השקרים, המעצרים, הבדידות, החיים שמתרסקים, והאור שעדיין דולק בקצה המנהרה. שני מכורים לשעבר לסמים שהפכו למדריכי נוער בסיכון, במונולוגים מצמררים על ההידרדרות ועל הדרך הקשה למעלה מהתחתית
"מכורים ייקחו את מה שיציעו להם. ומתישהו, מתישהו הם יגיעו אלי״
אריה (שם בדוי), 51, מנחה בקבוצת "צעדים" ומאבחן במרכז לבריאות הציבור בחיפה
"מכורים ייקחו את מה שיציעו להם. ומתישהו, מתישהו הם יגיעו אלי. התמכרות זה שעון חול. בשלב מסוים הם יפשטו רגל ויגיעו לגמילה. אני כבר הייתי במצב שהשתפשפתי עם הרצפה, הכי למטה שאפשר; אבל תהליך הגמילה שלי הצליח, ובעוד חודשיים אני אהיה 15 שנה נקי מסמים.
נולדתי לפני 51 שנה, לאמא מכורה ולאבא שאף פעם לא היה בסביבה. הייתי בקריז כשנולדתי. מחדר הלידה לקחו אותי ישר לגמילה. דודה שלי, שהיתה חשוכת ילדים, הציעה לקחת אותי אליה, ולא היה מי שיסרב.
הדודה עבדה בזנות. בכל פעם שיצאה לעבודה, השאירה אותי אצל מוכר האבטיחים בשכונה. יום אחד עבר שם מישהו שאמר למוכר האבטיחים, 'אשתי בדיוק ילדה, היא מניקה, תן לי את התינוק, היא תניק גם אותו', וזה מה שקרה. אבל גם שם, לא הסתירו ממני את סיפור החיים שלי. הזכירו לי שוב ושוב את הרקע.
גדלתי להיות תלמיד טוב, אבל מופרע. בכל פעם שיצאתי מהבית, השתחררה אותה מפלצת של חוסר ביטחון עצמי, של רחמים עצמיים ושל אי שקט כללי. בבית הספר אמרו לי הרבה פעמים, 'אתה חכם, אתה מסוגל', אבל ידעתי לאן אני שייך, וגם ידעתי שמהמקום שאליו אני שייך לא יוצאים דברים טובים. הדרך לפתיחת תיקים במשטרה היתה קצרה. הייתי חולה הגה, פרצתי למכוניות רק בשביל לנהוג קצת, להרגיש את הכביש.
לצבא התגייסתי, למרות שלא רצו אותי. נלחמתי, ידעתי שלעשות צבא זה דבר חשוב ומשמעותי. אבל אחרי כמה חודשים ראיתי שזה לא בשבילי, השתחררתי ונסעתי לאילת, לפתוח דף חדש. מצא שם עבודה ודירה וחברים חדשים, ופעם בחודש הייתי בא לבקר את אימא. הבית שלה הפך עם השנים למאורת סמים, ושם ביקשתי לנסות בפעם הראשונה. תפסו ממני ילד טוב, ניסו להניא אותי מהניסיון הראשון. אבל הודעתי להם שאני חזק ושאני לא כמוהם, ובסופו של דבר הצלחתי לשכנע אותם. וזה התאים לי כמו כפפה ליד.
פתאום, לראשונה בחיים שלי, היה לי שקט. הרגשתי כאילו כיבו את המוזיקה בדיסקוטק. כל רגשי הנחיתות, התיקים במשטרה, השאלה 'מה עושים מחר' – נעלמו. התחלתי להשתמש פעם בחודש, ואז פעם בשבוע, ואז פעם ביום – כל היום. בשלב הזה, כבר היו לי פנטזיות. אנשים עשו עלי סיבוב ונשארתי לבד ובחובות. אז האמנתי שאני יכול להמשיך להשתמש, אבל להיות גם סוחר.
בתקופה הזו הכרתי את מי שבהמשך היתה אשתי. היא דאגה לי לבית, לאוכל חם, וזה בדיוק מה שהייתי צריך. היא ידעה שאני משתמש לשעבר, אבל לא היה לה מושג שאני ממשיך עם הסמים. עבדתי פה ושם, ואת רוב הכסף השקעתי בסמים, הם היו במקום הראשון.
כשאשתי נכנסה להריון, החלטתי ללכת לגמילה. חיכיתי חצי שנה בתור כדי להגיע לאשפוזית. בין לבין התחלתי לשתות מתדון וניסיתי עוד סוגים של סמים. אפשר להגיד שיש לי דוקטורט בסמים.
