לכבוד חודש הגאווה, יואב זריצקי, פעיל להט"ב חיפאי, מספר על "פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית" שהקים, ולא חוסך בביקורת
החודש מציינים בעולם ובישראל את חודש הגאווה. ישראל עברה דרך ארוכה במתן זכויות שוות לבנות ובני קהילת הלהט"ב, אך הדרך עוד ארוכה בכל הקשור לנישואים, ליילודה ויפונדקאות. שלושה פעילי להט"ב חיפאים שוקדים בימים אלה במרץ על פרויקט מיוחד לשימור ההיסטוריה הגאה בעיר, בתקווה ללמוד אותה ולהעביר לדורות הבאים את המורשת שלהם.
יואב זריצקי הגיע לחיפה לפני שבע שנים, ומלמד היסטוריה באוניברסיטת חיפה במסגרת לימודיו לתואר שני. "למרבה ההפתעה, רוב ההדרכות וההרצאות שלי לאו דווקא עוסקות בקהילה", הוא מסביר בחיוך. לצד זאת, יזם יחד עם שני חבריו, דותן ברום ועדי סדקה, את "פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית".
עם זאת, מקומה של הקהילה הלהט"בית בחיפה לא תמיד היה מובן מאליו. "ב-2014 היו כמה פעילים שחיפשו איך לייצר קהילה", הוא מספר, "לפני כן היה לעירייה מאוד נוח להגיד שאין מי לדבר על מנת לקדם חקיקה; אבל לקראת סוף הקדנציה הם שינו את העמדה שלהם. באותה תקופה הבנו שיש פעילים ופעילות ותיקים וותיקות יותר מאיתנו, הבנו שיש לנו היסטוריה שלא סיפרו לנו עליה".
במהלך העבודה על הפרויקט, למדו השלושה שעד השנים האחרונות, נושא הלהט"ב היה טאבו, חברי הקהילה התביישו בזהותם ופעילויות גאות נעשו בסתר. "חלק מהדור של הטרנסג'נדריות והדראג צמח בחיפה, הרבה מהן קיבלו הכרה ארצית, ודרך הסיפורים שלהן גילינו שחיפה היתה מקום חשוב לקהילה כבר בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת", מספר זריצקי.
מיזמים לשימור היסטוריה גאה קיימים בכל העולם המערבי, והיוו השראה עבור הפעילים. "חשבנו שבישראל, קהילת הלהט"ב נמצאת רק בתל אביב, אז אם אתה רוצה לחיות חיים מאושרים צריך לנסוע לתל אביב. אבל אנחנו נמצאים בכל מקום, בכל העולם".
פרויקט ההיסטוריה הלהט"בית מתעד אמנם אירועים רבים וטובים שהיו לקהילה החיפאית, אך גם אירועי שנאה והומופוביה שהתרחשו לאורך השנים. "בסוף שנת 1994", הם נזכרים, "קרתה פרשת הרשימות הוורודות. זה החל משני מקרי רצח של גברים הומואים, ובהמשך התעורר חשש לרוצח סדרתי בקהילה".
"הבהלה גרמה לכך שהמשטרה הזמינה עשרות הומואים לחקירה. הבעיה שחלק מהם היו בארון, ולא היה להם קשר לנרצחים. הסיבה היחידה שהזמינו אותם היתה שהם הומואים. עלתה השאלה, איך הם ידעו על זהותם המינית? בירור העלה ששוטרים הסתובבו בגנים ציבוריים והטרידו את חברי הקהילה הגאה".
"גם היום זה יכול לקרות", מדגיש זריצקי, "אמנם אי אפשר לזמן גברים הומואים באופן שרירותי לתחנת משטרה, אבל נשים טרנסג'נדריות נפגעות משוטרים וסופגות הטרדות על בסיס יומי. לצערנו, להיות להט"ב בישראל זה עדיין לא לגמרי בטוח".
אבל זה לא שלא התקדמנו.
"ברור, אבל זה לא אומר שהגענו לנחלה, אנחנו עדיין במאבק. להט"בים עדיין חשופים לאלימות. רק אתמול קראתי פוסט של חברה קרובה, שבעל הבית שלה ביטל לה חוזה כי גילה שהיא לסבית. לא חסרות דוגמאות".
"רוב הקהל שלנו אינו שייך לקהילה הגאה"
מלבד חינוך והסברה, עורך זריצקי סיורים רומנטיים לזוגות גאים שרוצים להכיר את העיר. "במהלך הסיורים אני נתקל בתגובות מתנגדות, אבל זה לא מפחיד אותי, שיח לא מפחיד אותי – בריונות מפחידה אותי. זה נורמלי להתנגד לדברים מסוימים שאנחנו לא רגילים אליהם, וחשוב לנו לעורר שיח סביב הנושא".
