תפסיקו לשתוק ותתחילו לצעוק

לפני 12 או 13 שנה שידרנו ממקלט לנשים מוכות. מכלל שידורי החוץ שאי פעם השתתפתי בהם, זה היה המפגש העוצמתי והכואב ביותר בו נכחתי.

באותו מקלט לנשים מוכות פגשתי אימהות לביאות שברחו עם הילדים שלהם מבעל, גבר מתעלל, מכה ומשפיל. גבר שהקטין אותן, השתמש בהן כרכוש, קילל, היכה, חנק ובכל זאת הן ברחו רק כשאותם גברים פגעו בילדים שלהן.

חלק מהנשים שפגשתי שם, הוכו במשך שנים ושתקו. הן התביישו מהמשפחה, מהחברים ומהשכנים. חלק פנו למשטרה ולרווחה אבל לא תמיד קיבלו תשובה הולמת או עזרה ממשית.

באותו מעון לנשים מוכות, אהבה ודאגה היו בשפע. בין אם מדובר בנשות הצוות או במערכת היחסים בין השוהות במקום. חוץ מאהבה ודאגה היה מחסור. מחסור בבגדים לילדים, במגבות, בשמיכות, במשחקים שיעבירו את הזמן, בקורנפלקס לבוקר או בירקות.

לקח לי כמה שנים להבין שאלו שפגשתי נחשבות ברות מזל. הן אלו שמצאו עבורם מיטה וחדר שקט. הן אלו שמתנדבות עם לב רחב, ויקבלו כלים כיצד להתמודד עם ביטחון עצמי בגובה דשא, עם פחדים וסיוטי לילה בלתי פוסקים.

הילדים שלהן לא ייאלצו לקום באמצע הלילה למשמע צרחות. הם לא יצטרכו לראות את אימא שלהם בוכה או מדממת, הם לא יחוו מציאות בה קללות, השפלות ואלימות יהיו חלק מהיומיום.

הן ברות מזל כי בדיוק התפנה מקום באותו מקלט.

על פי נתונים המופיעים באתר משרד העבודה והרווחה, קיימים בישראל 14 מקלטים עבור נשים שברחו או הוברחו מהבית. בכל מקלט יכולות לשהות 12 נשים בלבד בו זמנית.

הנתונים מוכיחים שחור על גבי לבן, שנשים מאוימות-מוכות לא תמיד יקבלו מענה או סיוע ממשי מהגורמים המטפלים, קרי, משרדי הרווחה ומשטרת ישראל.

אתמול ציינו ברחבי העולם ובהתאמה גם אצלנו את יום המאבק באלימות נגד נשים.

א.נשים צעדו עם שלטים שקוראים לשינוי מדיניות מכיכר זיו עד לבית אבא חושי. הזעקה שלהם הצטרפה לזעקות שמושמעות כבר שנים. זעקות שמתמקדות בחוסר תקציב, חוסר בכוח אדם, חוסר תשומת לב, חוסר ענישה ראויה, חוסר מקום במקלטים, חוסר כלים ממשיים לשינוי, חוסר אכיפה וחוסר חינוך.

ועם כל כך הרבה חוסרים, פלא שנשים מפחדות לצאת ממעגל האלימות? פלא שנשים פוחדות להתלונן, לברוח או לבקש עזרה?

13 נשים נרצחו השנה על ידי בני זוגן או בן משפחה. כדי שנשים יפסיקו להירצח, המדיניות וסדרי העדיפות יהיו חייבים להשתנות.

אנחנו חייבים להפסיק לשתוק ולהתחיל לצעוק את צעקתן של מאות, ואולי אלפי, נשים שממש ברגע זה חוששות לחייהן.

כי אין מספיק מקלטים או עובדים סוציאליים שיטפלו. ואין מספיק חוקרות במשטרה שיקשיבו לתלונות, או קורסים להכשרה מקצועית בתום תקופת ההסתגלות ליוצאות מהמקלטים. כי אין מספיק שעות חינוך לנושא מגדר, ואין מספיק אחיות בבתי הספר או פסיכולוגים שרואים ילדים שחיים בפחד.

אם 13 שנה אחרי אותו שידור חוץ במקלט לנשים מוכות בחיפה, עדיין פונים אלינו בבקשה לבגדים או צעצועים עבור נשים וילדים שנמצאים עכשיו במקלטים, או בדירות מסתור, סימן שכולנו נרדמנו בעמידה ונתנו לממשלות ישראל להמשיך לטאטא את הסוגיה מתחת לשטיח.

אין סיבה שנתעורר או נדבר על הנושא רק כשאישה נרצחת!! אין סיבה שאלימות כלפי נשים תופיע ככותרת ראשית ביום המאבק באותה אלימות.

אין סיבה שהדברים לא ישתנו. זה תלוי רק בנו – חייבים לדבר ולדרוש שינוי מדיניות.