מה גורם לעשרות נשים וגברים, משפחות עם ילדים, להגיע מדי שבת לנחל שרובכם אפילו לא מודעים לקיומו, וזורם ממש מתחת לאף? עומר מוזר עם סיפורו של מאבק ציבורי שהתחיל בטעות, ומאז רק צובר תאוצה
יותר מ-3,700 נשים וגברים חברים, נכון להיום, בקבוצת הפייסבוק "מצילים את נחל סעדיה" – הנחל הנובע בערוץ פתוח ממרגלות הכרמל, בסמוך לצומת הצ'ק פוסט, עד לחיבורו לנחל הקישון. הרקע לפתיחת הקבוצה והמאבק הציבורי, שמיד נגיע גם אליו, הוא שנים של הזנחה וזיהומי קרקע ומים חוזרים ונשנים, שמעמידות את פנינת הטבע הזו – שרבים מתושבי המטרופולין כלל לא מודעים לקיומה – בפני סכנת הכחדה.
ואם זה לא מספיק, מעל מי הנחל – שרוב ימות השנה מצליחים להיות נקיים וצלולים, ולהעניק חיים לצמחייה ייחודית ולמגוון בעלי חיים – מרחפת תוכנית מתאר שמאיימת להפוך את השטח כולו לאזור תעשייה קלה והיי-טק.
אלא שהמאבק לא נותר רק ברשת החברתית; מדי שבת מגיעים עשרות פעילים, בהם לא מעט משפחות עם ילדים, שבוחרים להעביר את סוף השבוע שלהם בפרויקט להצלת הנחל. יחד הם מנקים, ממלאים שקיות ענקיות בפסולת, ומקווים שאף אחד ושום דבר לא יעלים להם את גן העדן הזה, שבלב העיר.
"נחל האסי זה כאן". לאריק דרובוט, שבשנתיים האחרונות נאבק באופן אישי על העלאת המודעות לנושא, אין ספק שמדובר בסיפור שאמור לעניין הרבה יותר מכמה משוגעים לדבר, או פעילים סביבתיים. "המאבק צריך להפוך לציבורי", הוא ממשיך, "בסוף, כולם כמוני, וכולנו רוצים לשמור על הטבע העירוני שנמצא לנו ממש מתחת לאף".
לא פחות מ-11 דונם של חורש טבעי, המתפארים ברצועת נחל לאורך 2.5 קילומטרים, בהם זורמים ארבעה מיליון קוב מין בשנה. תוסיפו לפסטורליה הזו חמש נביעות טבעיות, ונחל איתן אחד – ותקבלו משהו שבהחלט שווה להילחם עבורו.
רבים מאותם פעילים שמגיעים לנחל סעדיה לראשונה, חלקם מתגוררים בעיר עשרות שנים, מודים שלא ידעו כי הוא קיים. בהגיעם לנקודת המפגש שמתחת לגשר הטורקי, דרובוט מציג להם סקירה על הנחל, על ההיסטוריה שלו, וגם על ההווה והעתיד – קרי, התוכנית להקמת מתחם היי-טק. "אנחנו לא צריכים עוד משרדי היי-טק, בטח לא על חשבון סביבה טבעית כזאת", הוא קובע.
מהגשר החבורה ממשיכה בצעידה לאורך הנחל. חלקם מציגים שאלות, כולם מפגינים אכפתיות. "מה יישאר בחיפה ובכרמל אם לא נשמור על הטבע העירוני?", הם אומרים, "נהפוך לעיר של בטון, חסרת קסם, חסרת השראה".
***
גם דרובוט הגיע לנחל סעדיה לגמרי במקרה, אפילו בטעות. זה קרה בעת שהיה בנסיעה בדרכו הביתה מהעבודה, כמדריך קיר טיפוס. "אני אוהב טבע, אוהב מקורות מים", הוא נזכר, "וכשראיתי את הנקודה הזו, המוח שלי השתגע!". פעם ראשונה, איך יכול להיות שיש פה כזה מקום, ואני לא מכיר אותו? ופעם שנייה, אחרי שהתחלתי לדרוש מהרשויות שיטפלו במזהמים, השתגעתי מזה ששום דבר לא קורה".
לדרובוט לא לקח יותר מדי זמן כדי לפתוח במאבק. אחד ויחיד במערכה, מול המערכת כולה: עיריית חיפה, תאגיד מי כרמל, רשות המים, המשרד להגנת הסביבה, רשות נחל הקישון, עמותת צלול, החברה להגנת הטבע, רשות הטבע והגנים. "הרבה אומרים לי שאני נלחם בטחנות מים", הוא מחייך, "אבל מותר לחלום".
איך, בכלל, הגענו למצב שיש תוכנית מתאר שמאיימת על הנחל?
