לאודליה עדיין קשה להיתקל בקו 16, בתאל הפריחה בחופה בלון לזכר אימא, שמעון עדיין נושא את הרסיסים, מצנע זוכר את החלקה בבית העלמין, ובורובסקי לא שוכח את תחושת הכישלון. 20 שנה לפיגוע בחליסה

אוראל ואקנין פרסום: 18:07 - 02/12/21
האנדרטה בחליסה לזכר הנרצחים | צילום: רדיו חיפה
האנדרטה בחליסה לזכר הנרצחים | צילום: רדיו חיפה

בשניות שאחרי הפיצוץ, האוטובוס הבוער עוד המשיך בנסיעה, חצה את הצומת, עבר לנתיב הנגדי – ואז נעצר. את האוויר הקריר של חיפה באותה שעת צוהריים החלו לפלח סירנות של ניידות, כאלה שבימים ההם של תחילת המילניום, הפכו למנת חלקן הטראגית של ערים רבות ברחבי הארץ, שהוכתה בפיגועים רצחניים.

האסונות ההם לא פסחו גם על חיפה. ב-2 בדצמבר 2001, מעט אחרי השעה 12 בצוהריים, הטרור היכה בקו 16 של אגד, שעשה דרכו מנוה שאנן לכיוון הדר. איפשהו באמצע הדרך עלה על האוטובוס העמוס נוסע נוסף. הוא שילם לנהג, ובתחנה הבאה – במורד דרך יד לבנים, במפגש עם דרך הגיבורים – פוצץ את החגורה שהיתה עליו. עשרה קילוגרמים של חומר נפץ ורסס, שקטלו את חייהם של 15 בני אדם. שניים נוספים נפצעו באורח אנוש, שישה באורח קשה, ועוד כ-30 במצב בינוני עד קל. ארגון חמאס לקח אז אחריות על הפיגוע, וגם פרסם את זהות המחבל – מאהר איביישי, שרברב פלסטיני בן 21.

יום פתוח בטכניון 728_90

"מאז, בכל פעם שאני רואה את קו 16, זה לא עובר לידי. גם אם יעברו עוד 50 שנה", סיפרה השבוע אודליה כחלון, אלמנתו של רונן ז"ל שנרצח בפיגוע, "החיים משתנים, זה כאב שלא ניתן להסביר אותו, משהו שלא מתכוננים אליו. התקרה נוחתת לך על הראש".

באותם צוהריים, אודליה היתה בדרכה לתל אביב כשהחלו להגיע הידיעות על פיגוע בחיפה. "כל היום היתה לי תחושה לא טובה", היא משחזרת, "מהבוקר היתה לי תחושה שהולך לקרות לי משהו. המוות של רונן השפיע על כל כך הרבה אנשים. הוא היה החוט המקשר של המשפחה, אדם מאוד מאוד דומיננטי, והחיים פשוט נקטעו ברגע אחד". 

יום פתוח בטכניון 320_100

הטרגדיה ההיא המשיכה ללוות את אודליה לכל אורך החיים שחלפו מאז. "אם יש משהו שקשה לי עד היום, ובעיקר כשהבת שלי היתה חיילת, זה שלא הייתי מסוגלת לדעת שהיא נוסעת באוטובוס, או תשב בתחנת אוטובוס", היא מספרת, "בהסלמה הביטחונית האחרונה, הקושי פגש אותי שוב. קשה לי כשאני לא מרגישה בטוחה במדינה שלי, הפחד הזה תמיד קיים. ברוך השם השתפרנו פלאים, אבל עדיין יש לאן להגיע".

