גם לכם נדמה שפתאום כולם מסביב רצים? ליאורה טל יצאה לחוף דדו, ופגשה את האנשים שמתעוררים לפני השמש ולא מוותרים לעצמם, בשום מצב. בטח לא על הקינוח
כריך בריאות עם טונה, ביצה וירקות עם ממרחים. לא בדיוק המילים הראשונות שהייתם מצפים לקרוא, בכתבה על טרנד הריצה שסוחף, כך נדמה, את כולם בזמן האחרון.
שמתם לב, שיותר ויותר אנשים רצים סביבכם בזמן האחרון? רבים מהם מתעוררים עוד לפני הזריחה, עולים על בגדים ספורטיביים, ויוצאים לרוץ; אחרים סוגרים את היום בריצת ערב. נשים, גברים, מבוגרים, צעירים, בריאים וגם בעלי מוגבלויות, בקבוצות או לבד עם אזניות. כל אחת ואחד והסיבה שגרמה להם, בוקר אחד, להפוך את הריצה לדרך חיים, אפילו לחיים עצמם.
בחיפה, תמצאו אותם בהמוניהם בחוף דדו. מדובר בקהילה של ממש שנוצרה כאן, ולכולם אהבה משותפת, חוץ מהריצה. אורנה ומשה טובי מנהלים את ה"מדרחוף" – בית הקפה בטיילת, שעם השנים הפך לביתם השני של הרצים, ושל מתאמנים אחרים בחוף. הם נהנים מהמקלחות החמות שבסמוך לבית הקפה, בו הם גם יכולים להשאיר את חפציהם בשמירה, על חשבון הבית; וכמובן, להגיע אחרי ריצה טובה, לשבת יחד, להחליף חוויות, לרכל, וליהנות מהתפריט הבריא והטעים, שכולל את מנת השף: כריך בריאות עם טונה, ביצה וירקות עם ממרחים. ״הרבה אומרים שהם רצים רק כדי לאכול אצלנו את הכריך שאחרי", מחייכת אורנה, "ואם למישהו אין עליו כסף, יש לנו כרטיסיות עם ניקובים. להיות כאן בשבילם, עושה לנו טוב אפילו יותר מהריצה עצמה".
כן, גם אורנה ומשה טובי רצים, כבר שמונה שנים. "הייתי אז בת 52, ו-20 קילו יותר ממה שאני היום, ומשה היה 30 קילו יותר", היא נזכרת, "התחלנו לרוץ במטרה אחת – לרזות. אחרי כמה חודשים של ריצה, שבהם הקילוגרמים פשוט נשרו מאיתנו די מהר, נשאבנו חזק לתוך הטרנד. מבטטות הפכנו לאנשים חיוניים שעושים טריאתלונים, עד כדי כך שהיום משה מאמן לטריאלתון״.
אבל לצד הצורך הבריאותי והרצון להפחית במשקל, לאורנה, 60, יש הסבר נוסף לשאלה, מה גרם לה להתחיל לרוץ. "עברתי אז תקופה קשה בחיים, עם אבי ז״ל, והריצה הצילה אותי", היא מספרת, "הריצה היא פתרון למשבר גיל ה-40 וה-50, תחליף לפרוזק ולפסיכולוג. כשרצים יש מטרה ותחושה של 'היי' מטורף, ונמצאים כל הזמן בפוקוס של הנאה".
דווקא בתקופה האחרונה, אורנה נאלצת להימנע מריצה בגלל פציעה. "זה גורם לי לדיכאון וגם עליתי במשקל", היא מספרת, "אבל אני לא אוותר ובהמשך אחזור לרוץ כי לא יעזור – זה הכי מרזה. חוץ מזה, אם לא היה פייסבוק, אף אחד לא היה עושה ספורט. תסתכלי, אין בוקר שלא מצטלמים כאן, בקטע של 'שויץ' ושופוני. פייסבוק זה טריגר ענק לעשות ספורט״.
אז מה, באמת, גורם לאנשים להפסיק להיות בטטות כורסה, ולהפוך לספורטאים שמדי יום גומעים מרחקים, מתמלאים באדרנלין, מצטלמים לאינסטוש או לרשת חברתית אחרת, וממשיכים הלאה בשגרה, עד לריצת הבוקר או הערב הבאה? והאם זה יכול לתפוס גם אתכם בקרוב?