אבל הגמילה הראשונה הסתיימה בחזרה מהירה למה שהיה והרגיש לי מוכר ונוח. ככה זה, מכור עובד על רווח והפסד, בנוי הראש שלו. שום רגש לא מעורב כאן. כשמכור מתחיל לצבור חוויות טובות, יש לו מה להפסיד. ואני, לא חשבתי שאני יכול לחיות בלי הסמים. לא ידעתי לעשות שום דבר בלי הסם – לא לקום בבוקר, או לשתות קפה. הסמים היו הפתרון שלי לכל דבר ועניין. שכנעתי את אשתי שאנחנו חייבים להתגרש. היא הפריעה לי להשתמש, הבן שלנו היה אז בן שלוש, והסברתי לה – את לא צריכה בעל כמוני.
נשארתי לבד, והמשכתי להסתבך. פחדתי להיכנס לכלא, אז צברתי חובות; ועל חובות אין מאסר. לקחתי מהבנקים ומאנשים, נעצרתי כמה פעמים על סחר בסמים, עברתי את כל הקווים האדומים שהבטחתי לעצמי לא לעבור. הפכתי לעבריין שמשתמש בסמים.
פעם אחר פעם ניסיתי להיגמל. עברתי מאשפוזית לאשפוזית, אבל לא נשארתי יותר מדי זמן כדי להתמודד עם עצמי. לא האמנתי שאני יכול להתנקות. עשיתי הכל כדי להמשיך להשתמש – רימיתי, עשקתי, לקחתי וגנבתי. לא בחלתי בשום אמצעי כדי להשיג את המנה הבאה.
כשכבר היו לי לא מעט תיקים במשטרה, הבנתי שאני תקוע בצומת – מעצר או גמילה. באחת האשפוזיות שמעתי מישהו מסביר, שאם אתה מובא בפני שופט ומבקש ללכת לגמילה, השופט מחויב לתת לך את האפשרות הזו. לא היה לי כסף או בית, אז אשתי לקחה עלי אחריות, והלכתי לגמילה. 21 יום שבהם לא שיתפתי פעולה, והובאתי בפני שופט, שנתן לי צ'אנס אחרון – קהילה טיפולית. אני מכיר אנשים שמעדיפים ללכת לבית הסוהר ולא לקהילה טיפולית; אבל בשבילי, זו היתה הדרך. וכשמאחורי רק שדות חרוכים, נכנסתי לקהילה.
סדר היום בקהילה קשוח. אין הנחות. אתה עומד, ומולך מכורים נקיים. הם מכירים ויודעים מה עובר עליך, ולא מוותרים. זו היתה הפעם הראשונה בחיים שלי שדיברתי את הקשיים, את כל מה שהסתרתי, אפילו מעצמי. רגשות! מי האמין שאני, אדבר פעם על רגשות?! אחרי שנה בקהילה וחצי שנה נוספת בהוסטל, כבר אספתי מספיק חוויות, מספיק הישגים וחוויות מתקנות, שהיה שווה לא להפסיד.
להיות מכור נקי זה אומר לחוות חופש מהתמכרות פעילה; אבל המחלה, היא תמיד פעילה – במישור הפיזי, הנפשי והרוחני. אני לא יודע אם ניצחתי; אין דבר כזה, 'ניצחון'. היום, עכשיו – אני נקי. לא יודע מה יהיה מחר, וחי את ההווה. והפרדוקס הכי גדול? כשאני משחרר שליטה, אני בשליטה.
היום, הסמים נמצאים בכל מקום. כבר אין גבולות של מצב סוציו-אקונומי, או אם באת משכונה כזו או אחרת. זה בכל מקום, ואנשים מריחים קוק כסמל סטטוס. אבל אני עדיין מאמין, שלכל אחד ואחת יש את הזמן שלו או שלה לגמילה. אני לא מתייאש מאנשים שבאים ומנסים, שוב, ושוב, ושוב. אני בא משם, אני מכיר את המקום הזה".
"למכור 2021 יש חזות חדשה. החברה הישראלית חיה בהכחשה"
ארז (שם בדוי), 50, מנטור, קואצ'ר ומדריך נוער בסיכון
"בישראל 2021, התפיסה של 'מיהו המכור החדש' צריכה להשתנות. כל עוד תתפסו את הנרקומן כאנאלפבית, מזרחי, אסיר או הומלס, לא תבינו שלמכור 2021 יש חזות חדשה. החברה הישראלית חיה בהכחשה.
