התשתיות הרעועות לצד תחושת ההתחדשות, בנייני הרכבת המתפרקים לצד מתחם מגורים לזוגות צעירים. אודיה שווץ חזרה השבוע לשכונת ילדותה, קרית אליעזר כדי לחזות מקרוב בשינוי שהיא עוברת, וגם שמעה מה חושבים על זה בפרלמנט המקומי. זוכרים שפעם היה כאן איצטדיון?
רחוב אלנבי 127. בכתובת הזו, בשכונת קרית אליעזר, התגוררתי עד גיל 23, יותר ממחצית שנות חיי. כשהייתי ילדה, זו היתה שכונה שאף אחד לא באמת רצה לגור בה, וגם אני, בלא מעט הזדמנויות, התביישתי לספר לחברים מהכרמל היכן אני גרה. המבנים הישנים, האוכלוסייה המוחלשת, ההזנחה – שום דבר שילדה חיפאית יכולה להשוויץ בו.
ההורים שלי גרים שם, מבחירה, עד היום. מהבית שלהם אפשר להשקיף אל חוף הים, אל הנמל. עד לפני שנים אחדות גם האיצטדיון העירוני היה חלק מהנוף שלא משתנה; אבל לקראת סוף 2015 החלה הריסתו, וגם הוא – על כל רגעי הכדורגל האדירים שנחקקו על כר הדשא של האיצטדיון הקשיש – הפך לנחלת העבר, כמו הזיכרונות מהילדות שאותם קשה לשכוח.
מאז שהדחפורים סיימו את עבודתם באיצטדיון, הולכת ונבנית על חורבותיו שכונת מגורים חדשה, שרבים מוותיקי קרית אליעזר תולים בה תקוות באשר לעתיד. "זוהי חוליה נוספת במסגרת התחדשות עירונית שאנחנו מבצעים בשכונות הוותיקות", אמר עם תחילת העבודות ראש העירייה דאז, יונה יהב, "גם בקרית אליעזר תחודש השכונה ברמה הגבוהה ביותר, על פי הסטנדרטים הגבוהים שקבעה העירייה".
האם זהו הפרויקט שיביא את השינוי שקרית אליעזר כל כך משוועת לו? האם השכונה שוב תהיה אטרקטיבית למשפחות ולזוגות צעירים? יצאתי השבוע למקום שבו נולדתי, לקבל תמונת מצב ולחפש אופטימיות באתר בנייה.
ים, גלידה, חומוס, כנאפה. מי צריך יותר מזה?
שנות ה-80 של המאה הקודמת. שבת טיפוסית של ילדות בקרית אליעזר, היתה נפתחת בהליכה משפחתית לאורך הטיילת, ממשיכה בטבילה בחוף השקט או בחוף בת גלים, ולפני שנפרדים עוברים במקלחות הציבוריות. השבת היתה שקטה ושלווה, החיים עצמם היו פשוטים. נטולי דאגות, בלי טלפונים שקשורים לעבודה, ולאף אחד אין סיבה למהר לשום מקום. משם, ממשיכים לגלידה, כולל טיפוס על האבנים הגדולות בטיילת בת גלים מול הים, לחזות בגלים שמתנפצים. עם יד על הלב, לכמה מכם יש זמן לכל זה היום? לפחות פעמיים בשבוע, היינו אוכלים חומוס וקובה באבו יוסף שברחוב אלנבי, ומקנחים בכנאפה ממול – וכל זה, במרחק 15 דקות הליכה מהבית. בילוי של ממש.
כשגדלנו, היינו יושבים מתחת לבית, על "החומה". כמה חבר'ה מהבניין, עם קרטיבים שקנינו במכולת, ומדברים עד השעות הקטנות של הלילה. גם היום תמצאו שם בני נוער, ממש כמו אז, רק שכל אחד תקוע בעיקר בנייד של עצמו. כשאני הייתי בגילם, סבא וסבתא ז"ל גרו במרחק של כמה דקות. כמעט מדי יום אחרי בית ספר, הייתי מגיעה ישר אליהם עם אחי הגדול, לאכול ארוחת צוהריים חמה. את ריח השניצל, הלביבות והלחמניות המיוחדות עם הריבה והמישמש, היה אפשר להריח כבר מהמדרגות. האוכל של סבתא שלי היה באמת משהו מיוחד, אבל בימי שישי, באופן קבוע, אני וסבא ז"ל היינו הולכים למסעדת יטבתה שבטיילת, שגם היא כבר לא קיימת. הוא היה מזמין את המנה הקבועה, דג אפוי, ואת הקינוח היינו לוקחים בגלידת תל חנן – איזה טעם בלתי נשכח!
