הטיל רשום 'ויזה', על תחנת אוטובוס ברחוב החלוץ כתוב 'מונית לתל אביב'. מסומנים גם המדשאה בגן הזיכרון כמקום מפגש וסופר בבניין הנביאים. כל אלה רמזים להבנת הקהילה שאת סיפורה רולידר מבקש לספר. "אפשר להכליל את הפליטים תחת מטרייה אחת אבל זה חוטא למטרה, לי היה חשוב להדגיש את האינדיבידואל והסיפור האישי שלו", מסביר רולידר.

יום פתוח בטכניון 728_90
פרויקט הצילום 'בהדר הולכים לשום מקום' | דניאל רולידר
פרויקט הצילום 'בהדר הולכים לשום מקום' | דניאל רולידר

"אנחנו לא חולקים את אותו עולם"

"זה היה ב-2007, היום האחרון שלי באריתריאה. איך אני אשכח דבר זה? הרגשתי פחד בפנים אבל הקרנתי אומץ כלפי חוץ. כל החיים שלי אני מפחד אבל אף אחד לא יודע את זה. הפחד זה לעצמי, רק אני יודע, באריתריאה הפחד הכי גדול שלי היה שלא אהרוג את עצמי. הכלא לא הפחיד אותי. דאגתי שלא אתאבד אבל אני יודע את התשובה, אני לא אפגע בעצמי. לפעמים, לחיות זה טוב. בכל מקרה אנחנו הולכים למות יום אחד אז למה לעשות את זה לעצמך? המוות, אם הוא בא – בא. החיים, לפעמים זה כיף. לפעמים, לא כל הזמן. לפעמים.."

יום פתוח בטכניון 320_100
אפרווקי | צילום: דניאל רולידר
אפרווקי | צילום: דניאל רולידר

את המונולוג החזק הזה אמר אפוורקי, צייר ואחד העובדים של 'אלף' (ALEF) – יוזמה המסייעת לפליטים בחיפה והפתח דרכו נכנס רולידר כדי לייצר קשר עם הפליטים. "שנה לפני שהתחלתי לצלם", משחזר רולידר. "הייתה לי ידידה שהתנדבה ב'אלף' וסיפרה לי על הקהילה שלא ידעתי שהיא קיימת. מאז זה ישב לי במאחורה של הראש וידעתי שאני אגע בזה".

באותו זמן בדיוק מוזיאון חיפה הוציא קול קורא לפרויקט אמנות שנקרא החממה ורולידר לקח את ההזדמנות בשתי ידיים ומצלמה. כך הוא מספר על תהליך העבודה: "דבר ראשון זה ללמוד – על הקהילה, על מצב הפליטים באופן כללי בישראל ובפרט בחיפה ובעיקר על הקהילה האריתריאית שהתמקדתי בה. חוץ מזה – אינטרנט, אנשים, לבוא לשטח, קראתי ספר על ההיסטוריה של אריתריאה, זה ממש לצלול לתוך הנושא כי אתה צריך לדעת למה אתה נכנס ואיך לספר את הסיפור הכי טוב. חוץ מזה שאני עכשיו בישראל וגם הם, אנחנו לא חולקים את אותו עולם ויש המון דברים שצריך לדעת לפני".

פרויקט הצילום 'בהדר הולכים לשום מקום' | דניאל רולידר
פרויקט הצילום 'בהדר הולכים לשום מקום' | דניאל רולידר

בעולם שלו רולידר נולד וגדל בטבעון, למד צילום בניו יורק ומצלם למגזינים שונים. העולם שלהם, רחוק מזה. "הבן אדם הכי טוב לספר את הסיפור שלהם, זה הם. אני מודע לפריבילגיה שלי ומנצל אותה לטובת הסיפור. זה היה ממש ליצור קשרים אישיים עם האנשים".