אני ארז, ואני נקי כבר 18 שנה וארבעה חודשים. היום אני מעביר הרצאות לבני נוער, ומספר להם על השנים שבהן הייתי מכור. אני עומד מול נערים בני 15, בדיוק הגיל שבו אני התחלתי עם הסמים. ההבדל הוא שלהם יש ברירה ולי, כך נדמה, לא היתה.
גדלתי בבניין ישן בשכונה מוחלשת, בן לאימא גרושה. זו היתה פדיחה באותן שנים להיות גרושה – כאילו את מותרת לכל אדם. בקומה השלישית גר סוחר הרואין בקומה הרביעית סוחר חשיש. הסמים היו דרך חיים לגיטימית, ואני רציתי להיות שייך.
בפעם הראשונה שעישנתי באנג, נחנקתי, השתעלתי, הקאתי – ואז הורדתי עוד ראש. מבחינתי, לשבת לעשן עם השכנים היה שיא היום. עד אז, מקסימום ישבתי על הברזלים וראיתי אנשים עוברים ושבים. פתאום נהיה עניין – הייתי חלק מקבוצה, עם קודים ברורים וטקסים שלפני העישון.
אימא שלו ניסתה לגרום לי לעזוב את זה, אמרה לי שאני תלמיד טוב ושחבל לזרוק את העתיד שלי לפח. אז איימתי עליה, והיא התקפלה. היא אפילו נתנה לי כסף כדי לקנות סמים, רק שלא אלך לגנוב. מהרבה בחינות, הכניעה שלה למצב שלי נתנה לי אישור לדרך החיים שבחרתי.
באמצע כיתה י' אמרתי למחנכת שלי שאני עוזב את הלימודים. היא אפילו לא התווכחה איתי, נתנה לי תעודת סוף סמסטר, וביי ביי. זו היתה הפעם הראשונה שקיבלתי סטירת לחי. אמרתי, 'לא רוצים אותי? לא צריך!'. וזה הרי חלק מרכזי בסיפור ההתמכרות, להיות מרוכז בעצמך.
המשכתי למסגרת של בית ספר מקצועי שפעל בתוך בסיס צבאי. היו לי שם לא מעט סיפורים של קיפוח ושל חוסר שוויון, והמנגנונים שעבדו אצלי בראש ידעו לזהות רק הצדקה להמשך השימוש בסמים.
בהמשך מצאתי עבודה כנער שליח בחברה טובה. כשקיבלתי את המשכורת הראשונה, פיזרתי את השטרות בסלון. יום אחד, כשרצתי לבנק עם תיק 'ג'ימס בונד' של העבודה ביד, עצר אותי שוטר. לפי המראה שלי, הוא החליט שגנבתי את התיק. הוא תקף אותי, אני תקפתי אותו בחזרה, ועוד לפני שפתחו לי תיק על תקיפת שוטר – פוטרתי. עד היום אני כועס על אותו שוטר; יכול להיות שאם לא היה תוקף אותי, החיים שלי היו אחרים.
כשחזרתי לשכונה, כבר קיבלתי מעמד של סלב, עם תיק במשטרה ולוק של עבריין. אבל למרות הרקורד הלא מזהיר ועם כל הנדוניה הזו, התגייסתי לצבא. לקחו אותנו באוטובוס לבסיס מחווה אלון, נתנו לנו לעשות מבחן ידע כללי, שיקבע אם נלך לטירונות רגילה או לטירונות שכוללת לימודים בסיסיים, כמו קרוא וכתוב. אחרי המבחן קראו לי ולחניך נוסף לחדר מפקד הבסיס. הוא נכנס בענווה גדולה, ואני נכנסתי בצעדי אבו עלי, מי יכול עלי? ואז הוא הודיע לנו שעברנו את המבחן, ואני מרגיש רק שנאה – כלפיו, כלפי הצבא, וכלפי כלל המוסדות שאכזבו אותי עד עכשיו.
את השירות שלי עשיתי בבסיס במרכז הארץ, שם התחברתי לחבר'ה שעישנו. השימוש בסם הפך ליומיומי, ההירואין נתן לי שקט. הרגשתי מעורסל, בטוח ושקט.
שם גם הכרתי את אשתי. התחתנו בחתונה מפוארת, ולכל אורך הדרך המשכתי לספר לעצמי שאני לא נרקומן – אבל המשכתי להשתמש. כי נרקומן זה אחד שתלוי פיזית בסם ונראה מוזנח; ומכור – תלותי לתחושות, לשקט ולרוגע של אחרי. ואני, יש לי מוסר עבודה, ואני לא נראה מוזנח, לא חי אורח חיים עברייני, לא גונב, לא מרמה. מכירים אותי ומכבדים אותי. סיפרתי לעצמי שאני סטלן-אמן. סטלן בסטייל. נרקומן? אני? מה פתאום. בקיצור, הכחשה מלאה.
