אחרי שניסתה ללא הצלחה להשתלב בפעילויות התנדבותיות, החליטה דורית פאר מקרית מוצקין לעשות את זה בעצמה והקימה קבוצת גמלאיות מתנדבות, שרק מחפשות לעשות טוב על הלב
כשהיתה בת 53, ניצבה דורית פאר בפני צומת דרכים. הילדים עזבו את הבית, כל אחד לדרכו, וסדר היום שלה כלל פתאום לא מעט זמן פנוי. כדי למלא אותו, החליטה להצטרף לפעילות התנדבותית – "להיות במעגל של נתינה", לדבריה. אלא שלמרבה אכזבתה, נתקלה בעיקר בדלתות סגורות ובארגונים שלטענתה סירבו לקבל אותה לשורותיהם, בטענה שהיא מבוגרת מדי.
את פאר זה לא עצר, ואפילו דירבן אותה להקים בעצמה את "החיים הטובים" – קבוצת התנדבות לנשים בגילה. 13 שנה ו-200 חברות אחרי, כולן גמלאיות, היא מובילה מפעל מרשים שבזכותו הוענקו לה אות יקיר העיר קרית מוצקין, ופרס לנשים פורצות דרך.
"יש בקבוצה מגוון נשי אדיר", היא מספרת, "יש לנו מנהלות ומורות, אחיות ורופאות, מפקחות, שוטרות, ואפילו שופטת. כולנו נשים פנסיונריות שרוצות להחזיר לחברה ולקהילה, מחיפה והקריות עד נהריה, נשר, עכו, טבעון, יגור, רמת ישי, גשר הזיו; ממש מכל האזור. האחת מכניסה את החברה שלה וככה, לאט לאט, אנחנו גדלות".
פאר, 66, היא אמא גאה לשלושה ילדים וסבתא לשבעה נכדים. 37 שנה עבדה בבית הספר היסודי אמירים בקרית ים, כרכזת חברתית וכמורה לטכנולוגיה, אמנות ומלאכה. מבחינתה, הפעילות ההתנדבותית היא בגדר המובן מאליו. "זה לא תמיד טוב ולא תמיד פשוט", היא מדגישה, "אבל תודה לאל, אני במצב כלכלי בסדר ויש לי זמן לתת חזרה לחברה. אני חושבת שכל אדם צריך להחזיר, לתרום ולתת".
"הרבה נשים אומרות לי, שהחיים שלהן השתנו"
"הרבה נשים אומרות לי, שהחיים שלהן התחילו מהרגע שהכירו אותי, וזה מחמם לי את הלב", משתפת פאר, ומספרת על הפעילות היומיומית של "החיים הטובים". "אני אישה מאוד חמה, וכל השנים הייתי רכזת חברתית. אני אוהבת לארגן. במסגרת הקבוצה, אנחנו נפגשות פעמיים-שלוש בחודש וחוץ מזה יש לנו קבוצת ווטסאפ, שם אני משתפת תוכנייה לחצי שנה קדימה, שכוללת טיולים, הרצאות ומפגשים. אנחנו חברות לכל דבר, חוגגות ימי הולדת אחת לשנייה, מייעצות ומתייעצות, מחליפות מתכונים וטיפים וכמובן, הכי חשוב, מנצלות את הכח שלנו כדי לעזור לקהילה".
בפעילות הקהילתית שלהן, קבוצת "החיים הטובים" אימצה, בין השאר, את הבית החם לחיילים בקריות ואת פנימיית אהבה הסמוכה. "לפני חודש אספנו כסף וקנינו לבית החם כיריים חשמליים, מייבש כביסה ושמיכות", היא מספרת.
מפנימיית אהבה, זכור לפאר סיפור אחד במיוחד, מלפני שלוש שנים. "נעמי, אחת הנשים בקבוצה שלנו, אימצה לפני 18 שנה ילד בן עשר מהפנימייה היום הוא בן 28. לפני שנה התקשרה אליו מישהי מקנדה, וסיפרה לו שהיא אחותו הגדולה וכשהיתה קטנה הוציאו אותה מהבית ולכן היא לא זכתה להכיר אותו.
"היא הביעה את רצונה להגיע לביקור בישראל, אבל לא היתה לה את האפשרות כספית. כשנעמי סיפרה לי את זה, אספנו מהבנות כסף במהירות, קנינו כרטיס הלוך ושוב, והבאנו את האחות היישר מחו"ל. בארץ נתנו לה דמי כיס וגם כסף כדי לקנות מתנות לשני הילדים שנשארו שם. היה מפגש מאוד מרגש גם עם האימא, שלצערי נפטרה לפני פחות מחודש. מדובר בבת שלא ראתה את האימא מגיל שש, ומעולם לא ראתה את אחיה. אני אומרת תודה שזכינו שהבת תראה את האימא, זה היה מפגש מאוד עוצמתי שמלווה אותי עד היום".
