יום השואה הבינלאומי הוא זמנם של הפוליטיקאים, שכבר שנים מדברים הרבה, עושים מעט, וכנראה מחכים שהניצולים ילכו לעולמם. דפנה צורי בטור דעה
מדינת ישראל נכשלה בטיפול בניצולי השואה. איך ייתכן שהניצולים, שעברו הרעבה במחנות הריכוז וההשמדה, יסבלו מחרפת רעב במדינת ישראל?
אחוז גבוה של ניצולי השואה חיים בתנאי עוני בשל הקצאה בלתי מספקת של משאבים וביורוקרטיה בלתי נתפסת, בחוקים מסורבלים ובליקויים במערכת הבריאות.
כן. אני יודעת. בכל פעם, כשמגיע יום השואה הבינלאומי – כמו היום, למשל – כל הפוליטיקאים למיניהם מבטיחים שלא יהיו עוד ניצולי שואה רעבים; אבל בפועל, מדברים הרבה ועושים מעט. מתוך כ-192 אלף ניצולי שואה, כ-50 אלף רעבים ללחם. חיים תחת קו העוני. אתם קולטים?!
הם צריכים לבחור בין חימום לבין מזון לבין תרופות. כספים רבים מגיעים להם, אבל הטופסולוגיה, אוי הטופסולוגיה. מי יכול להתמודד איתה? למלא טפסים על גבי טפסים. ורבים מהם בודדים ואין להם מי שעוזר להם במילוי טפסים והם מוותרים על כסף שמגיע להם.
וזה לא שאין למדינה. יש קרנות עם מיליוני שקלים רבים שמגיעים להם, אבל המדינה מעדיפה להשאיר את הכספים בידיה. כי בינתיים רבים מהם מתים – כ-40 אחוז מהניצולים הם מעל גיל 85, אז אולי יותר נוח לתת להם למות ולא לשלם להם את מה שמגיע להם, והכסף יישאר בידי המדינה.
במהלך 2019 נפטרו כמעט 15 אלף מניצולי השואה. החיים בגטאות ובמחנות הריכוז וההשמדה התאפיינו ברעב מתמשך, בצפיפות קשה ובתנאים סניטריים וסביבתיים קשים, בתחלואה רבה שגמה לנכויות, לתשישות. ניצולי השואה סובלים מהזדקנות מוקדמת ותמותה יותר מאחרים.
יש לשים סוף להשפלתם. חובתה המוסרית של המדינה היא לא להסתפק בנאומים של אמפתיה, אלא במעשים. צריך לתת להם לחיות בכבוד. ויפה שעה אחת קודם – כי אולי השעה הבאה לא תגיע.
כתבות נוספות