"יש משהו שנותן כוח בלדעת את העבר, להבין שאנחנו לא ממציאים הכול מאפס", הוא מסביר, "אני רואה מה זה עושה ביחסים בין הדורות בקהילה. אנחנו עושים המון פעילויות שהמטרה שלהן להחזיר את ההיסטוריה לציבור, ועושים סיורים בנושא היסטוריה להט"בית חיפאית".
זריצקי, ברום וסדקה, שעוסקים במיזם בהתנדבות, מאמינים שדרך הסיפורים שהם מפרסמים, להט"בים יכולים לפתח זהות מבוססת יותר, "ממש כמו ההיסטוריה הציונית או ההיסטוריה הפמיניסטית, שעוזרות להכיר את הנושא טוב יותר ולפתח גישה לגביו".
"הרבה פעמים יש לחיפה דימוי של העיר הישנונית. על פי הסטיגמה, תל אביב היא עיר המסיבות, ירושלים היא הקדושה וחיפה משעממת. אבל אפשר ללמוד ולדעת כמה דברים מגניבים היו פה. בשנות ה-90 היתה קבוצה של פעילים מהקבוצה הגאה שעשו קרוז גאה בנמל חיפה ואנשים מכל הארץ הגיעו לחיפה. ראיינו את מי שארגנה את זה ואמרה שהכרטיסים היו סולד אאוט מראש. זה אפשר לנו לראות את חיפה באור אחר, צבעוני יותר".
הפרויקט, שהוקם ב-2015, צבר תאוצה בשנים האחרונות וצפוי להפוך לתערוכה במוזיאון חיפה, שתושק בחודש נובמבר 2020. "זאת תהיה הפעם הראשונה שמוזיאון מקדיש לזה כאן בחיפה ולא בתל אביב" הם מספרים בהתרגשות.
"אנחנו עובדים על התערוכה בתקווה שהיא תספר את ההיסטוריה ותיתן סקירה של הקהילה הגאה החיפאית, וגם זווית ייחודית נוספת: היסטוריה פמיניסטית שקשורה לתנועה הלסבית-פלסטינית. זה נשמע מאוד נישתי ופנים קהילתי, אבל למעשה רוב הקהל שלנו מחוץ לקהילה הגאה. גם ההרצאות והסיורים שאנו עורכים אינם מיועדים רק לקהילה".
"הרגשתי שאת ראש העיר לא מעניין להגן עלי"
באוגוסט לפני כשנה, התרחשה "פרשת הדגלון", שהובילה לקרע בין נציגי הקהילה הגאה בעיר לבין ראש העירייה, עינת קליש. "היא דרשה מעובדת ספריה להוריד את סממני הגאווה מהשולחן שלה, שכללו שני דגלים שביטאו את זהותה המינית, בניגוד לפסיקה נחרצת של היועץ המשפטי. זה גרם לי להרגיש שלא מעניין את ראש העיר שלי להגן עלי. זו הרגשה מאוד קשה".
"אנחנו מרגישים שהופקרנו", הם מסכימים, "לכל אחד מתושבי העיר אמורה להיות הרגשה בטוחה בעיר. האם עצם הקיום שלנו במרחב הוא בעיה? הורדת הדגלים היא קו אדום. ראש העיר עשתה מעשה לא אמיץ והשאירה אותנו חשופים".
דווקא באחרונה דורגה חיפה במקום השביעי בין הרשויות בארץ ביחסה לקהילה.
"היינו שמחים אם עיריית חיפה היתה משקיעה יותר משאבים למען הקהילה הגאה", אומר זריצקי, "יש בעיר הרבה אנשים מהקהילה הטרנסג'נדרית, או למשל קשישים להט"ב שזקוקים לסיוע רק כי הם לא סטרייטים, ולא יכולים לעבור ביחד לגור בבית אבות".
סדקה, ברום וסדיצקי מקווים לעורר את המודעות לקהילה החיפאית, מכל הגילים, המגדרים והנטיות המיניות. "אם העירייה היתה פותחת קבוצת תמיכה לקשישים מהקהילה הגאה, בצירוף עובדת סוציאלית, זה יכול לפתור הרבה מהבעיות שהם מתמודדים איתן, שאינן בהכרח אותן הבעיות של קשישים שאינם מהקהילה הגאה. בית הקהילות היה אמור לספק מענה אבל התקציב קטן ונמוך ממה שרצינו. עירייה שהייתה רוצה לעשות מכל הלב הייתה עושה דברים יותר נפלאים מאיתנו".
זריצקי מסכם כי החלום שלו הוא לפתוח מכון למחקר גאה בישראל. "המטרה של מצעד הגאווה הוא להשיג את תשומת הלב, כדי לטפל בכל הנושאים לאורך כל השנה. המצעד הוא רק כלי. אני לא חושב שהעירייה לא עושה כלום, אבל אפשר יותר, הרבה יותר".
כתבות נוספות
