מצעד על החיים ועל המוות

כשהייתי בת 17 גרתי בניו יורק. נערה מרדנית עם חוצפה ארצישאלית אופיינית שהגיעה לתפוח הגדול מבאר שבע הצחיחה.
אמא שלי שימשה כיושבת ראש הסוכנות היהודית בצפון אמריקה וקנדה והחיים בניכר חיזקו אצלי את הישראליות.
בלימודי יום ראשון לקראת הבגרויות הציעו לי להצטרף למשלחת הראשונה של נוער לפולין וכך מצאתי את עצמי משתתפת במצעד החיים הראשון ישראלית חצופה במשלחת של אמריקאים נרגשים שנוסעים לקחת חלק במסע שהיום כך נדמה לי מסמל עבור רבים את רגע השיא במסעם מנעורים לבגרות.
המשלחת כאמור כללה בני נוער אמריקאים ונמשכה שבועיים. שבוע פולין שבוע ישראל אני לעומתם נסעתי רק לפולין ומשם חזרה לניו יורק.
היום כולם יודעים מה מצפה לבני הנוער בפולין. מכירים את התמונות הנוראיות של אותם דרגשים צפופים ותאי גזים, ערימות של נעליים וקברי אחים, גדרות תיל ופסי רכבת.
אז, אף אחד לא ממש ידע מה מחכה לנו. לראות את הזוועות, לשמוע את סיפורי שורדי השואה שהתלוו אלינו, לדמיין את עצמי שם.. לנסות להבין מה אני הייתי עושה. לעמוד חסרת מילים וחסרת אונים מול עדות דוממת לרצח עם- רצח העם שלי.
מעולם לא שרתי את התקווה בכזו חדות, מעולם לא רעדו לי הידיים למראה דגל מדינת ישראל מתנופף ברוח הקרה.
ענדתי שרשרת עם מגן דוד שהיה תמיד גלוי לכל רואה, צילמתי בלי הפסקה במצלמת כיס עם פילים שכל פעם שנגמרו בו התמונות הכנסתי לתיק למקום בטוח שמא ייעלם ולא אוכל לפתח את התמונות.
שבוע פולין הסתיים באושוויץ, שם בטקס מרגש ומרטיט לבבות, ממש כך הרגשתי לראשונה כנצר לשושלת ארוכה של עם נבחר. הרגשתי כמנצחת. נפרדתי מחבריי למסע כאילו היינו אחים בדם.
ידעתי שהם יגיעו לארץ ויבינו כמה חזקים ובטוחים אנחנו וכמה חשוב שהם יחדשו את הנדר עם השורשים היהודיים שלהם לצד הישראליות החדשה.
הם נסעו לשדה התעופה ואני נסעתי לתחנת הרכבת שתיקח אותי לקראקוב.
ישבתי בתחנה עם מבט חצוף וכועס. התבוננתי באותם פולנים שהמתינו איתי בבוז. הוצאתי את עדיליון מגן דוד שענדתי בהתרסה כאילו אומרת "בואו נראה אתכם עכשיו כולירות".
הרכבת הגיעה, מקומות מסומנים, סדרן מנומס הוביל אותי לקרון בו אני יושבת. עוברים קרונות, בין קרון לקרון סוג של מרפסת פתוחה, וילונות פרחוניים מכסים חלונות נקיים, בכל קרון מקום לשמונה נוסעים. מתיישבת מול זוג מבוגר הם מהנהנים לשלום אני כמובן לא עונה, לכו תדעו מה ההורים שלהם עשו בשואה.
מוציאה מתוך התיק ספר בעברית, נהנית לראות אותם משתגעים לנוכח האותיות הלא ברורות, הקריאה ההפוכה הרכבת נוסעת, בחוץ נוף של שדות ירוקים, מפלי מים ואיכרים עובדים. אני מצלמת כל פריים לזיכרון. מנסחת לעצמי את הסיפורים שאספר כשאגיע הביתה.
אחרי חצי שעה של נסיעה הרכבת עוצרת באחת מתחנות הביניים. אני מביטה החוצה, תחנה פולנית סטנדרטית קוראת ברפרוף עוד כמה שורות בספר אנשים נוספים מצטרפים לקרון שלנו, הם מביטים בי, אני מותחת את הגב כדי שיראו את השרשרת מניחה את הספר על הברכיים וחושבת שלו אני הייתי בשואה בטח הייתי מוצאת דרך להימלט מהזוועות.
פתאום, בלי ששמתי לב נכנסת קבוצת חיילים פולנים לקרון, הם נועלים מגפיים גבוהות והצעדים שלהם נשמעים כמו רקיעות של צבא שלם, הם צוחקים ביניהם בשפה שאני לא מכירה, הם דומים לאותם חיילים רעים שראיתי במאות תמונות במהלך השבוע האחרון- הם לא מביטים בי בכלל אבל אני מרגישה שהם נועצים בי מבטים, הם יוצאים מהקרן למרפסת שמפרידה בין הקרונות, מוציאים בירה ומעשנים סיגריה ולא מפסיקים לצחוק.
זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי את מהות  המשפט פחד משתק.
פתאום האותיות של הספר שלי נראו לי ענקיות ובלתי ניתנות להסתרה ואותו עדליון של מגן דוד הרגיש כאילו שוקל טון.
המוח שלי שיחק עם עצמו משחק הישרדות בו כיכבה רק נערה מרדנית וחצופה אחת שהגיעה מבאר שבע לתפוח הגדול- שהשתתפה במצעד החיים ועתה הרגישה כאילו החיים שלה עומדים להיגמר בידי אותם חיילים פולנים. הסתכלתי סביב, מחפשת מקום מקלט או נתיב בריחה במקרה ש..
אותו פחד משרת אותי עד היום כשאני מרגישה שקצתי מהחיים כאן. כל פעם שקשה, שנדמה שאוטוטו מלחמת האחים מתחילה אני נזכרת באותו פחד מבעית של נערה תלושה מבית ומבינה כמה חשוב להמשיך להילחם על הבית שלנו, על אותה חלקת ארץ עקובה מדם שנבנתה ביזע ע"י שורדי שואה ומבינה שאין לנו ארץ אחרת.