לשטוף את הדמעות

שלשום, כשהבת הגדולה שלי, בכיתה ב', חזרה מבית הספר, היה קשה שלא להבחין שמשהו מטריד אותה. בפנים מבועתות היא מיד סיפרה לי, "היום שמעתי שני דברים נוראיים".

"הדבר הראשון", היא אמרה, "היה על איש אחד שנתקע באוטו שלו בגלל הגשם, אבל בסוף הצילו אותו". וישר אחר כך, תוך כדי שהיא מרצינה את ההבעה על פניה, הוסיפה ש"הדבר השני היה על עוד שני אנשים, שגם בגלל הגשם נתקעו במעלית, והם מתו".

35 שנה מפרידות בינינו, וחדשות הן למעשה העיסוק והמקצוע היומיומי שלי. והנה אני מוצא את עצמי עומד, מול ילדה בת שבע וחצי, ולא יודע מאיפה להתחיל. בכל זאת, כבר כמה ימים שהטרגדיה הזו לא מרפה ממני, ואני בטוח שגם מכם.

כשהיא הבהירה שהיא לא נותנת לנו להשתמש במעלית, ניסיתי להסביר שגם תאונות דרכים קורות לפעמים, אבל הנה, אנחנו עדיין נוסעים באוטו ממקום למקום. וגם אמרתי שאין לה מה לדאוג, כי אצלנו זה לא יכול לקרות – ורק אצלי שמרתי בסוד את סימני השאלה, כי אף אחד לא באמת מבטיח לי שזה נכון.

למחרת בבוקר, כשהתעוררה, שאלה אותי אם יורד בחוץ גשם. כשאמרתי שלא, ושגם לא אמור להיות גשום היום, היא פלטה אנחת רווחה קטנה, ואמרה: "אז היום אפשר להשתמש במעלית".

על פי כל התחזיות, החל מהלילה ועד לסוף השבוע שוב נקבל מערכת חורפית סוערת. ואם להסתמך על ניסיון הימים האחרונים, הסופה הזו תביא עמה עוד אסונות – רחובות שיוצפו, ערים שישותקו, נהגים שייתקעו ברכביהם, וגם, שלא נדע, עוד קורבנות מיותרים בנפש. אז האם ברגעים אלה ממש, מישהו באמת יושב ושובר את הראש איך אפשר, צריך וחייבים למנוע את כל הטרגדיות האלה? בכלל לא בטוח.

אז בינתיים, קחו אתכם מטריה – ותהיו זהירים שם בחוץ.