ומתוך הקשר האישי רולידר יודע לחלץ תובנות. "בסופו של דבר, כולנו רוצים את אותו הדבר – שיהיה לנו קורת גג, אוכל וביטחון. היה מעניין מאד לשמוע מאנשים שונים את אותו הסיפור על חציית הגבול, חלקם היו במעצר או במחנה עד שהעלו את כולם על אוטובוס למקום אחד, דרום תל אביב. בלי היכרות, בלי שפה, המדינה זרקה אותם שם באופן שרירותי. זו בעיה שהמדינה לא יודעת להתמודד איתה".

הדרך לישראל

"הם (צה"ל) יודעים שאתה מגיע כבר כמה ק"מ לפני שאתה מגיע לגבול", סיפר אפוורקי על הלילה שבו חצה את הגבול לישראל. "רואים אותך, יש מצלמות לילה. ברגע שנכנסת, שעברת את הגבול לישראל, הם פותחים את הפנסים. מחכים לך עם הג'יפים ובלון תאורה. לפעמים מדברים ערבית, לפעמים אנגלית. צועקים 'בוא לפה!' אני ועוד בחור שהיה איתי לא סמכנו על הערבית ששמענו שם אז שתקנו.

"כשהם נסעו משם, התחלנו ללכת במדבר וכמעט לא ישנו. בסוף, הם כן תפסו אותי. הם באו בבוקר עם ג'יפ ולקחו אותנו לבסיס צבאי, ומשם למתקן אחר. חודש הייתי שם לפני ששחררו אותי והסיעו לבאר שבע".

פרויקט הצילום 'בהדר הולכים לשום מקום' | דניאל רולידר
פרויקט הצילום 'בהדר הולכים לשום מקום' | דניאל רולידר

כדי להבין למה הם מגיעים לישראל צריך להבין את אריתריאה – מדינה בה יש דיקטטורה המגבילה את זכויות היסוד של אזרחיה ומנהיגה גיוס חובה לצבא לזמן בלתי מוגבל. "זה לא צה"ל", מספר רולידר, "זה כרוך בהתעללות פיזית, מינית, כלכלית. לא רק זה, יש מעקב אחרי האנשים – אתה לא יכול להחזיק טלפון נייד בלי אישור של בית משפט, משתמשים במשפחה שלהם כדאי לפגוע בהם. גם המון חבר'ה שנמצאים פה מפחדים להיחשף מהפחד שהממשל שם רואה אותם".

בישראל הנושא מזוהה מיידית עם דרום תל אביב אך רולידר מסביר את הסיבות להגעתם לחיפה: "זו עיר גדולה וזה היה טבעי שיגיעו גם לפה. הקהילה קיימת כי יש פה יותר תמיכה ועזרה מאשר בתל אביב. הילדים לומדים בבתי ספר של העירייה עם ילדים מהשכונה ואין הפרדה בחינוך, יש יותר שקט ואין את הרעש מסביב ועובדה שהמון מתושבי חיפה לא מכירים אותם ואף אחד עוד לא קם והקים צעקה".

אנדום | צילום: דניאל רולידר
אנדום | צילום: דניאל רולידר

את הצעקה מבקש רולידר להחליף בסקרנות. "עצם זה שבן אדם יראה את הפרויקט, זה משמעותי. מספיק שמישהו ילך ויקרא איפה בכלל נמצאת אריתריאה על המפה, שקצת יהיה אכפת לו, שבפעם הבאה שיראה בחור שחום ברחוב שיבין שיש פה סיטואציה מורכבת. מספיק שהתמונה תתפוס לבן אדם את העין והוא יכנס לזה".

ואמנם הקלישאה אומרת שתמונה אחת שווה אלף מילים, אך שווה להתעכב על הכיתוב שהוסיף אנדום, מבקש מקלט מאריתריאה ובעל מספרה סמוך לשוק תלפיות, לצד תמונתו, 'את מה שאנחנו מרגישים מבפנים, שום תמונה לא יכולה לשקף מבחוץ".