מחאת העם או מחאה בגוון אחד?

ההפגנה בצומת חורב | צילום: עומר מוזר

אשכנזים נגד מזרחים, ציונות דתית מול חילוניות, אליטות ישנות נאבקות באלה הרוצות לעלות במקומן, מקופחים ופריבילגים – המחאה הנוכחית, שרצה זה השבוע ה-11, נוגעת בכל שסעי החברה ומוציאה אותם לחיטוי באור השמש שעדיין לא עושה את עבודתה.

עשרות אלפי מפגינים הזורמים למרכז חורב בכל מוצאי שבת מעידים על עוצמתה של המחאה שראשיה מכנים ‘מחאת העם’. אך האם זה באמת כך? האם ההפגנה מייצגת את שלל קבוצות האוכלוסייה השונות בעם? ומה צריך לעשות בשביל שהקבוצות המודרות ירגישו חלק מהמחאה?

3 ישראלים מנסים להשיב על השאלות.

“רק אל תגידו שזו מחאת העם”

“ממתי אנחנו דמוקרטים?”, שואלת מוריה טדלה, תושבת קריית מוצקין, בטקסט נוקב שכתבה לפוליטיקלי קוראת, “אני תומכת במחאה של חבריי הלבנים. כמו שאני תומכת בהרבה מחאות שאינן שלי. למה המחאה הזו לא שלי? כי הדמוקרטיה שלכם גם ככה לא עושה איתי צדק. גם ככה אין כאן שוויון עבורי ועבור בני ובנות ביתי. אני אתיופית. אני חיה כאן בדיכוי משטרי מאז ומעולם. מעצם היותי.

“אז הדמוקרטיה הזו שמתפרקת היום היא דמוקרטיה של מעטים, הדמוקרטיה של הפריבילגים, שזכו ליהנות ממנה עד היום”.

בהמשך הטקסט היא מזכירה את מבצע משה שבמהלכו הופקרו יהודים אתיופים בסודן, את הפקפוק ביהדותם, את אברה מנגיסטו שנמצא כבר 8 שנים בשבי, ואת מהומות הקהילה בעקבות רצח סולומון טקה ז”ל. “כשזה קרה, הייתי בהריון עם הבן שלי”, היא אומרת בראיון.

מוריה טדלה | צילום: באדיבות המצולם

“כמחאה, אמנים אתיופים תלו יצירה בתל אביב שכתוב ‘את מחזיקה ברחמך פצצה מתקתקת’, תדמיין מה זה לאישה בהריון, עם ההורמונים והחרדות, לדעת שיש לי בן בבטן ולהבין לאיזה עולם אני מביאה אותו וכמה קשה אני אצטרך לעבוד שהסיפור של טקה לא יהיה שלו”.

בהמשך הטקסט העלתה טדלה תהיות נוספות: “איפה הייתם כשכבר מזמן נעמדנו מול כוחות אימתניים של שחיתות וגזענות ממוסדת? עמדתם מנגד. השתדלתם מאוד לשמור כאן על הסדר הקיים. יהיו כאן גם כאלה עכשיו שינסו להשתיק אותי או לדבר איתי על אהבת חינם.

“אבל קשה להתעלם מהצביעות שאני עדה לה בחודשיים האחרונים. אני לא תומכת ברפורמה, אני תומכת במה שהיא עשתה לכם, האדישים, המנותקים. שפתאום עכשיו מתעוררים.

“רק אל תגידו שזו מחאת העם ואתם נלחמים על הבית. זה צורם לי באוזן ובלב. גם אני פה. גם אני העם ולא נלחמתם איתי כשזעקתי שזה גם הבית שלי. שיש כאן שיטור יתר, דיכוי ופגיעה מתמשכת בקבוצות מודרות.

לא נלחמתם איתי כששללו ממני את הזכויות. ולפני שמתחילים לדבר פה על מלחמת אחים, תעדכנו אותי, האם גם אני אחות?”

ההפגנה נגד השוטר שירה בסלומון טקה | צילום: רדיו חיפה

“כדי לכתוב על בעד או נגד הרפורמה, יש הרבה אנשים. אבל את נקודת המבט של אתיופית ישראלית היה לי חשוב לי להביא. הטקסט הזה יצא מהבטן”, מסבירה מוריה. “קיוויתי, דרך הפרשות שאני מזכירה, שהאדם הלבן שמפגין היום יבין שהחרדה שהוא נמצא בה היום, אנחנו חיים אותה מעצם היותנו”.

מה כן יכול לגרום לך להגיע להפגנה?

“אלה שמובילים את המחאה צריכים להיות מורכבים גם מאלה שדומים לי”, מתייחסת טדלה לראשי המחאה בחיפה. “למה אין אף נואם שהוא אתיופי? לא חשבתם אולי שבשביל להביא אנשים מכל פלחי האוכלוסייה חשוב שאנשים שמובילים את המחאה הם עצמם יהיו מורכבים מהפסיפס שיש לנו פה? הטקסט הזה כן תרם לי לתחושת השייכות אבל אנחנו עדיין רחוקים מלהביא באמת את כל הדברים האלה לקול אחד וברור”.

