במציאות של 200 אחוזי תפוסה בחדרי המיון, ליאורה טל העבירה משמרת בוקר במלר"ד בית החולים כרמל, וראתה צוותים שמודים: "הדבר הכי קל בעבודה הקשה הזו הוא הטיפול בחולים". אחרי הכתבה הזו, רק תרצו להיות בריאים
ד"ר סלים חלבי לא עוצר לרגע. מתחילתה של משמרת הבוקר הוא על הרגליים, מתרוצץ הלוך ושוב, בודק, מתשאל, זורק עצה, משיב לשאלות, חותם על מכתבי שחרור וכמובן, עונה לטלפון הנייד שלא מפסיק לצלצל. ככה זה כשאתה מנהל חדר מיון בבית חולים. "לפעמים חושבים שאני פוזל", הוא מחייך, "עין אחת על המטופל, השנייה בוחנת את שאר המחלקה, והראש בכלל חושב על מקרה דחוף אחר. זה המצב כשמתעסקים בעשרה חולים בו זמנית".
לא אחת בימי החורף מוציאים בתי החולים הודעות לציבור, המספרות על 200 אחוזי תפוסה בחדר מיון ומזהירות מפני זמני המתנה ארוכים מהרגיל. השבוע התלוויתי לד"ר חלבי, מנהל המלר"ד (מרכז לרפואה דחופה, ל"ט) של בית החולים כרמל, לעוד משמרת בוקר אינטנסיבית אבל גם טיפוסית, ולשיחה על עומסים, שחיקה, תמרונים וקונפליקטים, וגם כדי לקבל הסבר לכך שעבורו, "הדבר הכי קל בעבודה הקשה הזו הוא הטיפול בחולה".
"אוכלים רק בסוף המשמרת, ולאף אחד לא אכפת"
את המלר"ד של כרמל מנהל ד"ר חלבי מזה שש שנים. בהכשרתו הוא פנימאי וקרדיולוג, בעל התמחות ברפואה דחופה. הבוקר שלו בעבודה מתחיל מדי יום בשש, תוך שהוא מקפיד, לדבריו, "להביא משב רוח רענן לצוות הלילה העייף": הוא מתעניין באירועי המשמרת החולפת מבחינה רפואית ולוגיסטית; ולאחר סיבוב חולים, שבמהלכו הוא משחרר את חלקם ומכין תוכנית אשפוז לאחרים, הוא מזמין את הצוות לקפה, רק כי "חשוב לי שיידעו שאני מעריך אותם".
חדר המיון בכרמל, הנחשב כבעל אחוז האשפוזים מהנמוכים בארץ, מתחלק למיון שוכבים ומיון הולכים. הוא כולל 42 מיטות, והצוות במשמרת מונה בין 12 ל-13 רופאים, מהם שמונה במיון, שלושה מתמחים ועוד רופא משפחה או שניים ברוטציה, לצד מינימום של שמונה אחיות.
"בחודשיים-שלושה האחרונים, התפוסה הממוצעת אצלנו עומדת על 200-150 אחוז", הוא אומר, ומודה כי מדובר במצב שאינו תקין בעליל, "העומסים יוצרים לרוב זמני המתנה ממושכים, כאשר לעתים השעה הראשונה, עד שהמטופל נבדק, היא קריטית עבורו וקובעת אם בכלל יחיה, ובאיזו איכות. זו לא דרך בריאה לעבוד, בלחץ כזה; היינו רוצים שיהיה לנו יותר זמן לחשוב, לברר ולבדוק, אבל זה לוקסוס שלצערי אין לנו, והוא גם לא קיים בבתי חולים אחרים בארץ".
בית החולים כרמל משרת, כידוע, את תושבי חיפה והצפון, נוסף על הקריה הרפואית רמב"ם והמרכז הרפואי בני ציון. ד"ר חלבי מציין, כי בהשוואה לשניים האחרים, "לכרמל מגיעה אוכלוסייה מאוד מבוגרת של תושבי הכרמל, המציבה את גיל המבקרים הממוצע על יותר מ-80".
