באולפן השידור, בחדר המיון, באתרי הנפילות, בבית שספג פגיעה ישירה, ובמגרש הכדורגל. 14 שנה אחרי, חמישה כותבים מספרים על הרגעים שנצרבו בזיכרונם ממלחמת לבנון השנייה. כאילו זה היה אתמול
"זו היתה המלחמה הפרטית שלי, להצליח ולגעת באנשים"
הזיכרון של: יוסי פישר | היום: מנהל חדשות ynet בתחנות הרדיו האזורי | אז: ראש מחלקת החדשות ברדיו חיפה
"מהבוקר שבו נפלו הטילים במוסך הרכבת, היה לי ברור שחיפה היא חלק מהמלחמה. אמרתי לדני (נישליס ז"ל, נ"א), 'תשמע, אנחנו צריכים לשדר פה 24/7 חדשות. אי אפשר לשדר יותר מוסיקה, יש מלחמה'. מאותו יום ישנתי 33 יום ברצף בתחנה, עד צפירת ההרגעה. שני רגעים זכורים לי במיוחד מהמלחמה, אחד מתחילתה ואחד מסופה.
"בתחילה, המלחמה היתה רק בצפון הרחוק. ידענו שהיתה חטיפה של חיילים, ידענו שיש התחממות בגזרה, אבל התרגלנו שקצת נופלים טילים בקרית שמונה. הרגשנו כאילו חיפה היא מרכז הארץ. אבל יום אחד ישבתי לקפה עם הבן שלי, דין פישר ועם הכתבת, טלי ליבמן בגרנד קניון, ממש ליד המשרד שלנו.
"לפתע קיבלתי הודעה במירס שנורו טילים על חיפה, ובמקביל שמענו בום מרחוק. זו היתה נפילה של טיל בסטלה מאריס. הסתכלנו אחד על השני, והתחלנו לרוץ לרדיו. פרצנו לשידור החי, וגילינו שכל קווי הטלפון קרסו, אבל ידעתי שאני חייב להעלות כתב לשידור כדי שיוכל לדווח.
"ברגע של יאוש ותושיה, התקשרתי לאלי לוי; אמרתי לו, 'אלי, אתה בשידור חי, תדווח', והצמדתי את המירס למיקרופון. ככה העברנו שידור של שעה וחצי, כשאלי מדווח. לקח לי זמן לצאת מההלם, אבל בהמשך הבנתי שזהו, חיפה מותקפת, נופלים עלינו טילים. במהלך היום הזה החלטתי שאני נשאר שם והפכתי את המקום הזה לבית שלי.
"במשך 33 ימים הייתי 'כלוא' בגרנד קניון, ישנתי באולפן של רדיו 'חם אש' עם כרית שמישהו הביא לי, התקלחתי בחדר הכושר, בישלתי במטבחון. בלילות שידרתי שעות על גבי שעות, דיברתי עם מאזינים אל תוך הלילה, ניסיתי להרגיע. הקניון עצמו היה ריק לגמרי, וזה דיכא אותי נורא.
"ואז, פתאום זה נגמר. הודיעו שזהו, יש הפסקת אש. הסתכלתי מהחלון וראיתי שהקניון התמלא באנשים, כאילו מעולם לא היתה מלחמה; בתי הקפה נפתחו, החנויות היו שוקקות. לקחתי את הכרית, קיפלתי יפה את המצעים, חיבקתי את דני, ויצאתי לחופשי. הסתכלתי על כל האנשים שמילאו את הקניון, ופרצתי בבכי, פשוט התפרקתי. עד היום אני מתרגש כשאני נזכר. לא הייתי לוחם בקו, אבל זו היתה המלחמה הפרטית שלי, להצליח ולגעת באנשים".
"קחי את אמא ותצאו מפה, אני בסדר, רק נשרפתי"
הזיכרון של: מונירה סלום | היום: מנהלת יחסי הציבור במלון "אחוזת יערות הכרמל" | אז: מנהלת מועדון הלקוחות בבית המלון
"ערב יום ראשון, ה-6 באוגוסט. אני ואמא שלי ישבנו בחצר הבית וחיכינו למבזק החדשות של השעה שמונה. פתאום הבית החל לזוז מתחתינו כמו גלים, ושמענו אזעקה ופיצוץ בו זמנית. לא הספקנו אפילו להגיע למקלט.
