אבא של דנה מכר אותה לגבר זר, שעשה בה כרצונו. חוה סבלה מהזנחה על ידי ההורים, ואז עברה אונס קבוצתי. שתיהן הידרדרו למעגל הזנות ובסופו של דבר, כמו נשים רבות אחרות, הגיעו לעמותת "הופכות את היוצרות" – ולראשונה בחייהן מצאו בית "שבו הן מקבלות אהבה שאינה תלויה בדבר"
"כשגבר נותן לי כסף הוא קונה אותי".
מה הכוונה, "קונה"?
"זה אומר שעכשיו הגוף שלי שייך לו; הוא יכול להרביץ לי, לכבות עלי סיגריות, לקלל או לתת אותי למישהו אחר. הוא יכול לצוות עלי לפתוח רגליים בצורה מסוימת, או להשפיל אותי. הוא קנה אותי".
בכמה כסף מדובר?
"לא יודעת. זה גם לא חייב להיות תמיד כסף; זה יכול להיות בקבוק בירה או סמים או מנת פלאפל. לפעמים זה יכול להיות מקום שינה ללילה".
(מתוך שיחה עם אחת הנשים שמצאה בית ב"הופכות את היוצרות")
ברחוב קטן ללא מוצא בחיפה, שוכנים משרדי עמותת "הופכות את היוצרות". באותם משרדים, ובניגוד לתמרור בכניסה לרחוב, עושים את הכל כדי למצוא מוצא, אופק כלכלי ותעסוקתי וחשוב לא פחות, תקוה לנשים שנמצאות על רצף הזנות.
"המקום הזה, הבית הזה, הוא כל מה שאף פעם לא היה להם", מספרת זיוה אבלסון-עמית, מנהלת העמותה בחיפה, "כאן הן מקבלות אוכל, אהבת אם, שיח והכלה, עזרה במיצוי זכויות ולצערי הרב, לא פעם זה המקום הראשון בחייהן שבו הן מקבלות אהבה שאינה תלויה בדבר".
לסניף בחיפה מגיעה אבלסון-עמית, אימא לשלושה, מדי יום ממושב מאור שליד חדרה, בו היא מתגוררת. העיצוב הצבעוני של המקום מסגיר את תחום עיסוקה, הפקת אירועים והוראת אמנות. "בגלל זה חשוב לי מאוד שיהיה פה אסתטי, ביתי", היא מסבירה, "עם הרבה צבעים, בעיקר אופטימיים, כדי לייצר מקום ביתי וחם לנשים שאף פעם לא זכו בכך".
בעמותה היא מתנדבת כבר תשע שנים, ובשנה האחרונה קיבלה את ניהול הבית בחיפה. "איכשהו, תמיד ידעתי שזה מה שאני אעשה", היא אומרת, "הרומן שלי עם 'הופכות את היוצרות' התחיל אחרי שיצאתי מסרט בתל אביב. נכנסתי לקולנוע בשעות אחר הצוהריים, וכשיצאתי כבר היה חושך. ראיתי את אורות המכוניות שמגיעות לחוף תל ברוך, ומהצד זה היה נראה לי כמו איסוף בקר. הזדעזעתי וידעתי ששם אני רוצה לתרום".
"הזנות היתה הדרך היחידה להביא לילד שלי אוכל"
"הופכות את היוצרות" הוקמה לפני כעשור על ידי לילך צור-בן משה, זוכת פרס רפפורט, שהיתה הראשונה להציף את השיח סביב נשים המועסקות בזנות, מתוך מטרה לשנות את חייהן באמצעות הכשרה מקצועית של לימודי תפירה, תדמיתנות ועיצוב. הקורס נמשך 11 חודשים, שלושה ימים בשבוע. "מעבר ללימודים, אנחנו עסוקות בכל הקשור במיצוי זכויות", היא מדגישה, "ביטוח לאומי, זכויות רפואיות, עזרה נפשית, רווחה, חינוך ועוד".
הנשים שמגיעות לבית בחיפה הן בנות 20 עד 62. "כשהן באות בפעם הראשונה הן חשופות ושקופות" אומרת אבלסון-עמית, "התפקיד שלנו הוא לראות אותן, להבין שאנחנו לא באמת נצליח להבין אותן ואת כל מה שעבר עליהן. התפקיד שלנו הוא פשוט להיות שם בשבילן".