אנחנו נכנסים לחדר הלם. בתחילת המשמרת של אותו הבוקר, אחת מעובדות הניקיון חשה ברע, עם קוצר נשימתי וחשד לדימום ריאתי. על רקע ההתקהלות והדריכות מסביבה, יש התלבטות אם להתחיל כבר בהנשמה או להמתין. בעודו מתבונן בצילום הריאה, המלמד עד כמה המצב חמור, צמוד ד״ר חלבי לטלפון, ומתייעץ עם רופאי המחלקות השונות על המשך הבירור ואופן הטיפול המתאים ביותר. למרות שהוא בדעת מיעוט, מתעקש ד"ר חלבי לבצע ניקור, והצוות מזמין אולטרסאונד.
"תראי כמה משאבים מושקעים על מטופלת אחת", הוא אומר, בעודו ממשיך לסייר בין הווילונות שמסתירים את מיטות האשפוז, "כשבכל רגע נתון יכול להגיע מקרה חירום נוסף".
הקצב המהיר נשמר, וד״ר חלבי ממשיך ללהטט בין שיחות הטלפון, התייעצויות הצוות, פניות החולים או מלוויהם, המיילים והפגישות. הוא מתאם בדיקות, מוודא שהחולים עולים למחלקה, וגם משתדל להקפיד שצוות העובדים לא ישכח לצאת להפסקה.
אח אחראי, שעובד במיון כבר יותר משלושה עשורים, משוכנע ש"מי שעובד בעבודה הזו, יש לו שריטה במוח". לדבריו, אין שום סיבה לעבוד בתנאים כאלה. ״מה שאנחנו עושים כאן במיון ביום אחד, במחלקה אחרת עושים בשבוע, בקופת חולים עושים בחודש, ובמרפאות חוץ עושים בחודשיים – והם מתוגמלים יותר מאיתנו", הוא מדגיש.
"מרוב שלפעמים זה ממש כמו בית משוגעים כאן", אומרת אחות אחרת, "יש ימים שרק בסוף המשמרת, כעבור שמונה שעות, אני מתפנה לאכול משהו או מצליחה להתפנות, ולאף אחד לא אכפת. מורידים תקן, מוסיפים תקן ולמעשה, רק מכבים שריפות".
לדבריה, העומס גם פוגע בזמן שהיא מקדישה למתן מענה לחולים. "מטבע הדברים, מטופל לא רוצה לקבל הסבר קצר של מילה אחת על מצבו. גם אני לא הייתי רוצה להיות במקומו. אני מדווחת בקצרה על המצב ובורחת, כדי להספיק להגיע לכולם. זה לא מתוך רוע לב".
"מרגיש צורך להתנצל בפני החולים על התנאים"
אז כן, המטופל שמגיע למיון רוצה לקבל את תשומת לבו המלאה והמידית של כל אחד מחברי הצוות. אותו זה לא ממש מעניין אם הם עסוקים, עייפים, מוטרדים בבעיות משלהם, מתאפקים לשירותים, צמאים או רעבים.
לא אחת, הם – או המלווה שלצדם – מתלוננים, כועסים, דורשים תשובות וחסרי סבלנות. "מתסכל אותי לפעמים, שלמרות עבודת הקודש שאנחנו עושים אני עדיין מרגיש צורך להתנצל בפני החולים על התנאים התת אופטימליים של הטיפול, שמונעים מהם ריפוי מלא", אומר ד"ר חלבי, "הם מבחינתם מצפים מאיתנו ליותר, ובצדק".
אנחנו שבים יחד לחדר ההלם, שם מתחילה פרוצדורת הניקור מהריאה. לאחר כמה דקות מתוחות, ד"ר חלבי נושם לרווחה, והממצאים שהתקבלו נשלחים לבדיקה. "מדובר במחלה ריאתית קשה, כך שלדעתי הצלנו אותה עכשיו", הוא מבשר, "בכל יום אנחנו מצילים לפחות חולה אחד. זה גורם לי להרגיש בשמים".