“האליטות ישנות אוכלות את הדייסה שהן בישלו”

“אנחנו, הערבים, חלק מהקבוצות שלא מרגישות שהמאבק הזה יוביל לחלוקה צודקת של הדמוקרטיה, של משאבי המדינה, לסיום הכיבוש”, נוגע ג’עפר פארח, פעיל חברתי ומנהל מרכז מוסאוא לזכויות אדם בחיפה, במחאה שמציבה את המגזר הערבי בדילמה – מצד אחד לא מסכימים עם הרפורמה, ומן הצד השני לא בעד לחזור לסדר הישן.

מפגינים נגד הכיבוש בהפגנה נגד הרפורמה המשפטית | צילום: עומר מוזר

“נבנתה מערכת שלמה של הפרדות ואפליות במשך שנים, שחלק מהאופוזיציה אחראית לגדרות שנבנו מסביב לעזה, מסביב לשטחים, מסביב לפלסטינים. בעצם לא רואים שאין דמוקרטיה מבלי שאתה כולל את כל מרכיבי החברה, ולא רק לקבוצה מסוימת שמרגישה היום נרדפת. זה מאבק בין האליטות החדשות של המתנחלים לבין האליטות הישנות שהייתה להם תרומה משמעותית בחיסול איטי של הדמוקרטיה במובן הליברלי שלה”.

וכמו בכל הפגנה במוצאי שבת, נמצאת בזנב המפגינים קבוצה של מוחים הנושאים שלט שאומר שאין דמוקרטיה עם כיבוש, דבר המעורר את סלידתם של מפגינים אחרים שלא רואים את הקשר בין מחאה נגד הרפורמה לזו נגד הכיבוש.

“הדיקטטורה בשטחים לאט לאט זולגת פנימה ומופנית כלפי קבוצות שעכשיו משלמות את המחיר, יוצאות למאבק ומצפות שהקבוצות שהרגישו מושפלות במשך שנים יתגייסו למילואים. אנחנו לא מילואים, אנחנו שותפים. אם המאבק הזה מוביל לסדר הישן שכלל כיבוש, אפליה וחוקים מפלים, זה רע לי.

ג’עפר פארח | צילום: תום וקנין

“במקום לסיים את הכיבוש, לבנות יחסי שלום עם העם הפלסטיני ולנהל דמוקרטיה אמיתית בתוך הקו הירוק, הם (הממשלה, ע”מ) אפשרו מאז 67′ לקבוצה מסוימת להתנהל בעליונות כלפי עם שלם. אם נתת להם להתנהל באדנות, בשחצנות וביהירות כלפי פלסטינים אז למה שהם לא יתנהגו ככה כלפייך שהם רוצים את השלטון? האליטות הישנות בישלו את הדייסה הזו”.

“הקול המזרחי שלי שם, אבל הלב לא”

ויש קבוצה נוספת שמרגישה שההפגנות האלו הן לא שלה. “יש סיבה שאני לא הולכת להפגנות”, משתפת אלונה קדם, חברה ב’קולקטיב מזרחי אזרחי’, קבוצה שחותרת למחוק פערים ברוח המאבק המזרחי לדורותיו, “הייתי במחאות בלפור כל שבוע ולא הרגשתי מיוצגת. אני נוכחת, הקול המזרחי שלי שם אבל הלב לא. לא התחברתי למסרים ולדוברים.

“כשהגיעה המחאה הזו חשבתי איך אני יכולה לפעול נגד הרפורמה אבל באופן כזה שיאפשר לי לשמור על כנות עם מה שאני מרגישה בנוגע לזהות ולאמונה שלי באיך המדינה הזו צריכה להיראות”. וזו הדרך שהובילה אותה אל ‘הקולקטיב’.

אלונה קדם | צילום: באדיבות המצולם

לקבוצה המזרחית, בניגוד לאתיופים ופלסטינים, יש השפעה כבירה על איך המדינה נראית: ראשיה יושבים בשלטון מאז 77′. “ההנחה שמזרחים הם ימנים היא כבר בעייתית, הימין מנכס את הקול המזרחי”, מסתייגת קדם ומזכירה את אמירתו של ח”כ דוד אמסלם בנוגע לרולקסים ומרצדסים. “יש שימוש מכוון של הימין במזרחיות שאי אפשר להתעלם ממנו אבל אנחנו צריכים להיות ציבור חכם שרואה מעבר למניפולציות האלה”.

הקולקטיב המזרחי אזרחי רואה מעבר ולא רק, הוא פעיל ומנסח עמדות נייר שקוראת לשוויון לכל. “גם הקבוצות המודרות, אלה שמודרות גם מהמחאה”, מעירה קדם, “בסוף, לא יכולות להתעלם מ-200 אלף איש שמפגינים בתל אביב, זה המון אנשים שיש להם קול חזק וברור, הם חלק חשוב בעם. אבל בפרונט אין מזרחים, אתיופים, פלסטינים ואי אפשר לדבר על ההשלכות של ההפיכה המשפטית מבלי להביא את האנשים שהכי נפגעים ממנה”.