"הוא היחיד שהסכים להצטרף אלי, ומאז הוא פשוט ממשיך לרוץ איתי בכל יום"
רגע, רגע, לפני שאתם רצים. בחוף דדו מצאתי השבוע עוד כמה סיבות טובות להצטרף לטרנד. למשל, רומנטיקה. לא פעם אמרו לי השבוע כמה מהרצים, שמועדון הרצים והרצות, נוטף הזיעה והאנדרופינים, הוא למעשה גלגולו הנוכחי של טרנד ריקודי העם. תשאלו את ההורים, או את סבא וסבתא, ובטוח תקבלו כמה סיפורים עסיסיים על רומנים שנולדו בין ה"הורה" (ההיא, עם ה"היי") לצעד התימני. לא שלהם, כמובן. אבל כשהקרקע פוריה להיכרויות, ותחביב משותף אחד לפחות כבר קיים, אך טבעי שייווצרו סיפורי אהבה שכאלה.
לפני שנה זה קרה לקרן מרץ, 47 ולטלמון אלכסנדר, 52. היא, עורכת דין עצמאית; הוא, איש הייטק. אמנם היתה ביניהם היכרות מוקדמת, אבל שניהם טוענים בתוקף ש"הדייט הרשמי הראשון שלנו היה בריצה של 38 קילומטר בהרי הכרמל". "קרן היתה אז לפני מרתון שטח", נזכר טלמון, ״קבענו לרוץ, דיברנו כל הדרך, ואז קבענו עוד ריצה ועוד ריצה, וכל השאר היסטוריה".
קרן מיד מבהירה, שהיא לא אחת ש"בוחרת מסלולי ריצה קלים", כך שטלמון היה צריך להתאמץ אפילו יותר ממה שחשב. "הוא היה היחיד שהסכים להצטרף אלי, פעם אחרי פעם", היא מפרגנת, "ומאז הוא פשוט ממשיך לרוץ איתי בכל יום". שישה ימים בשבוע, ליתר דיוק, ואימונים שהם מגדירים כ"זמן איכות זוגי משובח נטו, כחלק מאורח חיים ספורטיבי".
לפני שהכירה את טלמון, קרן העדיפה לרוץ לבד ועשתה זאת במשך כעשר שנים. אז, היא החליטה לשנות הרגלים והצטרפה לקבוצת ריצה, אבל מהר מאוד הבינה שזה לא בשבילה. "כשרצים בקבוצה, המוטיבציה של האנשים היא המטרה האישית או הקבוצתית שהם הציבו", היא מסבירה, "אני אוהבת לרוץ בלי להסתכל על השעון ולרדוף אחרי קצבים מסויימים, וכשנכנסים לאימונים משימתיים והשעון משתלט, לי זה פחות כיף".
קרן מתארת את חוויית הריצה האישית שלה כמשהו שנולד מתוך "בערה פנימית לעשות ספורט בבוקר". לטענתה, אין דבר כזה "שיגעון ריצה"; "להיפך", היא מוחה, "מי שמוותר על ריצה הוא המשוגע. כשקמים ורואים זריחה יפה, הכל פתאום נראה אחרת, מרגיע ונותן הרגשה טובה. אני הרגשתי כמו סופרוומן אחרי המרתון הראשון שלי, היכולת לעמוד באתגרים ספורטיביים מאוד מוסיפה לביטחון העצמי ולהרגשה שמסוגלים לעמוד באתגרים נוספים בתחומים אחרים בחיים". או, במילים המסכמות של טלמון: "אין בעיה שלא נפתרת אחרי 35 קילומטר של ריצה".