בשונה ממחלקת האשפוז, שם נערכים ביקורי הרופאים בשעות קבועות ובחילופי המשמרות, במיון מסתובבים הרופאים לאורך כל שעות היום בין המיטות, מתשאלים, מפנים לבדיקות, עוקבים, משחררים או מפנים למחלקה הרלוונטית. אם יש בה מיטה פנויה. וזו, אתם יודעים, היא אחת הבעיות הקשות ביותר בבתי החולים בארץ, שמובילה לכך שחולים רבים הנזקקים לאשפוז נאלצים לשהות לפעמים מספר ימים במיון. מעבר לחוסר הנוחות, הכרוך בהיעדר פרטיות ובהמולת הרעש של המיון, המצב לדברי מנהל המלר"ד ממש מסכן חיים. "אחת מעשר הסיבות לתמותה היא הימצאות בבית חולים – טעות בזיהוי, מתן תרופה לא נכונה, הידבקות בזיהומים. מסוכן להישאר זמן ממושך בבית חולים".
עם זאת, כמובן, מדובר בעומס רב נוסף הנופל על המערכת, שפשוט לא יכולה לעמוד בעשרות מאושפזים במחלקה לרפואה דחופה, אליה מתנקזים מדי יום עוד ועוד מטופלים בדרגות חומרה שונות. "נוסף לכל, הפכנו להיות גם מחלקת אשפוז", אומר ד"ר חלבי, "אנחנו עושים את המקסימום, אבל יש דברים שפשוט לא תלויים בנו. בעיני, המצב הולך ומחמיר עם הזמן. אם פעם חשבתי שאנחנו באי ספיקה, היום אני יודע שהגענו למצב של קריסת מערכות. מישהו חייב להרים את הכפפה".
"אם לא נשמור על מי שמטפל בנו, אנחנו בבעיה"
את הטיפול הניתן במחלקה, מגדיר ד"ר חלבי כמהיר וכן, לעתים גם יקר מאוד, זאת על מנת שיוכל לשחרר את המטופלים בהקדם לביתם. חולה שנשאר להתאשפז במיון, מדגישים במחלקה, מהווה בסופו של יום נזק כספי עצום לבית החולים. ד"ר חלבי מספר שהשיקולים שמנחים אותו בטיפול בחולה הם מוסריים בלבד, אך הוא בהחלט מודע לכך שהתעלמותו מהשיקול הכלכלי היא סוג של גול עצמי. "יכול להיות שאני שותף, כביכול, באופן פרדוקסלי למצב הקיים במערכת הבריאות", הוא מסביר, "אם אני שולח חולה לבצע בדיקות יקרות תמורת אגרה קבועה אחת, ולא תמורת התחייבות או דרך מרפאות חוץ, דרכן מקבל בית החולים יותר כסף, אני מכניס את המערכת שלי לגירעון כספי; ואז, במקום שהם יתנו לי כסף להתרחב, הם נותנים לי כסף לכסות את הגירעון".
לאור העומסים המתוארים, תופעת "הזקנה במסדרון" לא פוסחת גם על בתי החולים בחיפה. ד״ר חלבי מתאר מצבים של "חנייה כפולה" – בפעמים בהן הצוות נאלץ לדחוף עוד כ-20 מיטות באמצע המיון. "פעם זה גם הסתיים באופן טרגי, כשחולה ששכב במסדרון לא היה מנוטר, וכתוצאה מכך נפטר", הוא מספר.
בעיה חמורה נוספת, שנגזרת מהמציאות הלא פשוטה, היא שחיקה אדירה בקרב הצוות הרפואי והסיעודי: הם עייפים, חולים ולעתים מתמוטטים מרוב עומס. ד"ר חלבי מציין, שלמרות התקופה העמוסה, הוא מאשר לצוות לצאת לחופשות כדי להתרענן ולאגור כוחות. "אם לא נשמור על מי שמטפל בנו, אנחנו בבעיה", הוא מסביר.
הוא, לעומת זאת, מקפיד לעבוד 24/7 מסביב לשעון ככונן על: לא יוצא לחופשות, ומגיע למיון שלוש שבתות בכל חודש. "לוקחים את העבודה גם הביתה, בהחלט", הוא מגלה, "לפעמים אני מקבל שיחות באמצע הלילה ובסוף השבוע. פעם למשל ספרתי 40 שיחות, רק על מטופל אחד. אני חולם על יום שבו אוכל להתעורר בבוקר, להסתובב לצד השני ולהמשיך לישון״.
חולה מבוגרת, שאותה הוא ניגש להחתים על טופס הסכמה לבדיקה רפואית, מהססת ושואלת, "מה אתה היית ממליץ לאמא שלך?". "לחתום בעיניים עצומות", הוא משיב, והטופס מיד נחתם.