"לא צריך הרבה, רק רצון טוב"
"אני באמת מאמינה, שלא צריך הרבה כדי לעשות טוב, צריך רק רצון אמיתי", מבהירה פאר, ומספרת שלפני החגים אספה עשרה שקלים מכל אחת מחברות הקבוצה, כדי לתרום סלי מזון, "עברנו מדלת לדלת בבתים של משפחות נזקקות בקרית ים והצלחנו להעלות להן חיוך על הפנים. זו היתה עבורי חוויה מרגשת, לפגוש את האנשים פנים מול פנים, כי בדרך כלל אתה לא רואה או שומע. עד עכשיו אני מתרגשת כשאני נזכרת באחת הילדות שפגשתי; היא ליטפה לי את היד ואמרה, 'תודה על הקורנפלקס'".
אבל בפעילות השוטפת, פאר לא ממתינה לחגים ולימים מיוחדים כדי לתת ולהעניק – היא מחפשת מדי יום סיבות והזדמנויות להפיץ אור, ואחד מהם הוא דווקא יום הולדתה. "הנתינה מאוד ממלאת אותנו, ובעיקר כשזה לאנשים שבאמת זקוקים" היא אומרת, "ביום ההולדת שלי לפני שנתיים, למשל, ביקשתי מהבנות שלא יביאו לי מתנות. אני לא זקוקה. ביקשתי מהן שיביאו מתנות לילדים ממועדונית בסיכון. הגענו אליהם עם ארבעה סלים ענקיים, וכל ילד קיבל מתנה. המנהלות במועדונית אמרו שהן לא ראו דבר כזה".
במקרה אחר, לפני שלוש שנים, חגגה פאר את יום הולדתה בקמבודיה, אבל גם שם לא שכחה את מי שמשוועים לעזרה. "קניתי 400 בלונים, וכל ילד שעבר ברחוב ניפחתי ונתתי לו בלון", היא נזכרת, "זה היה פשוט מראה מדהים, לראות את הילדים שמחים. אני חושבת שהנתינה היא סוג של משמעות עבורי. כשאני בנתינה – אם זה לנשים או למי שאנחנו תורמות להן – זה נותן לי משמעות, נותן לי סיבה לקום בבוקר, וזה המוטו שלי".
"מי זאת הלא נורמלית שככה דואגת לך?"
מלבד הנזקקים, החלשים, הילדים והמבוגרים, חברות קבוצת "החיים הטובים" של פאר תומכות גם האחת בשנייה. "זה מאוד חשוב", היא מסבירה, "יש אצלנו , למשל, בחורה מקסימה שמתמודדת בפעם השנייה עם סרטן. אמרו לה, שאם היא לא תעבור בדיקת סי.טי היא תיאלץ להתאשפז בבית החולים כבר למחרת. היא עם מערכת חיסונית חלשה, ולא יכולתי לתת לזה לקרות, שהיא תתאשפז, במיוחד כשהקורונה באוויר".
מה עשית?
"חיפשתי בגוגל מספר של מכון רנטגן, והפצרתי בבחור שיקבל אותה במהירות. אמרתי לו, שמבחינתי, אני מגיע עכשיו ואחכה שם כל הלילה. כשהוא הבין כמה היא חשובה לי, הוא תיאם לה תור למחרת בשמונה בבוקר. כשהיא הגיעה, הדבר הראשון שהוא שאל אותה זה, 'מי זאת הבחורה הלא נורמלית הזאת שככה דואגת לך?'. אנחנו משפחה אחת גדולה, מבחינתי, וזה התפקיד והשליחות שלי, לתת מעצמי לאחרים".
מה הסיפוק הכי גדול?
"הכי כיף זה לתת ביחד, כקבוצה. בגילנו, 60 פלוס, קשה מאוד ליצור קשרים. זה קצת בעיה. אבל בזכות זה שאני טיפוס מאוד שמח, חם ותוסס, נשים שמגיעות בפעם הראשונה מרגישות שהן שם תקופה. אנחנו קבוצה חמה, עוטפת ומפרגנת, קבוצה של אהבה ונתינה. אני חושבת שהנתינה מעניקה לנו יותר מאשר לזה שאתה נותן לו. כי כשאתה נותן למישהו, אתה עצמך מתמלא אהבה".
כתבות נוספות