"אנחנו יוצאים לבלות ונפגשים לבירה, לא רק כשאנחנו עם טייץ ונעלי ספורט"
לרבים אחרים, קבוצת הריצה היא לגמרי המסגרת המתאימה, והתמריץ שמדרבן אותם לצאת לרוץ, עם החבר'ה. אמיר ניסן, 47, איש הייטק מעתלית, חבר כבר חמש שנים בקבוצת "לוטם" החיפאית. "מאז שהתחלתי, בדיקות הדם שלי השתפרו פלאים", הוא מספר, ומוסיף שכבר השיל 12 קילוגרם ממשקלו, "השומנים בדם נעלמו, ולדברי הרופאה תוצאות הבדיקות שלי היום הן כמו של בחור בן 18, בכל הפרמטרים".
נוסף על ריצות ארוכות על בסיס יומיומי, אמיר גם מקפיד על פעמיים בשבוע של פילאטיס ויוגה, כפעולות תומכות, על מנת לשמור על הגוף מפני פציעות. "בפעילות ספורטיבית במסגרת של קבוצה, מעבר לאימונים המשותפים אנחנו גם הופכים לחברים", הוא אומר, "אנחנו יוצאים לבלות יחד ונפגשים לבירה, לא רק כשאנחנו עם טייץ ונעלי ספורט".
החשש מפציעות שעליו מדבר אמיר, מוכר היטב לכל אותם רצים. "פציעות הן חלק מהענייןף בטח כשמדובר ברצים חובבים ולא בספורטאים מקצוענים", מדגיש מקסים שחף, שמזה כשני עשורים משמש כאמן ריצה וטריאתלון בקבוצת "טרימקס", "אבל יש פתרונות לכל פציעה בעולם הספורט, שמאפשרות להמשיך באימונים על ידי פעילות חלופית תומכת, כמו שחייה או רכיבה על אופניים".
במהלך השנים שלו בתחום, אימן מקסים לדבריו "אלפי אנשים, שחלקם התחילו ממש מאפס. ליוויתי אנשים שהיו בטטות כורסה, התחלנו בהליכות, לאחר מכן עשינו ריצות קצרות, והבאתי אותם לאן שהם רצו להגיע. חלקם עשו מרתונים, טריאתלונים, תחרויות 'איש הברזל', וחלקם הפכו להיות מאמנים בעצמם. למעשה, כל צוות המאמנים הנוכחי שלי התחיל כמתאמנים שלי".
כמי שמכיר מקרוב את אותם רצים, מקסים סבור שהמאפיין המשותף שהדביק אותם בחיידק הוא משבר גיל ה-40. "אנשים מגיעים לתחום בעקבות משבר שעברו בחיים או מתוך רצון לשינוי", הוא מסביר, "בגיל הזה מתחילים להשמין והעיסוק בספורט נועד כדי להרזות, להתחטב ולהרגיש טוב במהלך האימון, אחריו ולמשך כל היום. בקבוצה זה יותר קל, כי מקבלים תמיכה, ליווי וחיזוק. צריך להכין את הגוף באופן נכון. זה כמו מכונית חלודה שלא טיפלו בה הרבה זמן; בלי הכוונה עלולים להיפצע, זה לא רק לשים נעלי ספורט ולרוץ, זה יותר מורכב. להיות מכווני מטרה, זה סוד ההצלחה".
"אחרי שעושים את הצעד הראשון מגלים שיש עולם שלם בצד השני של הפחד"
עד לפני שמונה שנים, לא בטוח שהמטרה של תמי קלטר בחיים היתה לסיים בהצלחה ריצת מרתון. תמי, בת 43 מחיפה, היא גרונטולוגית במקצועה – כלומר, עוסקת בחקר ההזדקנות. באמצע שנות ה-30 לחייה התחילה לרוץ, וגם לשחות ולרכוב על אופניים היא רצה, שוחה ורוכבת על אופניים, ושימו לב לזה: בשמונה השנים האלה היא רשמה 15 מרתונים שסיימה בהצלחה, ושלוש תחרויות של "איש הברזל". לדבריה, בריצה היא מוצאת, " מלבד הנאה מהנוף, זמן שלי עם עצמי והזדמנות להכיר המון אנשים".