"פתאום, חמודי (מוחמד, נ"א) הופיע, לאחר שהתפוצצו ארבעה בלוני גז מעוצמת ההדף והבית החל לעלות באש. חמודי נכנס הישר לתוך האש וניסה להציל אותי ואת אמא, אבל האש היתה חזקה יותר ממנו וראיתי אותו נשרף מול עיני. הוא אמר לי, 'קחי את אמא ותצאו מפה, אני בסדר, רק נשרפתי'.
"הבנתי שהרגל שלו כמעט נקטעה, ואנחנו היינו לכודים ומוקפים באש, בלי דרך יציאה. אמא שלי התחילה לנסות לכבות את חמודי, ניסתה להסביר לו שהוא נשרף, והוא המשיך להפציר בנו שהוא בסדר. אמא צעקה 'הצילו!', הכל היה חשמל וחושך ואש מסביב, ואז היא חטפה התקף לב.
"לפתע נכנסו אנשים מאחד הפתחים בבית, שמגיע לשכנים, והוציאו את כולנו. הם היו בטוחים שמתנו. חמודי פונה לטיפול נמרץ, שם היה 13 חודשים, עד שהוא לא יכל יותר, ב-29 באוגוסט 2007 הוא נפטר. הרגשנו שהחיים שלנו נגמרו.
"חמודי אהב את השלום והאחווה, הוא למד בבית ספר יהודי, ואבא שלי עבד כל חייו בקיבוץ החותרים שהיו לנו כמו משפחה. יש לנו בית שיש בו מקום לכל אדם טוב. לכל אלו שעומדים מאחורי הכאב שלנו, אני מבקשת לשלוח מסר: החיים יפים. השלום יפה, ונעים, וקל מאוד. אנחנו יכולים לחיות ביחד".
"המשכנו לטפל בפצועים בזמן שהקירות פשוט רעדו"
הזיכרון של: ד"ר מיקי הלברטל | היום: מנהל המרכז הרפואי רמב"ם | אז: ממיין ראשי ברמב"ם
"בחדשות כל הזמן דיברו על פגיעות, על נפילות של טילים, והיו מציינים את מספר הנפגעים. לאט לאט, בשעות שאחרי הפגיעה, מספר הנפגעים היה יורד, וידענו שזה אומר שככל שעובר הזמן, יש לנו עוד ועוד נפטרים.
"בוקר אחד נפל טיל בתוך חיפה, קרוב אלינו, ומהר מאוד התברר שאחד ההרוגים הוא בן משפחה של עובד בבית החולים. זה היה מטלטל, כי זה היה כל כך קרוב לבית. באותו יום היה אירוע נוסף, טיל שפגע בקבוצת חיילים בקרית שמונה, והגיעה אלינו כמות עצומה של חיילים. ראיתי מסוק אחרי מסוק שנוחתים. זה היה בלתי נתפס. לא הצלחתי להתרגל לזה.
"באחת הפעמים, נכנס לחדר המיון תינוק קטן שנפגע מרסיסים, ואחריו הגיעה אמא שלו, שנפצעה קשה. החזקתי את התינוק בשתי ידיי והייתי בהלם מעוצמת האירוע.
"בית החולים בזמן המלחמה נראה כל כך אחרת. בדרך לרמב"ם היה ממש צריך לחמוק בין הטילים. הנסיעה הלוך וחזור מהבית היתה פשוט מסוכנת, וכולם חששו. בכל אירוע ראיתי את אנשי הצוות מנסים להתקשר הביתה ולראות שהכל בסדר, בודקים במקביל עם מד"א ועם המשטרה איפה נפלו הטילים, כדי לוודא שזה לא קרוב לאיזה בן משפחה. לאורך כל המלחמה עמדנו והמשכנו לטפל בפצועים כשהקירות פשוט רעדו, פיזית. אתה שומע את הטילים אחד אחרי השני, והיו ממש רעידות.
"אחרי המלחמה, המיון השתנה בצורה מהותית. בסוף המלחמה, חלחלה ההבנה שאירוע כזה לא יכול לקרות שוב, שהצוותים הרפואיים והחולים והפצועים לא יהיו ממוגנים. כתוצאה מכך נבנו חדר מיון ממוגן ובית חולים תת קרקעי, והיום הצוות יוכל לעבוד בסיטואציות קשות תחת מיגון".