והכל היה קרוב אז, כשהייתי ילדה בקרית אליעזר; קופת חולים, הצרכנייה, החברים. אחרי בית ספר שיחקנו ברחוב, עד השעות המאוחרות, בלי שמץ של פחד ובידיעה שאמא מחכה ליד החלון, רק כדי לראות מתי חזרתי הביתה. שום דבר לא חסר לנו; להיפך, היה לנו יותר מדי.
"מרוויחים יפים אבל גרים פה כדי לחסוך"
השבוע חזרתי לקרית אליעזר, לסיבוב בין בנייניה החדשים והמתחדשים של השכונה. נזכרתי בריחות של פעם, באווירה השקטה והרגועה. ראיתי תקווה לעתיד טוב יותר, על חורבות האיצטדיון המיתולוגי. דקות ארוכות הבטתי בדחפורים, וניסיתי לדמיין מה זה יעשה לשכונה שאני כל כך אוהבת. באחד הימים לקחתי איתי את הבן הקטן שלי. הסברתי לו מה היה שם פעם, ומה יש שם היום. לסיפור שלי על האיצטדיון, שפעם היו משחקים בו כדורגל ממש כמו ב"סמי עופר" אליו הוא הולך עם אבא, הוא פשוט לא האמין. ואני, אני פשוט התרגשתי.
בשבוע שעבר ביקר כאן גם סגן ראש העירייה, דוד עציוני. הוא סייר בשכונה, שמע מהתושבים לא מעט תלונות על היעדר תחושת ביטחון ועל מחסור בפעילויות לילדים מחוץ לשעות הלימודים. עציוני התחייב להציב מצלמות אבטחה, וגם לבחון הקמת מתנ"ס ושירותים נוספים.
מספיק לשמוע את השיחות הללו באמצע הרחוב, בין תושבים לנציג העירייה, כדי להבין שרוח חדשה מנשבת בשכונה הוותיקה. כן, יש כאן זוגות צעירים, שרוצים לגדל כאן את ילדיהם כמו בכל שכונה אחרת בחיפה. "היום גרים כאן תושבים ממעמד הביניים-פלוס", מסביר לי אחד מהם, "כאלה שמרוויחים משכורות יפות, אבל בוחרים לגור כאן כדי לחסוך לעתיד. העירייה חייבת להבין שקרית אליעזר היא לא מה שהיתה פעם; יש כאן תושבים שהם מלח הארץ".
כשתושבי השכונה, הוותיקים וגם החדשים שבהם, מתלוננים על מצבה של קרית אליעזר, הם מתכוונים בעיקר לתשתיות הרעועות שמפריעות לחיים עצמם. המדרכות העקומות והבורות בכבישים, והשיכונים המתפרקים שמשוועים לפינוי-בינוי, הם רק חלק מאותן צרות, והדרך עוד ארוכה עד שקרית אליעזר שוב תהווה מקור לגאווה עבור תושביה הנוכחיים. "אנחנו מחכים שיבואו לכאן עוד משפחות צעירות, כדי שהשכונה תעורר עוד יותר לחיים", אומר אחד התושבים, "ואז העירייה תבין שאין לה ברירה אלא להשקיע – אולי באירועים לילדים, בשיפוץ הרחובות והמדרכות, בהקמת מתנ"ס וכל מה שיש בכל שכונה בכרמל. יהיה כיף לפתוח את החלון ולראות בתים חדשניים ומודרניים, זה יעשה רק טוב לשכונה".
על דומינו, רכבת והתחדשות עירונית
קרית אליעזר נבנתה במהלך בזק, בתוך זמן קצר יחסית, בשנות ה-50. זו גם הסיבה שהבנייה בה זהה ואחידה – הצורך הדחוף באותן שנים במציאת פתרונות דיור עבור גל העולים החדשים לארץ, הוביל את האדריכלים – ובראשם חתן פרס ישראל, אל מנספלד ומוניו גיתאי וינרויב – ליצור, ברוח הסוציאליזם, שוויון בין הדיירים.