אלא שאת תמי, הריצה למרחקים ארוכים הובילה לתפנית בחייה המקצועיים. "בזכות הריצה התגברתי על הפחד", היא מספרת, "אחרי ששנים עבדתי בחברת סיעוד עם קשישים, הרגשתי שאני בכלוב של זהב. רציתי לעשות שינוי, אבל פחדתי. אחרי כמה שנים טובות אזרתי אומץ, ועשיתי את זה. אמרתי לעצמי, שאם התמודדתי עם מרתונים ועם 'איש הברזל', אני אצליח להתמודד גם עם שינוי מקצועי ושלא צריך לפחד מהפחד. הרי גם לפני מרתונים מפחדים, אבל הפחד הוא רק בראש ואחרי שעושים את הצעד הראשון מגלים שיש עולם שלם בצד השני של הפחד".
בימים אלה מתכוננת אירית שרון, בת 50 מנשר, להשתתפות השלישית שלה בתחרות "איש הברזל", הנחשבת כמפרכת במיוחד. גם אותה, האימונים הקשים – בריצה, שחייה ורכיבה על אופניים – הובילו לשינוי בחיים. "הייתי מנהלת מכירות בחברת תנובה, ובעקבות הפעילות הספורטיבית עשיתי הסבה לנטורופתית ותזונאית ספורט".
היום, אחרי שלמדה בווינגייט, היא מדריכה ספורטאים במסגרת עבודתה כקואצ׳רית תזונה. ״חשוב להקפיד על הזנה נכונה של הגוף לפני האימון, במהלכו וגם בסופו", היא מנדבת כמה טיפים, "לפני הריצה מומלץ לאכול, למשל שני תמרים, חצי בננה או פרוסת לחם עם ריבה; בריצות למרחקים ארוכים כדאי להצטייד בג׳לים של אנרגיה, פרי או בייגלה; ובסוף הריצה רצוי לצרוך מנה של פחמימה מורכבת וחלבון, כמו כריך עם טונה או כריך בריאות לטבעונים".
את אנדריי גלוק, 30 ומורן שרייבמן, 29 אתם אולי מכירים מהפאב החיפאי צ'רלי בר, בו הם מברמנים. בחצי השנה האחרונה גם הם נסחפו אחר הטרנד, ופרק הזמן הקצר הזה כבר הספיקו להשתתף בחצי מרתון, כלומר כ-21 קילומטר, כשהיעד הוא להשתתף באולטרה-מרתון, שם כבר מדובר ב-50 או ב-100 קילומטר. לדברי מי שמכנים את עצמם "נמרי הזעם", "הריצה מנקה את הראש", עד כדי כך שהם פשוט לא יכולים בלעדיה.
"אתמול, למשל, לא רצתי והרגשתי שאני על סף שיגעון", מספר אנדריי, "כמו קריז, הגוף שלי כאילו צעק לי, 'לצאת לרוץ, לצאת לרוץ!'". תחושה דומה חוותה מורן, כשבל פציעה בברך לא רוצה כמה ימים. "זה חסר לי בטירוף", היא אומרת, "הריצה משפרת את מצב הרוח, היא אחד הדברים החיוביים שאדם יכול לאמץ לעצמו".
"מי שיגיד לך שהוא נהנה מאוד בזמן שהוא רץ, עובד עליך. הכיף הגדול הוא אחרי"
אחד הביטויים שעולה תכופות בשיחות עם אותם רצים בחוף דדו, הוא "התמכרות". "לא התמכרות מסוכנת", הם מיד מדגישים, "אלא התמכרות בריאה שלא נותנת לנו להפסיק לרוץ".
אצל דן סביון, עו"ד בן 44, חיידק הריצה התפרץ לפני כשבע שנים, כשנשאב אליו לאחר משטר דיאטה חמור שגזר על עצמו, ובמסגרתו עסק בספורט והשיל עשרות קילוגרמים. מאז הוא השתתף במרתונים ובמירוצים קצרים, ולמעשה לא הפסיק, "מתוך רצון לשמור על המסגרת וגם כי לחלוטין התמכרתי לזה", הוא אומר, "ספורט זה סופר ממכר, כמו סיגריות".
"זה לא קל לקום ב-04:40 בבוקר ובשעה 05:20 כבר להיות בחוף הים", מסביר דן את הקשיים, "ואל תשכחי שאחר כך עוד צריך להיות גם בבית, כשותף בארגון הילדים שהולכים לבית הספר".
אבל הנה, אתה נהנה מזה.