לחדר נכנסת דנה, אמא לשני ילדים, בני חמש ו-12. כמה שבועות אחרי שנולדה, אמא שלה נפטרה ובשנים הבאות גדלה בהזנחה, שבאה לידי ביטוי בחוסר אהבה ואכפתיות מצד אביה, עד כדי שיום אחרי יום היתה בחוסר ודאות באשר לשאלה אם יהיה מה לאכול, או לא.
במשך השנים היא עברה ממשפחה אומנה אחת לשנייה, ואז נכנסה לסבב בין פנימיות. כשהיתה בת 12 ברחה מהפנימייה וחזרה הביתה לאבא – שמכר אותה כי היה צריך כסף. "הוא מצא פתרון טוב", היא אומרת בציניות, ונזכרת בגבר המבוגר שלרשותו הועברה, ושעשה בה כרצונה. "הוא אמר לי שאסור לי לחשוב או לדבר, עשה בי מה שרצה, אנס והרביץ וקילל – כל יום, כל הזמן".
כעבור שנתיים של עינויים, ילדה דנה את בנה הבכור, שעוד בבית החולים היה זקוק להליך רפואי. שם היא החליטה לא לחזור לזרועותיו האלימות של הגבר שהפך אותה לרכושו הפרטי. "אבא שלי הסביר לי, שאם אני לא חוזרת – הילד שלי שייך לאותו גבר, אז ויתרתי", היא מסבירה, "לא היו לי הכוחות להתמודד עם זה". מאז, דנה לא ראתה את הבן שלה.
כשחזרה אחרי הלידה לבית אביה, שם מצאה עצמה כלואה בין ארבעה קירות, בלי אפשרות לצאת אפילו לחדר המדרגות, בלי אוכל או מים חמים. "כשאבא היה יוצא, הייתי משתמשת במחשב, וככה הכרתי מישהו שהבטיח לי את כל העולם".
דנה החליטה שוב לברוח, להשאיר את הייאוש מאחור ולהתמסר לבחור שלרגע היה נדמה שיהיה כרטיס היציאה שלה לחיים שפויים. אלא שגם הגבר החדש בחייה השפיל, היכה וגם סירסר בה. "זה היה קורה מדי יום", היא מספרת, "כל היום סיוטים וחרדות, כשאני אף פעם לא יודעת מה יהיה היום או מה אצטרך לעשות היום".
כשנכנסה שוב להריון, לדנה היה ברור שהפעם לא תחזור על אותה טעות, ואחרי הלידה היא ברחה עם התינוק למקלט לנשים מוכות. כעבור שנה יצאה משם כשהיא חסרת כל, וחסרת קול. כדי להרשות לעצמה דירה שכורה, הבטיחה לבעל הבית לשלם באמצעות שירותי מין. "חשבתי שזה כל מה שאני יודעת לעשות", היא מודה, "פעם, זה כל מה שבאמת ידעתי לעשות".
איך עברה עליך התקופה ההיא? איך הרגשת?
"מלוכלכת, מפוחדת. לא חשבתי שמגיע לי לחיות. כל הזמן פחדתי שמישהו שאני מכירה ראה אותי, פחדתי שלקוחות ירביצו לי או יחנקו אותי. כל מה שרציתי זה למות. הזנות היתה הדרך היחידה להביא לילד שלי אוכל. היו לי התקפי זעם והתקפי חרדה, ורק החלום לפגוש את הבן שלי נתן לי את הכוחות להמשיך".
פנית לרווחה?
"לא. אני לא סומכת על הרווחה. זכרתי אותם מהתקופה שהייתי בפנימיה. העובדות הסוציאליות היו מתחלפות, ובכל פעם הייתי צריכה מחדש להיות נחמדה ולספר מה עבר עלי כל החיים, ובסוף לא קרה עם זה כלום".
על "הופכות את היוצרות" שמעה דנה מחברה ברחוב, והיה לה ברור שזו התחנה הבאה שלה, חגורת ההצלה שלה חיכתה כל החיים.
