"לצד רגעי שפל של האנושות התגלו נקודות אור מועטות, שראוי שיישמעו ויוזכרו"

ניצולי שואה משיאים משואות לזכר הנספים | צילום: עיריית קרית ביאליק

טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה בקרית ביאליק התקיים הערב (רביעי), באולם הרב תכליתי על שם דני זק. תלמידי קרית החינוך אורט קרית ביאליק העלו מסכת מרגשת; שישה ניצולי שואה, מלווים בבני משפחותיהם, התכבדו בהדלקת המשואות לזכר ששת מיליון היהודים שנספו. בטקס שולבו ריאיונות מצולמים עם ניצולי השואה, שחלקו את זכרונותיהם.

ראש העירייה, אלי דוקורסקי, שמתלווה מדי שנה לתלמידי אורט קרית ביאליק במסעם לפולין, נשא דברים: “ערב ירד על עירנו, קרית ביאליק. הערב הזה ירד לפני שעה קלה גם על קרקוב, רדומסקו, לובלין, לודז’, טיקוצ’ין, צ’נסטוחובה – כל אותן ערים ועיירות בפולין, בהן מבקרים מדי שנה תלמידי קרית החינוך אורט קרית ביאליק במסע הזיכרון שלהם בפולין. הערב הזה שירד פרוש כסוכת אבלים על באבי יאר, פונאר, לופוחובה, מליניב, רומבולה ומאות בורות ירי והריגה נוספים. סוכת אבלים זו תמשיך להיות פרושה כפרידה בלתי נתפסת מששת מיליוני אחיותינו ואחינו, גברים, נשים וזקנים. ממיליון וחצי ילדינו – פוטנציאל עצום של חיים, של כישרונות, שהוכחדו לבלי שוב”.

דוקורסקי בחר לספר את סיפורם של שלושה אנשים, לא יהודים, חסידי אומות העולם, שסיכנו לא רק את חייהם אלא גם את חיי משפחותיהם כדי להציל את שכניהם היהודים.

“אחד משלושתם חי בעיר זקינתוס ביוון, היום העיר התאומה של קרית ביאליק”, סיפר, “בעיר באותה תקופה חיו 275 יהודים. עם כניסתם של הנאצים לעיר, זימן המפקד הגרמני את ראש העירייה, לוקאס קרר וביקש לקבל את רשימת יהודי העיר. ראש העירייה התייעץ עם ראש הכנסייה היוונית האורתודוקסית, כריסוסטומוס דמטריו, ויחד החליטו לשרוף את רשימת היהודים ובמקומה רשמו את שמותיהם והגישו לקצין הגרמני – ‘הינה רשימת היהודים שדרשתם’. הכומר וראש העירייה הזהירו את היהודים כי עליהם להסתתר בהרים. כך, יותר משני שלישים מיהודי זקינתוס ניצלו, עד לשחרורו של האי.

“בשנת 1978 קיבלו הכומר וראש העירייה אות חסידי אומות העולם מארגון יד ושם. לפני כמה שנים ביקרה בישראל בתו של ראש העירייה שהציל את יהודי זקינתוס. פגשתי אותה ושמעתי מפיה את הסיפור המופלא”.

ראש העירייה, אלי דוקורסקי | צילום: עיריית קרית ביאליק

סיפור נוסף ששיתף דוקורסקי בנאומו היה סיפורו של אנטוני טקלק, שהציל את חייה של גניה צימרמן קופף, שמשפחתה מתגוררת בקרית ביאליק. גניה, בהיותה בת 15, חיה בעיירה טורובין, שעם הגעת הנאצים גורשו תושביה לגטו. בתושייתה הרבה הצליחה לברוח מהגטו בכך שהעמידה פני מתה. בעיניים בוכיות ראתה כיצד מגרשים את משפחתה למחנות ההשמדה.

אנטק היה השכן הנוצרי הטוב של משפחת קופף. כאשר גניה הסתתרה באסם שלו, אנטק לקח אותה תחת חסותו והסתיר אותה בבור שחפר באסם. במשך שנתיים דאג לצרכיה ולמחייתה. גניה עלתה לישראל ב-1951 והמשיכה להיות בקשר עם אנטק. שנים רבות אחרי שנפטר, הוענק לו תואר חסיד אומות העולם. “לצד רגעי שפל של האנושות, התגלו גם נקודות אור”, הדגיש דוקורסקי, “מועטות, אך בכל זאת ראוי שיישמעו ויוזכרו”.

בטקס, שהועבר בשידור חי בדף הפייסבוק עבור תושבים שלא יכלו להיות בו, צפו גם חברי משלחת בני נוער מהיידלברג, גרמניה, שהשנה נבצר מהם להגיע לישראל ולהשתתף באירוע עקב מגבלות הקורונה, כפי שהיה נהוג ב-12 השנים האחרונות. יצוין כי הטקס התקיים תחת הנחיות “התו הירוק”, כאשר הכניסה חייבה הרשמה מראש.