"מי שיגיד לך שהוא נהנה מאוד בזמן שהוא רץ, עובד עליך; אלא אם כן זו ריצה מאוד איטית. מדובר במאמץ גופני קשה, שכרוך בהתנשפויות, בסטרס, בעומס על הלב ובקושי לנשום. הכיף הגדול הוא רק אחרי שהסתיימה הריצה; אז אתה מרגיש צעיר, חזק ורענן. היכולת להשיג חבר'ה שצעירים ממך ב-20 שנה גורמת להרגשה טובה. אם יש בוקר שלא רצתי בו, זה יושב לי כל היום בראש ומטריף אותי עד שאני עושה את זה. אם לוקחים מסיבה כלשהי אתנחתא מהריצה לתקופה מסויימת, מיד חוזרים אחורה ביכולות והכושר נפגע".
מה אתה מרגיש שעשתה לך הריצה?
"הריצה משפרת לי את איכות החיים, תורמת לחידוד המחשבה, והיא הפכה אותי לאדם יותר ממוקד בעבודה. גם בבית אני מהווה דוגמא אישית למשפחה ובעיקר לילדים, שלומדים על עמידה ביעדים, על כוח רצון ועל התמדה״.
"אני מודל ל-850 תלמידים שרואים אותי ואומרים, 'אם היא יכולה, גם אנחנו יכולים'"
את גלית גרנות, 54, מנכ"לית בית הספר רעות לאמנויות בחיפה, תמצאו מדי שבת בחופי העיר, גומעת מנה קבועה של עשרה קילומטרים. איתה רצות שלוש "חברות נפש", כפי שהיא מגדירה אותן, אותן הכירה מאז הצטרפה לטרנד לפני כעשור, וביחד הן קבוצת "המלאכיות של ענבל".
לדברי גלית, המוטיבציה הראשונית שלה לרוץ נוצרה כשהבן שלה ביקש ממנה להצטרף אליו למירוץ "נייקי" בתל אביב. "למעשה, הוא הלך ואני רצתי״, היא נזכרת בחיוך.
בפן האישי רואה גלית בריצה "פעילות פנאי לנפש". גם כשהיא בהשתלמויות מהעבודה ואפילו בנופש בחו"ל, אין סיכוי שהיא תחמיץ ריצת בוקר מוקדמת. "ככה אני גם מכירה את האזור לפני כולם", היא מציינת יתרון נוסף בהשכמה מוקדמת.
מלבד קבוצת הריצה עם החברות, גלית מספרת שהיא רצה גם עם ילדיה, לפעמים גם עם כלתה. "הספורט, כמכנה משותף, מהדק את הקשר הבין-דורי", היא מסבירה, "וגורם למשפחה להיות גאים בי ובאנרגיות שמסביבי".
מבחינת גלית, הסוד שבהתמדה והיכולת לא לעגל פינות ולא לוותר לעצמה, הוא הפן החינוכי והקשר הספורטיבי שנוצר עם תלמידיה ותלמידותיה בבית הספר. במסגרת עבודתה כמנהלת ואשת חינוך, היא לוקחת חלק בארגון תחרויות ריצה בהשתתפות בני הנוער, לרבות תחרויות לזכרם של אלעד ריבן ז"ל, שנספה באסון הכרמל ונועה חייט ז"ל, שנהרגה בתאונת דרכים.
נוסף על כך, מובילה גלית מיזם בשם "בריאות ברעות", במסגרתו בין השאר הגיעו תלמידי חטיבת הביניים עם בני משפחותיהם לטיילת בשעה 07:00 בבוקר, ויצאו לריצה משותפת של חמישה קילומטרים, כל אחד לפי יכולתו. כמו כן, במהלך השנה מתקיימים שיעורים בנושא תזונה, וכדוגמה אישית גלית מתאמנת ורצה עם תלמידות י"ב את ריצת ה-2,000 מטר, במסגרת חובות הבגרות. "גם אם אני לא רצה בקצב שלהן, הן רואות אותי וזה נותן להן דרייב", היא אומרת, "רק הנוכחות שלי מעודדת ונותנת מוטיבציה. מבחינתי זו שליחות חינוכית של פעילות ספורטיבית. כמנהלת בית ספר אני מודל ל-850 תלמידים שרואים אותי ואומרים לעצמם, ׳אם היא יכולה, גם אנחנו יכולים'".