איך את היום?
"השינוי הכי גדול שיש בי קשור לעובדה שאני מדברת על עצמי, על הרצונות שלי. אף פעם לא שאלו אותי, מה אני רוצה. פתאום מצאתי את עצמי בסיפור חיי".
"לא חשבתי שבכלל יש לי את הזכות לאהוב משהו"
גיל הכניסה המוכר לזנות הוא 14-13 – עדות לכך שרוב הנשים במעגל הזנות אינן נמצאות שם מבחירה, אלא מחוסר ברירה. גורמי הכניסה לזנות מאופיינים בהזנחה, עוני, התעללות, פגיעות מיניות, והיעדר מענים במשפחה או בקהילה.
סיפור חייה של חוה ממחיש את תרשים זרימת ההידרדרות, שלב אחר שלב, וממחיש את הקושי ואת מציאת הפתרון, שלכאורה נראה הכי קל. היא גדלה בבית מזניח – "זה אומר שאף פעם לא אמרו לי שאני יפה, לא חיבקו או בדקו אם אכלתי", היא מסבירה, "אף פעם, אף אחד בבית שלי לא אמר לי 'אוהבים אותך'". את ההורים שלה לא עניין אם היא הולכת לבית הספר או לא, אם אכלה או התקלחה. היא דווקא זוכרת שמאוד אהבה לפקוד את בית הספר, ואת חוויית הלימודים.
ואז הגיע גיל 15, והחוויה הטראגית שעיצבה את המשך חייה, כשקבוצת נערים גררה אותה למקלט נטוש, ושם אנסו אותה בזה אחר זה, במשך 24 שעות. יממה שאצלה בזיכרון הפכה לעיסה אחת גדולה ומבולבלת, של "זמנים, ריחות, והפרצופים של מי היה שם ומה עשה". אחרי שעות ארוכות שנראו כמו נצח, הצליחה חוה להציל את עצמה ולברוח מהאונס האכזרי. היא הסתובבה ערומה ברחובות, עד שהגיעה הביתה. שם, איך לא, אף אחד לא שאל אותה היכן היתה, מה עשתה, או איפה הבגדים שלה. לחוה זה הספיק, והיא ברחה מהבית, וגם קצת מעצמה.
היא היתה נרדמת על ספסלים או בשולי הדרך, ומתעוררת ספוגת זיעה קרה ושטופת פחדים מסיוטים. "חלמתי שוב ושוב ושוב שאונסים אותי", היא נזכרת, "על מי שהיה שם ועל מה שהיה שם. אפילו כשמצאתי מקומות להתקלח, לא משנה כמה ניקיתי את הגוף שלי, עדיין היה עליו את אותו ריח מסריח".
את השקט המיוחל, חוה מצאה בסמים. זה התחיל בג'וינט ונגמר בקריסטל. "היה לי צורך ממשי בסמים", היא מסבירה, "זו היתה הדרך היחידה למצוא שקט; הדרך היחידה להתנתק מהסיוטים, מהמחשבות על עצמי כמלוכלכת, כאחת שלא מגיע לה בכלל לחיות".
את חייה המשיכה להעביר ברחוב, כשהגברים סביבה מזהים בקלות שמדובר בשבר כלי, באדם חלש, ומשתמשים בגוף שלה עבור סמים או כמה שקלים. "הייתי מנותקת מעצמי", היא אומרת. בשלב מסוים, קיבלה הצעה להצטרף לדירה שבה התגוררו נשים נוספות, שעבור סמים וקורת גג סיפקו שירותי מין כל יום כל היום. "פתאום היה לי מקום לשים את הראש, להתקלח", היא אומרת, "לא היה לי את זה קודם. היה לי כסף לקנות סמים. אוכל לא עניין אותי, הייתי מנותקת מהצרכים של הגוף שלי".
באותם ימים הכירה חוה גבר – "נסיך החלומות שלי", כך היא מתארת את מי שהבטיח לה "חיים טובים בחוץ": "הוא הוציא אותי משם, נולדו לנו שני ילדים – אבל אני עדיין הייתי בסמים, מחפשת את הניתוק ואת השקט. חייבת את הסמים כדי לברוח שוב ושוב מאותו מקלט". בשל מצבה, הועברו הילדים לבתי אומנה ולפנימיות, ובהמשך חוה התגרשה והמשיכה לעסוק בזנות כדי לממן את הסמים.