"בשנת 2012 עיריית חיפה אישרה, עם רשות מקרקעי ישראל, תוכנית שבה חלק מהסביבה הטבעית ייהרס, ובמקומו ייבנה פארק היי-טק. התוכנית מדברת על הקמת 295 אלף מ"ר, שישמשו כמבני ציבור ותעסוקה, ויבואו על חשבון הסביבה הטבעית".
וזו לא הצרה היחידה של הנחל.
"נכון. חוץ מזה, ביומיום, הנחל מזדהם באופן קבוע משפיכת ביוב של נקז חיפה, ולעתים מתבצעת גם שפיכת פסולת מאתרי בנייה. זו עבירה על החוק, חד משמעית".
כשהוא מדבר על הצל שמטיל העתיד, דרובוט מחייך הרבה פחות, וחוזר פעם אחר פעם על המילה הכי מאוסה על החיפאים – פוטנציאל: "איך יכול להיות, שעיריית חיפה והעיר חיפה, שרובץ עליה סטיגמת הזיהום של המפעלים הפטרוכימיים, לא רואה את הפוטנציאל המטורף שיש למקום הזה?! אני מאוד מקווה שכל מה שיש כאן היום, יישאר ואולי אפילו ישוקם. יש פה טבע פעיל, אבל הרוס. הנחל יושב על קרקע הרוסה, כל שנה מוסיפים עוד שכבת אדמה, עוד טרקטורים בהר הזבל, והופכים את הנחל לתעלת ביוב – במקום ליהנות מנחל איתן שלא תלוי בגשם ישיר ובחורפים חלשים, עם תעלות מים, מדשאות. אפשר לעשות כאן 'עמק המעיינות' לחיפאים".
***
קצת היסטוריה: נחל סעדיה הוא נחל בן מאות שנים, שמאז ומתמיד זרם באותו מסלול. ב-1920, כשהחלה בניית נמל חיפה, היה צורך לשטח את מרבית האזור הסמוך, וכך נוצר תוואי חדש של נחל, שקיים עד היום.
"השינוי הבא קרה בשנת 2010, עם בניית החניון התת קרקעי של בית חולים רמב"ם", ממשיך דרובוט, "שאבו את מי התהום, דבר שגרם לירידה במפלס והביא לייבוש הנחל עד 2012, עם סיום בניית החניון".
לפני שחולמים על עתיד, צריך לחזור אחורה ולהבין את ההיסטוריה של המקום. "הנחל הוא בן מאות שנים שזרם תמיד מאותה נקודה (מהצ'ק פוסט ועד לקישון). ב-1920, שהתחילו לבנות את נמל חיפה, הם נאלצו לשטח את רוב האזור, מה שיצר תוואי חדש של נחל שקיים עד היום". השינוי הבא קרה בשנת 2010, עם בניין החניון התת קרקעי של בית חולים רמב"ם. "שאבו את מי התהום, דבר שגרם לירידה במפלס והביא לייבוש הנחל עד 2012, עם סיום בניית החניון". הוא ממשיך, ומציין שעיריית חיפה, שבשטחה נמצא הנחל; מי כרמל, האחראית על ניקוז מי גשמים ומי שופכין; ורשויות האכיפה השונות – "פשוט לא עושים כלום, ואף אחד לא רוצה לקחת אחריות. עם כולם אני מנסה כמעט מדי יום ליצור קשר, ואז הבנתי שמה שצריך זה לפתוח קבוצת פייסבוק, כדי לעורר את הנושא".
עד מהרה, כאמור, זה עבד: "ראיתי את ההיענות והתחלתי לערוך סיורים מודרכים בחינם. הבנתי שחייבים לרתום את האנשים, זה יצליח רק אם תבוא קריאה ודרישה מהציבור. זה לא מאבק פוליטי, אין כאן ימין ושמאל, לא קיבוץ נגד עיר; מדברים כאן על טבע ששייך לכולנו".
לקראת סיום המסלול, בעוד דרובוט מוביל את החבורה, הוא מצביע על כמה חבר'ה, לא רחוק מאיתנו, שפרשו מחצלת והרטיבו את הרגליים במים הקרירים. "תראה אותם", הוא חוזר לחייך, "ככה זה צריך להיות".
תגובות:
מעיריית חיפה נמסר: "מדובר בהתנהלות של חתול ועכבר, במסגרתה גורמים עברייניים מזהמים את רשת הניקוז העירונית במגוון חומרים הפוגעים בנחל. עיריית חיפה, בשיתוף המשרד להגנת הסביבה ואיגוד ערים, ימשיכו לפעול ביד קשה נגד כל מי שיפגע באוצרות הטבע של העיר".
מתאגיד מי כרמל נמסר: "מי כרמל אחראית רק על תשתיות מים וביוב ברחבי העיר חיפה. מי כרמל אינה מזרימה שפכים לסביבה והתאגיד כבר השקיע עשרות מיליוני שקלים לחידוש ולהוספת קווי ביוב נוספים, שיתנו מענה לצרכי העיר לעשורים הבאים".
כתבות נוספות