"בשלב מסוים טיפסתי על עמוד של תחנת אוטובוס"
הזיכרון של: רועי לוי | היום: ראש עיריית נשר | אז: סטודנט
"הייתי אז סטודנט בן 26, ודאגתי להניף את דגל ישראל בכל מקום שבו נפלה קטיושה בצפון. החלטתי שאני לא רוצה לשבת בבית או במקלט בזמן שהקטיושות נופלות סביבנו, אלא לצאת ולהסתובב ברחוב, ולהתגאות במדינה שלי.
"אבל יום שישי אחד, שבוע לפני סיום המלחמה, זכור לי במיוחד. חיזבאללה הגביר את קצב הירי של הקטיושות כדי לייצר תמונת ניצחון. אז החלטתי לארגן תהלוכת תמיכה בחיילי צה"ל במושבה הגרמנית, בשדרות בן גוריון. מאוד חששתי שלא יבואו אנשים; זה היה שישי בצוהריים, וכולם התחבאו במקלטים.
"בסוף הגיעו לפחות 250 תושבים, כולם עם דגלי ישראל ביד. כל כך התרגשתי. בכל הזמן הזה, האזעקות לא הפסיקו, והלב שלי דפק, אם חלילה יקרה משהו ותיפול איזושהי קטיושה בסביבתנו. זה היה מחזה מרהיב, ואני זוכר שבשלב מסוים טיפסתי על עמוד של תחנת אוטובוס והסתכלתי על כל האנשים האלה מלמעלה. זה היה נראה כמו שטיח של אנשים עם דגלי ישראל ביד. חייכתי לעצמי ואמרתי, 'וואו, הצלחנו לעשות משהו, הצלחנו להרים את המורל הלאומי ולתת לכל תושב ולכל אזרח דגל ביד, שירגיש גאה במדינה שלו'".
"ניסינו לשדר רוגע וביטחון, אבל ידענו שהמצב לא טוב"
הזיכרון של: דקל קינן | היום: כדורגלן FC סקרמנטו, ארה"ב | אז: כדורגלן מכבי חיפה
"נולדתי וגדלתי ממש על הגבול, בקיבוץ ראש הנקרה. גם בילדות, לפני מלחמת לבנון, זה היה קו די מתוח, נורו עלינו הרבה קטיושות גם לא בזמן מלחמה, אז די הייתי רגיל לזה; אבל רוב הישראלים ששיחקו איתי במכבי, לא היו רגילים לזה, במיוחד השחקנים הזרים, שהגיעו מדרום אמריקה. הם פחדו נורא.
"כתוצאה מהמלחמה, העבירו את האימונים שלנו לתל אביב. ישנו במלון, רחוק מהמשפחה ומהחברים, וגם מהטילים. אבל הזרים התקשו להירגע, וזה השפיע עליהם על המגרש ומחוץ לו. הם היו צמודים לטלפון, כי המשפחות שלהם שחיו ברחבי העולם דאגו להם מאוד.
"בקיץ הוגרלנו לשחק מול ליברפול. מאוד שמחנו, כי זה ליברפול. היתה לנו הרגשה שנשחק מצוין מולם, ואחר כך הכל יהיה קטן עלינו. אבל אז קיבלנו את ההודעה שהם לא יבואו לארץ, בגלל המצב. ההתאחדות העולמית לא אישרה לקיים אף משחק בישראל, ונאלצנו לנסוע לארח אותם באוקראינה, למשחק הגומלין. זה היה קשה, לשחק במדינה אחרת, במגרש לא מוכר.
"עבור כולם, פתאום לשמוע אזעקה באמצע עיר, זה מפחיד. אני, שגם בילדות חוויתי את זה, נלחצתי פחות. מבחינת הזרים, לשמוע אזעקה באמצע אימון או ארוחת ערב, זה משהו שהם מעולם לא חוו. זה כן השפיע מאוד על ההכנות; לא היתה את התמיכה של הקהל, ולא המגרש שאתה רגיל אליו. בכלל, כל ההכנה – בדרך כלל אתה מתרכז רק במשחק, בכדורגל, והפעם היו הרבה טרדות מסביב.
"כל הזמן ניסינו להרגיע את השחקנים הזרים. בעיקר ניסינו לשדר רוגע בעצמנו, כי האמנו שכשהם יראו אותנו רגועים, זה ישדר להם ביטחון. לפעמים גם אנחנו היינו לחוצים, אבל השתדלנו לא להראות את זה, וזה היה קושי כפול. לא תמיד הצליח לנו, כי ידענו שהמצב לא טוב".
כתבות נוספות