ריקי חדד ז"ל ובתה בתאל | צילום: פרטי
ריקי חדד ז"ל ובתה בתאל | צילום: פרטי

באותה נסיעה ישבה באוטובוס גם ריקי חדד ז"ל. אחרי מותה, השאירה אחריה בעל ושני ילדים, בת שמונה ובן ארבע. "זה לא פשוט לגדול בלי אימא", מספרת הבת, בתאל חדד, היום בת 28, "זה לא פשוט לילדה בת שמונה, ולאחר מכן לילדה מתבגרת שבאמת צריכה את אמא. זו התמודדות לא פשוטה, אבל אבא שלי עשה הכל ונתן את הנשמה שלו כדי שלא נרגיש שחסר לנו כלום". 

חדד זוכרת עד היום את הרגע שבו שבה מבית הספר, ואימא לא היתה בבית. "היא תמיד היתה מחכה לאחי ולי עם אוכל חם. אז ירדתי לשכנים ושם חיכיתי עם אחי. אחרי שזיהו את אימא שלי, לקחו אותנו לדודים שלנו וכשסיפרו לנו מה קרה אמרתי, 'אני יודעת שאימא למעלה'".

אתי אסרף, אחותה של ריקי ז"ל, נזכרת גם היא בצוהריים האיומים ההם. "באותו יום, אחותי נסעה לבקר את סבתא בבית חולים פלימן", היא אומרת, "הייתי צריכה לנסוע איתה ובסוף זה לא הסתדר ולא נסעתי. בצוהרי היום הודיעו בחדשות על פיגוע בקו 16.

"מוקדם יותר, הסברתי לה איך היא צריכה לנסוע, ככה שמיד התחלנו לחפש אותה בכל מיני מקומות ובבתי חולים. לא מצאנו אותה ברמב"ם, ולצערי היא כבר היתה באבו כביר בזמן הזה, שם אחי זיהה אותה. פה התחיל הסרט של החיים. קשה לעכל את זה. ברגע שקורה דבר כזה, מתחילים חיים אחרים לגמרי. אתה בחיים לא לומד להשלים עם דבר כזה".

בתאל חדד בחתונתה | צילום: פרטי
בתאל חדד בחתונתה | צילום: פרטי

"הקושי הוא בהתמודדויות שונות בחיים", מוסיפה הבת, בתאל, "אני חושבת הרבה מה היה קורה אם אימא לא היתה עולה על הקו ההוא. זה קרה לנו בבום, והיה לי קשה מאוד לדבר על זה במשך תקופה ארוכה, אבל אני מרגישה שעם השנים התחזקתי. המשפחה שלנו לא תהיה יותר שלמה. בחופה נכנסתי עם בלון שכתוב עליו 'אימא' והפרחתי אותו לפני החופה. זה היה עצב מהול בשמחה".

*****

כאמור, מלבד הנרצחים בפיגוע נפצעו בו עשרות בני אדם. אחד מהם, שגם ראה את המחבל מקרוב, הוא שמעון קבסה – נהג האוטובוס, שנפצע באורח בינוני. עד היום הוא נושא את הפיגוע הזה על עצמו, מילולית, עם רסיסים שנותרו בראש ובחלקים שונים בגוף. 

"קשה לי לחזור לזה, אני מנסה לשכוח ולא להתעסק עם זה, לשכוח ולהדחיק את האירוע כאילו הוא לא קרה, שיהיו לי חיים רגילים. אם אדבר על זה יהיו לי סיוטים", שיתף השבוע קבסה, "לקח לי הרבה זמן לקבל ביטחון חזרה, ועכשיו ברוך השם יש לי ביטחון מלא".

שמעון קבסה | צילום: פרטי
שמעון קבסה | צילום: פרטי

"אחרי הפיגוע, הייתי חצי שנה בשיקום ואחריו חזרתי לעבוד בהדרגה ועבדתי עד הפרישה לפני שמונה חודשים", הוא מצליח בכל זאת לשתף בחיים שאחרי, "חזרתי לעבוד, למרות שהיה לי קשה מאוד, אבל התגברתי בכוחות נפשיים מאוד חזקים, בזכות המשפחה והחברים שתמכו בי. הבנתי שאם שאני אשב בבית ואבכה על מר גורלי, זה לא ייתן לי כלום. עצם זה שחזרתי לעבוד לאט לאט חיסן אותי ונתן לי ביטחון.

