בצומת הרחובות שפירא, החלוץ והרצל נשתלו עציצים, בסירקין הוצבו פרקלטים וביפה נוף נבנו פינות ישיבה. האדריכל עומרי זילכה מסביר על התופעה שצוברת תאוצה: "המרחבים הציבוריים של חיפה הם עניים וכל טיפול כזה הוא חשוב"
פרקלטים ברחוב סירקין, פינות ישיבה ביפה נוף, סמטת חטיב ומרין והתוספת האחרונה בדמות 'פיאצה' שפירא הן דוגמאות ל'פלייסמייקניג' – תופעה אורבנית שהחלה צוברת תאוצה בעולם התכנון העירוני בעשורים האחרונים ונראה שהעיר חיפה, שראשה בין היתר מתכננת ערים, התאהבה בקונספט. "זה כיוון חיובי אבל, צריך לראות הרבה יותר עשייה", מסביר האדריכל עומרי זילכה, בעל הבלוג 'פינת רחוב' שמדבר על תכנון עירוני בחיפה.
פעולת נגד לתכנון הקלאסי
"השם בעצם אומר מה זה – זה בעצם לעשות מקום", פותח זילכה ומפרט, "הכוונה היא לקחת מקום שלא היה בו שימוש אמיתי או מקום שכן היה לו שימוש ולהעצים אותו. זה בא מהתפיסה של עירוניות מתחדשת שאומרת שאם כל השנים הקצנו מקום לכבישים ולמכוניות, עכשיו אנחנו רוצים להחזיר את הולכי הרגל למרכז. לוקחים מגרשים נטושים, מפרצי חניה, מקומות עזובים והופכים אותם למקומות שהייה, ישיבה, התכנסות, משחק, מקום שבו אנשים יוכלו לנצל את המרחב הציבורי וככה להפיח חיים בעצם בעיר".
הפרקלטים ברחוב סירקין הן הדוגמא הבולטת לתופעה – מקומות חנייה שהופקעו לטובת עמדות ישיבה חדשות, שמשמשות את עסקי המקום ולקוחותיהם. הצלחה שנראית במלואה בכל שישי אחר הצהריים. גם סמטת ח'טיב, הנמתחת במיקום אסטרטגי ומחברת בין רחוב שיבת ציון לעיר התחתית, עברה מתיחת פנים בדמות תאורת רחוב צבעונית ומקומות ישיבה מזמינים שבעקבותיהם באו עסקים חדשים לרחוב והפריחו את הסמטה. לאחרונה, אף נשלחה זרוע לסמטת מרין הסמוכה שגם היא התמלאה לפתע בבליינים.
"העיריות אוהבות כי זה יחסית זול, זמין, גמיש, זה משהו שיכול לצקת אליו כל מיני שימושים שונים ולפעמים יכול לפתח סביבו דברים חדשים. אחרי פלייסמייקינג, פתאום מתאים שיהיה בית קפה ברחוב או גלריה או מקום שהייה להולכי רגל והרשויות אוהבת את זה", מסביר זילכה. לשאלתי אם פרקלט בסירקין או 'פיאצה' בשפירא הן לא רק בבחינת פלסטר על פצע עמוק, הוא עונה: "זה לא אמור לשנות את העיר, זה אמור לפעול על המרחב הקרוב ולפעמים קרוב מאד. יש לזה יתרונות וחסרונות אבל זה כן תופס תאוצה".
"זה נולד כפעולת נגד לתכנון העירוני הקלאסי שאומר שיש שכונות מגורים, יש תעשייה, יש פארקים וכבישים ביניהם, זה התכנון העירוני של ה-150 שנה האחרונות אל מול הפלייסמייקינג שבא להגיד 'נמאס לנו, אנחנו רוצים שישהו במרחבים הציבורים. מה נעשה? נביא את הפעולות הקטנות – התאורה, הספסל, ריהוט החוץ, לא את התכנון הגדול'".
שיטת הדיקורים
"זה, ממש ניסיון להוליד מקום מכלום", אומר זילכה ומתכוון למקום מושבנו שמתפאר בתואר 'פיאצה' משל היינו ברומא ולא בחצר הפנימית של צומת הרחובות שפירא-החלוץ-הרצל ברובע הדר. "לקחו חללים נטושים בבעלות העירייה, הוציאו קול קורא, חילקו לאמנים וכניסיון לאגד את זה סביב משהו יזמו את המרחב הזה".
ובמרחב, שבעבר היה סתמי ועזוב, נצבעה הרחבה בעיצוב מודרני, נשתלו עציצים, נבנתה במה קטנה מדק ובעתיד יתלו גרילנדות בתקווה שהמקום יעזור במשהו לאזור שסובל מתדמית קשוחה. "זה לא מה שישנה את הדר, אבל עוד חמישה פינות כאלה, עוד מרכז תרבות ושיפוץ חזיתות ושימור מבנים כן, זה חלק ממערך פעולות שלם".
את השיטה הזו בה לוקחים מקומות קטנים ומתערבים בהם מכנים 'דיקורים', "בניגוד ליונה יהב, שלקח מגה פרויקט כמו העיר התחתית, עיריית חיפה עובדת בשיטת דקירת מקומות קטנים ככלי לשינוי במרחב".
ודקירות כאלו אפשר למצוא גם בלב השוק בשכונת ואדי ניסנאס, "זה מקום שכבר הוכיח את עצמו ופשוט נתנו לו חזות חדשה, זה מסוג הפעולות שהיה מתבקש שיהיה בו חידוש", או ברחוב יעקב חזן בנווה שאנן, בצורת ספסלי ישיבה ושולחנות בר הצופים לנוף הפתוח. "זה טיפה בים, זה 5% ממה שצריך להיות ביעקב חזן – צריך שם מרחב עירוני פעיל עם כמה עגלות קפה כדי שהשכנים יוכלו לבוא לשבת והילדים יוכלו לשחק. חיפה צריכה עוד טיילות לואי ויעקב חזן זה המקום לעשות את זה".
ועוד מרחב מפתיע ולא מפתיע שזילכה מעלה כפוטנציאל לפלייסמייקנג יחודי לעיר הוא החיבור העירוני לטבע. "בנקודות החיבור, כמו פתחת ואדי עמיק, הייתי רוצה לראות משהו שמתאים למקום – לא פולשני, לא משהו זר אלא עיצוב רגוע ומזמין – שימו ספסלים, תשלטו, תסמנו, תהפכו את זה שאנחנו גרים עם הטבע והטופוגרפיה ליתרון ולא לחיסרון".
וכשמגיע – מגיע. האישה, שזוכה לקיתונות של ביקורת ושנאה שלא זכורה מאף ראש עיר, כן הצליחה בדקירות חכמות להפוך חלק ממרחבים הציבוריים למזמינים יותר. "אני כן רואה את הפעולות האלה באור חיובי, המרחבים הציבוריים של חיפה הם עניים וכל טיפול כזה, גם אם הוא קטן, הוא חשוב. חיפה צריכה את זה".
כתבות נוספות