"גם אם יהיה טיפול שיחזיר לי הראייה, אני לא מדמיין את עצמי רץ לבד"
רועי להב, איש הייטק בן 39 מנשר, ומחמוד חמודה, מורה לחינוך מיוחד בן 26 מהכפר בועיינה-נוג'ידאת, הם עוד שניים מהרצים שפגשתי בחוף דדו. ברוב ימות השנה קשה להתעלם מהם, נוכח העובדה שהם רצים יחד, כשהם למעשה קשורים באמצעות גומיה שמחברת את יד ימין של רועי עם יד שמאל של מחמוד.
הם הכירו לפני כשש שנים, כאשר רועי התנדב בעמותת "אתגרים" בחיפה, המשלבת אנשים עם מוגבלויות באמצעות ספורט אתגרי. מחמוד היה אז בן 20, שש שנים אחרי שהתעוור לחלוטין. אלא שהמגבלה הפיזית לא מנעה ממנו לרוץ עד היום ארבעה מרתונים מלאים ועוד כמה חצאי מרתונים, כשבחלקם הוא רץ בצמוד ללהב. "הגומייה הזו מאפשרת לנו תנועת ידיים אלסטית", מסביר רועי, "כאשר עם הזמן נוצר סנכרון וככה אנחנו רצים, כתף אל כתף״. מחמוד מספר, שעבורו הריצה כיום היא דרך חיים ושהוא אינו יכול בלעדיה, אבל גם זוכר היטב את הקושי בתחילת הדרך: "כעיוור, אתה חייב לסמוך לחלוטין על המלווה שלך, וזה תהליך שלוקח זמן. בהתחלה קשה לסמוך על אדם שלא מכירים, יש לו מחוייבות להגיד לי מה יש מסביב ולהזהיר אותי ממדרגה, למשל, כדי שלא אפול״.
"אחרי המירוצים שעשיתי, אני כבר לא מפחד מכלום", ממשיך מחמוד, "אני סומך יותר על אחרים, והריצה נותנת לי יכולת להרגיש יותר בטוח בעצמי וגם חיזקה לי את האישיות".
פגשתי לא מעט רצים ורצות שמעדיפים לעשות את זה לבד, אתה יכול להבין אותם?
"גם אם יהיה טיפול שיחזיר לי הראייה, אני לא מדמיין את עצמי רץ לבד. הכי טוב עם שותפים. ככה אפשר לדבר ולחלוק דברים אחד עם השני תוך כדי המירוץ, שנמשך לפעמים שעות ארוכות".
מי שיצא נשכר לא פחות מהשילוב המיוחד עם מחמוד, הוא רועי המלווה, שלפני כן רץ כחובבן רק פעם בשבוע, ובזכות ההתלוות ל"חברים" – כך מכנים באתגרים את בעלי המוגבלויות – הוא הכניס את הריצה ללו"ז הקבוע. "לא משנה מה קורה מסביבי ובאיזה לחץ אני נמצא בעבודה, אני תמיד מגיע לאימון, מתוך הבנה ברורה שאם אני לא אגיע, בלעדי מחמוד או כל חבר אחר, פשוט לא יוכלו להתאמן", הוא מסביר, "אתה מעכל פתאום כמה אתה קריטי עבור אדם אחר, כמה חשוב שתהיה שם בשבילו, כמה חשוב לאפשר לו לקיים אורח חיים ספורטיבי. זה נתן לי משמעות לריצה וגם ערך מוסף לחיים. הרגשה מדהימה של בעל יכולות על. כמו סופרמן".
ואולי זה כל הסיפור. סופרמן, וונדרוומן. כולנו, בסופו של דבר, צריכים לבדוק מדי פעם את קצה גבול היכולת, רק כדי לכבוש עוד שיא – ולהביט הלאה אל עבר השיא הבא. ועל הדרך, אם לא נציל את העולם, לפחות נמצא אהבה או חברים לרוץ איתם.
כתבות נוספות
