המשטרה, בית הספר, המוקד העירוני, מערכת הבריאות, ביטוח לאומי. בישראל של 2019 אנחנו כבר לא סומכים על אף אחד, ומעדיפים להוציא הון מהכיס כדי לקבל פתרונות באופן פרטי. ענבר דותן לא מבינה איך נהיינו אמריקה, ולא בקטע טוב
בשבועיים האחרונים אירעו בשכונה שלי כמה מקרי פריצה. בקבוצת הוואטאפ של השכונה מיהרו להגיב וצ'יק צ'אק התארגנו על סוג של משמרת שכונה, חבר'ה שהתנדבו לשוטט בשכונה בשעות הערב כדי להפגין נוכחות ולהרתיע את הרעים, כי עד שהמשטרה תגיע וזה. חברה שלי מספרת, שבמהלך שנת הלימודים ההסעה של הילדים תמיד הגיעה באיחור, אז קבוצת הורים החליטה לארגן הסעה פרטית שתגיע בזמן, שהגוזלים לא יאחרו חלילה לבית הספר. שמעתם נכון! במקום ההסעה מטעם הרשות המקומית, הם ישלמו להסעה פרטית הרבה מאוד כסף בכל חודש. אני מכירה לא מעט הורים שלקחו את הילדים שלהם לאבחון פרטי, כי בציבורי התור הפנוי הראשון היה באמצע נובמבר. כנ"ל לגבי טיפולי שיניים או בדיקות נקודתיות, כמו נוירולוג או פסיכולוג, למשל. וכל אלו שמסתובבים בין מומחים עם המתבגרים שלהם ומשלמים המון כסף, גם כי הם לא סומכים על הרפואה הציבורית, וגם כי התורים… אוי, כמה ארוכים הם התורים…
תגידו, מתי הפכנו, אנחנו הישראלים, אלו שבטוחים שהם בטח לא פראיירים – מתי הפכנו לחבורת פראיירים שמוותרת על שירותים בסיסיים שעליהם אנחנו משלמים? על המשטרה אנחנו לא סומכים, גם לא על בית הספר או על התשובות שאנחנו מקבלים במוקד העירוני. מערכת הבריאות הורסת לנו את הבריאות, ביטוח לאומי… נו, רק מי שהיה זקוק לשירותי אותו מוסד יבין ויכיר את החלמאות, הכבישים עם בורות, העשבייה ברחוב סכנת נפשות, תחבורה ציבורית יעילה זה סוג של חלום, ואנחנו…? אנחנו, במקום לדרוש תשובות, טיפול תשומת לב ועבודת שטח מאותם נותני שירות, הפכנו ל-100 אחוז אמריקאים – אנחנו שוכרים שירותים פרטיים שעולים לנו הרבה מאוד כסף. מתי ויתרנו על הזכויות שלנו? מתי הפכנו לאזרחים שמקסימום כותבים פוסט זועם טרם התארגנות על מציאת פתרון באמצעות גורמים פרטיים? מתי הפכנו לאומה שהספורט היומיומי שלה הפך למציאת קשרים בצבא, במרפאות קופות ובתי החולים, בבית הספר, במציאת עבודה לילדים, במשרדי ממשלה שונים. כולם מחפשים פרוטקציה!
שמונה שנים בדיוק עברו ממחאת האוהלים. שמונה שנים מאז נענינו לקריאה לצאת לרחוב כדי לצעוק את הזכויות שלנו. מה כבר ביקשנו? לגמור את החודש בכבוד? ומה קרה לנו מאז? למה השתתקנו? איפה הסולידריות? תחושת האכפתיות? ואיך קרה שהמונח "שבט אחים ואחיות" הפך לשיר סוחט דמעות בסיום שנת לימודים, שעלתה לנו ים כסף? אני מתגעגעת לקיץ 2011, מתגעגעת לתקווה, לאותה קריאה אחידה, "העם – דורש – צדק חברתי". ועד שתקום מנהיגות שאכפת לה, אמשיך לבקש מכם תפסיקו לשתוק ותתחילו לצעוק.
כתבות נוספות