את חושבת על הילדים שלך?
"כמעט כל הזמן. אני גם נלחמת עליהם כשיש לי כוח, אבל לא תמיד יש לי כוח".
במהלך השיחה, חוה מצביעה על תיק בצבע ירוק בקבוק, ומספרת שתפרה אותו בעצמה במסגרת קורס ב"הופכות את היוצרות". "כשהגעתי לכאן, בכלל לא ידעתי איזה צבע אני אוהבת", היא ממשיכה, "אף פעם לא שאלו אותי שאלה כזו. לא חשבתי שבכלל יש לי את הזכות לאהוב משהו, אפילו לא ידעתי שמותר לי לחשוב לבד". אחרי כמה שניות של שתיקה, היא לוקחת אוויר ואומרת שהפעם הראשונה בחיים שבה ישבה ליד שולחן אוכל שהיה ערוך עם סכו"ם ומפית צבעונית ומנה ראשונה ושניה, היתה כאן, ב"הופכות את היוצרות".
"אף אישה בעולם לא חולמת לשכב עם 30 גברים בלילה"
מהצד מביטה בה זיוה אבלסון-עמית, מנהלת המקום. היא גאה ותומכת, יודעת שהדרך עוד ארוכה – אבל מתמלאת באופטימיות מניצני החשיבה העצמאית שחוה מגלה.
"אין אף אישה בעולם כולו שחולמת או שרוצה לשכב עם 30 גברים בלילה", היא מבהירה, "אין חיה כזאת. ולראות אותן מדברות על מה שהן רוצות, חולמות או חוות – מרגש אותי בכל יום מחדש".
איך את מגדירה הצלחה בתום הזה?
"ההצלחות מגיעות בצעדים קטנים – כשמישהי מוצאת צבע שהיא אוהבת, כשמישהי מגיעה ונותנת לי חיבוק מלא באהבה, כשמתקיים שיח פורה ומכיל. מבחינתי, הצלחה באה לידי ביטוי גם בהיקף הימים שבהן הנשים עובדות. יש פה נשים שעבדו שישה לילות בשבוע, ועכשיו עובדות רק לילה אחד. אולי מהצד זה נראה מוזר ולא ברור, אבל מבחינתנו, מבחינת הצוות המלווה ובטח מבחינת האישה, זו הצלחה".
במה את הכי גאה?
"לראות אימהות שנלחמות על הילדים שלהן, שמוצאות את הכוחות לעשות את מה שאף פעם לא עשו עבורן. לראות נשים שמגלות את הכוחות של עצמן, גם בעזרתנו אבל גם בעזרתן".
החושך יורד ושעת הסגירה מתקרבת. הנשים אוספות את הבדים, הדגמים, החוטים הצבעוניים וכלי העבודה. כל אחת מהן בוחנת את התוצרת של היום – חלקן מאושרות, חלקן מבטיחות לעשות את זה מחר יותר טוב. הן כבר יודעות, שבניגוד לסיפור החיים שלהן – את מה שתפרו אפשר לפרום, לתקן, כדי ליצור משהו חדש.
אני עוקבת אחרי זיוה. היא עוברת מחדר לחדר, מעמדה לעמדה. בודקת שהכל בסדר, מוודאה שלכולן יש לאן ללכת. לא שואלת יותר מדי שאלות. בכלל, חלק גדול מהשיח הנשי ב"הופכות את היוצרות" נעשה באמצעות העיניים ובמחוות גוף, שברורות לעתים רק להן.
איך את מרגישה כשהן הולכות בסוף היום?
"יש ימים של חוסר שקט, שאני שואלת את עצמי, לאן הן הולכות ומה יעבור עליהן הלילה? איך אפגוש אותן מחר? ויש ימים, הרבה מאוד ימים, שאני יוצאת בלב שקט. אפילו בגאווה".
לתרומות לעמותה: [email protected] או בטלפון 052-2789086
כתבות נוספות