"היום אני נהנה מהמשפחה, מילדי ומנכדי. הדבר שלמדתי מכל הסיפור הזה הוא, שבמקום להתעסק רק בטפל צריך להתעסק בעיקר, והעיקר הוא החיים עצמם. פעם חשבתי שהחיים בטוחים, ואז הבנתי ששום דבר לא בטוח. מאז אני מקפיד לא לדחות כלום, ולעשות כל מה שאני מתכנן". 

*****

הפיגוע בקו 16 לא היה האחרון שהרעיד את חיפה באותן שנים. אחריו הגיעו גם הפיגועים במסעדת מצה, במסעדת מקסים ובקו 37 בכניסה לכרמליה.

עמרם מצנע | צילום: אריאל בשור
עמרם מצנע | צילום: אריאל בשור

בראשות העירייה עמד אז עמרם מצנע, שבעת הפיגוע שהה בארצות הברית, במסגרת שליחות לגיוס כספים. "הפיגוע בקו 16 היה הראשון בחיפה, קדמו לו הפיגועים בירושלים ובתל אביב, אבל בחיפה בסך הכל נשמר השקט ולא היה שום פיגוע מסוג כלשהו", הוא נזכר, "הפיגוע הזה תפס אותנו כשאנחנו בערנות ושיש אבטחה באוטובוסים, אבל בחיפה הרגשנו נוח יחסית, גם אחרי המהומות של שנת 2000, שעברו בחיפה בשקט כמעט מוחלט".

צומת דרך הגיבורים-דרך יד לבנים | צילום: רדיו חיפה
צומת דרך הגיבורים-דרך יד לבנים | צילום: רדיו חיפה

"מי שניהל את האירוע בהיעדרי היה מנכ"ל העירייה, חגי לוי", מוסיף מצנע, "למחרת חזרתי לארץ והשתתפתי בהלוויות ובביקורים אצל המשפחות, וגם פתחתנו חלקה מיוחדת לנפגעי טרור, שלצערי התרחבה מאז. הפיגוע ההוא חייב אותנו לעשות מהלכים שלצערי לא עזרו".

יעקב בורובסקי, ניצב בדימוס, היה אז מפקד המחוז הצפוני של המשטרה. "הפיגוע בקו 16 היה אחד הפיגועים הקשים ביותר שלצערי נחשפנו אליהם", הוא מספר השבוע, "בכל פיגוע הרגשתי תחושת כישלון, למרות שהאחריות לכניסת מחבלים מתאבדים מחברון היא לא של המשטרה.

"התקופה ההיא היתה תקופה שאנו, כמדינה, כשלנו בזה שלא הצלחנו לסגור ולהקים את הגדר, משום ששיקולים פוליטיים גברו על שיקולים אזרחיים ומבצעיים. אנשים חששו שאם תקום גדר המערכת, זה יקבע, לכאורה, את גבול הקבע של ישראל".

יעקב בורובסקי | צילום: רדיו חיפה
יעקב בורובסקי | צילום: רדיו חיפה

"להגיע לכאן מחברון או משכם ולהחליט לבצע פיגוע בקו 16, זה סימן שאתה מכיר את הקו הזה, יודע שיש עליו תלמידים ומה המסלול שלו", מוסיף בורובסקי, "השעה היתה שעת צוהריים, והזיכרון הזה יילך איתי כל חיי. גם לי בעת ההיא היה בן, תלמיד, שנסע באוטובוסים, ואני לא יכול לשכוח לרגע מה שקרה שם. אני עובר עד היום ליד האנדרטה, מכיר חלק מהדמויות ששמותיהן חקוק עליה, והקושי הוא קיצוני".