עבדתי 15 שעות ביום כנהג מונית, בכולן הייתי מסטול. לאשתי ולי נולדה בת ואחריה בן. החיים התנהלו על אוטומט, הרווחתי כסף, קצת לשכירות, קצת לאוכל – והשאר לסמים. אבל המחיר של ההתמכרות היה בתאונות נזק שעשיתי עם המונית. אחת מהן, תאונת דרכים קשה, נגמרה בבית חולים שממנו השתחררתי עם פרצוף נפוח ושבור – והדבר הראשון שעשיתי היה לחפש משהו לעשן. הבעיה היתה, שלא יכולתי – הפה שלי היה נפוח. אז התאמצתי, והצלחתי. בשלב הזה, אף מעסיק כבר לא רצה לקח אותי. בינתיים, לאשתי ולי נולד ילד נוסף. הייתי בחדר הלידה, וכשהוא הגיח אל אוויר העולם נישקתי לו את הראש ואמרתי לאשתי, 'תני לי מאה שקל', והלכתי להשתמש.
עברתי בין עבודות זמניות, כשבמקביל צברתי עוד ועוד חובות לבנקים. הרגשתי שהחיים שלי מתפרקים. אשתי עזבה עם הילדים ואני, במקום להבין אותה, שנאתי אותה ולא הלכתי לראות את הילדים. הענשתי אותם על ההתנהגות שלי, התנהלות שגרמה לי לשלם מחיר זוגי, כלכלי ואישי. בגיל 33, חזרתי לבית של אמא, לחדר שבו עישנתי בפעם הראשונה. הייתי כבוי, מכור לסמים, לכדורי שינה ולכדורים נוגדי חרדות – לימדו אותי ברחוב את רשימת כלל הכדורים שאפשר לבקש מרופא המשפחה.
במרץ 2003 נסעתי ללוד, ל'סופרמרקט של הסמים'. קניתי שתי שקיות. אחת הסנפתי, והשנייה נתפסה על ידי צוותי בילוש בתחנת הרכבת. נעצרתי, כשמולי שתי ברירות – מעצר או גמילה. אף פעם לא הכרתי מישהו שהלך לגמילה, זה לא היה בלקסיקון שלנו. הגעתי לאשפוזית, והכרתי עולם מושגים חדש. מדברים על רגשות, על אפליה, על תפיסה מעוותת של מציאות. פתאום יש סדר יום!
אבל מהר מאוד עברה לי ההתלהבות. זייפתי בדיקות שתן כדי להמשיך להשתמש. המחלה, הצורך להשתמש, גברה עלי ועזבתי את האשפוזית, רק כדי לחזור ללופ המוכר. עד שביולי 2003 הבנתי שאין ברירה, אני צריך להיכנס לקהילה טיפולית – כפר גמילה בטיפול סגור, טירונות, בסיס צבאי עם 'עמוד דום, עמוד נוח'. עם השכמה ועונשים, שיחות וקבוצות, ניקיונות, טיולים, חוגים, משמרות ותוכניות מובנות.
אחרי שלושה חודשים בקהילה קיבלתי משימה: לתאר חמישה מקרים שבהם איבדתי שליטה על החיים שלי. התחלתי לכתוב, וראיתי לנגד עיני מה נהיה ממני בגלל הסמים. ההכחשה התחילה להיסדק, פרצתי בבכי – ועד היום אני נקי, וגאה בזה.
כשיצאתי מהקהילה, המשכתי בטיפול ביתי, והתחלתי להתנדב בעבודה עם ומול מכורים. עד מהרה אפילו קיבלתי שכר עבור העבודה הזו, והניקיון השתלם – אשתי חזרה אלי, נולדו לנו תאומים, והתחלתי לעבוד כמדריך של נוער בסיכון. אמא שלי ראתה אותי כשאני נקי, מחייך, אבא טוב, עם חברים חדשים. בסוף הדרך שלה, הייתי לה בן טוב.
אני מאמין באמונה שלמה, שכל מכור שבא להיגמל צריך מנוף שירים אותו מהתחתית. מכור מקצועי לא קם לבד; הוא צריך מנוף – משפטי או חברתי או כלכלי. רק מנוף יכול לשים את המכור בעולם ההחלמה, אבל חייבים דברים נוספים חוץ מאותו מנוף. לפעמים, צריך לוותר על משהו כדי להצליח במשהו אחר".
כתבות נוספות