אלא שלא עוד. בקדנציה הקודמת שלה קיבלה הנהלת העירייה החלטה, לקדם בניית מתחם מגורים חדש במקום האיצטדיון, שפעל במקום מאז שנות ה-50. כיום נבנות בו 550 יחידות דיור, ב-11 מגדלי מגורים: אחד בן 18 קומות, ועשרה נוספים בני תשע עד 11 קומות. צביונה של השכונה, ממש כמו קו הרקיע שלה, עומד בפני תפנית היסטורית.
תשעה מתוך 11 המגדלים יכללו 457 יחידות דיור, שיצאו למכרז במסגרת תוכנית "מחיר למשתכן" בפרויקט של חברות "אשדר", "עץ השקד" ו"אמריקה ישראל". השניים הנוספים יכללו 93 יחידות דיור, שישמשו כמנוף להמשך ההתחדשות העירונית. הדירות יאוכלסו בדיירי מבני השיכון הסמוכים שייהרסו, ובמקומם יוקם פרויקט מגורים חדש, אליו יעברו דיירים ממבני רכבת אחרים. כך, בשיטת הדומינו, תתאפשר הקמת מבני מגורים חדשים שיתפסו את מקומם של בנייני הרכבת הישנים והרעועים. אגב, מדובר בשיטה שנבחרה בזכות המענה שהיא נותנת לביצוע תוכנית באופן של "פינוי-בינוי", המחייבת פתרון ביניים לדיירים המתפנים והממתינים להיכנס לדירותיהם החדשות.
"כולם פה זקנים, חסר דם צעיר"
גם היום, בכיכר מאירהוף תמצאו כל מה שתחפשו, ובמחירים שווים לכל כיס. שם עשינו את הקניות לבית, בסופר, במאפייה. חנויות בגדים, בנק. עד היום, גם אחרי שנים של חיים על רכס הכרמל, אני מקפידה להגיע לשם עם הילדים – אין עוד שכונה כזו מישורית בעיר שמתפרסת על הר ושיפוליו, מה שהופך את חוויית הצעידה ליוצאת דופן בחיפה. זו גם אחת הסיבות שרבים מוותיקיה נשארים בה, כשמה לעשות – גם הירבה היחסית למרכז הרפואי לין ולבית החולים רמב"ם תורמת לאטרקטיביות בקרב האוכלוסייה היותר מבוגרת.
המתחם החדש צפוי לספק מענה מוסדר לכל צרכי התושבים, באמצעות הקצאת שטחים נרחבים לטובת מבני ציבור, שטחים פתוחים ומתקני משחק לילדים ולמשפחות, וכל זה לצד הרחבת והסדרת מערכת הדרכים הקיימת, וחיבורה לדרכים ראשיות והסדרת החנייה בתחומן.
כילדה, אני זוכרת היטב את הפקקים בימי שבת של משחק באיצטדיון. כשהייתי חוזרת הביתה מבילוי, מציאת חנייה פנויה בקירבת הבית היתה בגדר משימה בלתי אפשרית. אבל לא התלוננו. מי היה מוותר היום על חנייה ליד הבית או על פתחו של העסק?
כאמור, תקופה אחרת והרגלים שונים לחלוטין. אפילו הרעש מיציעי האיצטדיון לא הפריע לנו אז, אולי כי התרגלנו. לפעמים היינו תופסים משקפת, צופים אל הנעשה במגרש, ואף אחד לא צריך כרטיס למשחק או טלוויזיה בסלון. אבל גם מקדש הכדורגל של חיפה כבר עבר דרומה משם, לסמי עופר, וכל השאר – היסטוריה.
אני מסיימת את הסיבוב הנוסטלגי שלי בקרית אליעזר במקום שהבו הכל קורה, אחד הפרלמנטים בכיכר מאירהוף. "תסתכלי סביבך", הם אומרים לי, "כל מי שיושב פה כבר זקן, וחסר דם צעיר. אולי השכונה הזו שתקום תעורר את השכונה. הלוואי, זה יעשה רק טוב".
והמילים האלה, מצליחות להדביק גם אותי באופטימיות. וכן, בעוד כמה שנים נתעורר לקרית אליעזר אחרת, פורחת ותוססת. צעירים יגלו את היופי שבשכונה ויקימו בה את משפחתם. זה ייקח זמן, אבל זה יגיע. זה מגיע לה, לקרית אליעזר. והזיכרונות? הם יישארו, תמיד.
כתבות נוספות
