"את מבינה מהו פמיניזם כשאת פוגשת את קצוות החיים"

התכנסות בגן בנימין, צעידה על רחוב הרצל הסגור לתנועה, עצירה בשמריהו לוין לטובת קריאת 24 שמות הנרצחות של השנה וסיום בגן הזיכרון. מאות נשים בחרו לקחת חלק ב'צעדת המופקרות' בחיפה, במטרה להעביר מסרים שהן מקוות שיהדהדו עד למקבלי ההחלטות, שרק השבוע אישרו לאלון קסטיאל, עבריין מין מורשע, שחרור מוקדם, פרס על התנהגות טובה. "זו סטירה לפנים לכל מי שנפגעה", אומרת רוני כהן האחראית על צוות החינוך של הצעדה.

"מתישהו, יקרה לך משהו שיזעזע אותך"

כך עונה עופרי פרץ, בת 24 בלבד, מפיקת הצעדה, על השאלה איך היא חווה את המציאות בתור אישה צעירה. "את מבינה מה זה פמיניזם כשאת פוגשת את הקצוות של החיים", היא אומרת ספק לעצמה ספק לקוראות.

"יקרה משהו שיגרום לך לשאול את השאלות 'מה קורה?, למי שייך הגוף שלי?, האם אני בטוחה כאן?' ולכל אישה זה יכול להראות ולהרגיש אחרת, יכול להיות שתוטרדי במקום העבודה שלך או תעברי תקיפה מינית או אפילו משהו בתוך המערכת יחסים שאת נמצאת בה.

"אישית, אני לא מרגישה בטוחה בעולם, אבל מה שמגביר אצלי את תחושת הביטחון שלי היא התאגדות עם קבוצת הנשים, כמו המארגנות של הצעדה, שבו החוויות והרגשות שלי הן דבר חשוב ולקול ולסיפור שלי יש לגיטימציה. אני חיה במציאות שאני כל הזמן מסתכלת מאחורי הכתף – את העלייה בחדר המדרגות לבית שלי אני עושה מאד מהר ותמיד עם מישהו בטלפון, את ההליכה בלילה ברחובות אני אחשב מראש ולפי זה אשנה את ההתנהגות שלי, ובתוך אינטראקציה עם גברים אני אשאל את עצמי מי הוא ואנסה לברר עליו לפני.

"זה להיות כל הזמן בתוך מגננה שבקצה שלה מייצרת כעס. למה זה ככה? למה אנחנו לא חיות חיים שראוי שנחיה אותן? את הכעס אני מתעלת לצעדה מתוך אמונה שזה יכול להיות אחרת, זה לא חייב להיות ככה, מגיע לנו משהו אחר".

"מנגנון הצדק שאמור להגן על נשים לא עובד"

הצעדה עצמה נולדה כתגובה לדברי קצין משטרה קנדי שבזמן הרצאה אמר שכדאי להימנע מאלימות מינית, נשים צריכות להפסיק להתלבש כמו 'מופקרות'. בעברית, המילה מקבלת משמעות כפולה – הראשונה היא כינוי ליצאנית והשנייה היא אחת שננטשה, נשארה לא השגחה, הרגשה שמתאימה לתחושות של כהן ופרץ.

"מהשחרור של קסטיאל אנחנו לומדות שהחופש שלו חשוב מתחושת הביטחון שלנו. מנגנון הצדק שאמור להגן על נשים שנפגעו מצד אחד ומהצד השני להעביר תהליך שיקום אמיתי לגברים שפגעו, לא עובד. דין וחשבון זה דבר חשוב אבל יותר או פחות זמן בכלא לא באמת יפתור את המצב, רק חינוך מיני יכול לעקור את התופעה מהשורש".

הכל מתחיל בחינוך מיני

הסיבות שהביאו למצב בו פרץ לא מרגישה בטוחה להסתובב לבדה בשכונת מגוריה מוכרות ומדוברות; הפטריארכיה ("זה עולם שנבנה על ידי גברים בשביל גברים"), הצפייה של גברים מגיל קטן בפורנוגרפיה ("הפורנו הפופולרי הוא עוד ביטוי לתרבות האונס"), וחוסר היכולת והרגישות של המשטרה לטפל במקרים מסוג זה ("יש כאלה שמכנות את זה 'אונס שני'").

בעיניהן, הפתרון טמון בשיעורי חינוך מיני מגיל צעיר. "היום, השיעורים מתמקדים בעיקר במה לא – איך לא להיכנס להריון, איך לא להידבק במחלות, ממה צריך להיזהר. אנחנו רוצות שידברו גם על עונג, על אינטימיות, על סקס כדבר מהנה ולא רק משהו מפחיד או טאבו שאסור לדבר עליו. כרגע אין מדיניות עירונית או ממשלתית על התוכן שעובר בשיעורי החינוך, הוא לא משמעותי".

לוואקום שמשאירה מערכת החינוך, נכנסות הרשתות החברתיות וצפייה באתרים פורנוגרפיים. "לפעמים, ילדים יצפו בפורנו עוד לפני שהחזיקו ידיים לבני המין השני", מסבירה כהן, "התוכן הזה מנרמל אלימות, מראה דימוי לא הגיוני של מודל יופי, מקדם חוסר תקשורת ובעיקר מעקר את האנושיות מהסיטואציה, זה יוצר הרגלים לא בריאים שאחר כך יוצרי קושי בחיים האמיתיים".

ובחיים האמיתיים, אותו טיעון של הקצין הקנדי משנת 2011, חוזר בגלגול הנוכחי בצורת תמונות חושפניות של נערים ונערות ברשתות החברתיות. "הנערה מקבלת מסרים שהגוף שלה זה הערך היחיד שהיא יכולה לתת לעולם. אנחנו רוצות להפריך את זה, ללמד שמיניות היא דבר טבעי ובריא ובכך להוציא את העוקץ מתמונה של גוף חשוף".

בתסריט הכי ורוד, איך הייתן רוצות שיראו היחסים בין גברים ונשים?

"עולם בטוח ומתקשר יותר, עולם שיש בו יותר תקווה, בעשייה שלנו יש המון אמונה שאנחנו בדרך לשם".