ומה היית ממליץ לעשות כדי לרפא את המערכת?
"המודעות היא חלק מהפתרון. אני מברך על כך שהנושא עולה ומקווה שזה לא רק חלק מתעמולת בחירות של פוליטיקאים. מדובר בבריאות של אנשים ולצערי, מי שנמצא בעמדת כוח במדינה מקושר, והדאגה האמיתית היא לעמך, ל-99.9 אחוז שבהם צריך להשקיע, כי הם אלו שסובלים. הפתרון לא יגיע מהפוליטיקה אלא מהפיכה חברתית בשטח".
למרות שהוא מודע לכך שזו זכותו של כל עובד במדינה דמוקרטית לשבות, ד"ר חלבי לא סבור שאתית מדובר במעשה נכון לרופאים. לתפיסתו, אין הצדקה להתקיים בחברה ללא רפואה וחינוך, והואיל והנושא פוגע בכל אחד מאיתנו, הוא חייב להיות בראש סדר היום הלאומי, ממש כמו ביטחון המדינה.
"למרות המגבלות, אני גאה במה שאנחנו עושים כאן"
כחלק מההתייעלות האדמיניסטרטיבית להפחתת העומסים, אימץ משרד הבריאות תפקיד של מנהלנית, שקיים כבר כמה שנים במיון בכרמל. לדברי ד״ר חלבי, זה עובד מצוין: "מאיישת את התפקיד מהנדסת תעשייה וניהול, שמבצעת תיאומים ואחראית ליצור קשר ולתווך בין כל הגורמים, וכשהמידע מתרכז במקום אחד הסדר נשמר".
ברמת המאקרו, לדברי ד"ר חלבי, "השקעה ברפואת הקהילה, הקמת מוקדי מענה רפואי שיהיו פתוחים בשעות הלילה, הרחבת בתי החולים ובניית מרכזי רפואה נוספים, והשקעה בכוח אדם רפואי, יועילו משמעותית למערכת". גם ברמת המיקרו, כמנהל המיון, הוא מציין שהם כל הזמן מנסים להשתפר: "בודקים וממפים נתונים כדי לזהות איפה צוואר הבקבוק שיוצר את הלחץ, ואת זמני ההמתנה הארוכים; מתייחסים ובודקים לעומק כל מכתב תלונה שמתקבל; ומתחקרים מקרים חריגים, בשאיפה ללמוד להבא".
לדבריו, מקצוע הרפואה כבר לא נחשב למקצוע אטרקטיבי, כפי שהיה בעבר. "אם פעם להיות רופא נחשב כאליטה, היום כולם הולכים להייטק והמחסור ברופאים ובאחיות מורגש", הוא נאנח, "מדובר במקצוע עם שליחות, וצריך ליצור תנאים, תקנים ושכר הולם, כדי להשיב לענף את הכבוד והתגמול המגיעים לו".
בהקשר זה, הוא מדגיש שניכר כי בתי החולים בצפון מתוגמלים פחות מאלו שבמרכז, מבחינת תקציבים, מיטות אשפוז ושירותי רפואה. באופן כללי, לתפיסתו, מצב הרפואה בארץ סביר מבחינת רופאים וציוד, "יחסית למזרח התיכון", אך בהשוואה למדינות המערב מורגש החוסר בתשתיות, בכוח האדם, במיטות אשפוז ובאופק קידומי לעסוק במחקר. "אני דווקא נהנה ללמד את הסטודנטים והסטז'רים, לגדל ולהוליך קדימה את הדור הבא שיטפל גם בנו", הוא מגלה.
בשלב הזה, לקראת סיומה של המשמרת, נדמה שהאנרגיות שאיתן פתח ד"ר חלבי את הבוקר פוחתות משמעותית. "כפי שראית בעצמך", הוא אומר לי רגע לפני שאנחנו נפרדים, "במיון אין שער כניסה שנסגר. המקום פתוח כל הזמן ולכל מי שחפץ. למרות המגבלות, אני גאה במה שאנחנו עושים כאן. אין לי רגע דל – וזה עוד היה יום סביר".
כתבות נוספות
