מנהלת בית החולים לילדים ברמב"ם, פרופ' מרים בן הרוש פורשת אחרי 35 שנה, ומדברת על השילוב בין קריירה למשפחה, על הקו שבין אופטימיות לטרגדיה, ועל התוכניות לעתיד: "יש לי עוד הרבה מה לתרום לעולם"

מערכת רדיו חיפה פרסום: 16:16 - 30/01/20
פרופ' מרים בן הרוש | צילום: ערן ירדני
פרופ' מרים בן הרוש | צילום: ערן ירדני

כשהיתה בת 13, למרים בן הרוש כבר היה ברור מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה. זה קרה מיד לאחר שאביה הלך לעולמו לאחר התמודדות עם מחלת לב קשה, ולמרים הקטנה לא היה ספק: "אמנם חשבתי שאהיה קרדיולוגית, אבל מאותו רגע היה לי ברור שאהיה רופאה", היא נזכרת בימים שבהם עוד חיה עם משפחתה בצרפת, אחת מבין חמש משפחות יהודיות נוספות בעיירה הקטנה גריי.

ארבע שנים לאחר מכן היא כבר החלה בלימודי רפואה באוניברסיטה בעיר דיז'ון, וסימנה וי על היעד; כעבור עשור כבר היתה מומחית לרפואת ילדים בבתי חולים בצרפת, ואז הגשימה חלום נוסף. "כשהייתי נערה רציתי להתגייס לצה"ל ולחיות בישראל, אבל אמא שלי מתה מפחד ומנעה ממני לעשות את זה", מספרת פרופ' בן הרוש, "אבל אחרי שצברתי ניסיון ברפואה, החלטתי בכל זאת לעלות לארץ, וללמוד עברית באולפן ברעננה". חודש לאחר מכן היא כבר קיבלה הצעה להתחיל לעבוד ברמב"ם, ומאז במשך 35 שנה היתה הקריה הרפואית בחיפה ביתה השני.

יום פתוח בטכניון 728_90

השבוע, בתום קריירה ענפה ורצופת הישגים, פרשה פרופ' בן הרוש מתפקידה כמנהלת בית החולים לילדים על שם רות רפפורט שברמב"ם. לרגל האירוע, נפגשנו במשרדה שבבית החולים בניסיון להבין את הסוד למתכון להצלחה – עשרות שנים בשלל מקצועות הרפואה, מאות מאמרים ומחקרים, פרופ' מן המניין בטכניון, שתי ילדות, וניפוץ של כל תקרת זכוכית אפשרית.


צילום: ערן ירדני
פרופ' בן הרוש בעבודה. "בהתחלה היו לי במחלקה רק ארבעה ילדים וכבר חשבתי לפרוש" | צילום: ערן ירדני

"הילדים תמיד נכנסים לי ללב"

יום פתוח בטכניון 320_100

התחנה הראשונה של פרופ' בן הרוש ברמב"ם היתה כרופאה מומחית במחלקה אונקולוגית לילדים. "ביקשו שאתחיל לעבוד בהקדם האפשרי", היא מספרת, "באותם ימים לא היה בבית החולים רופא מומחה באונקולוגית ילדים, לא היתה אפילו מחלקה שמיועדת לילדים אונקולוגיים, ומיד נעניתי לאתגר. בהתחלה היו לי במחלקה רק ארבעה ילדים שבהם טיפלתי וכבר חשבתי לפרוש, כי לא ממש הבנתי למה בכלל צריכים אותי שם".

בהמשך, התבקשה פרופ' בן הרוש להקים יחידת אונקולוגיה לילדים, שלימים הפכה למחלקה ואחר כך למערך שלם, בגיל 32 בלבד היא כבר טיפלה בעשרות ילדים מכל רחבי הארץ, גייסה רופאים ואחיות, והובילה מחקרים ומאמרים שפורסמו בישראל ובעולם. "מצאתי את עצמי מדברת עם סבתות שיכלו להיות אמא שלי, ולוקחת אחריות מלאה על ילדים חולים אונקולוגיים", היא נזכרת, "עד היום אני מעריכה את האמון שנתנו בי, כשהייתי רופאה צעירה ובקושי ידעתי מילה בעברית".

מילדה שחלמה להיות רופאה, ומעולה חדשה שבקושי ידעה עברית, הפכה פרופ' בן הרוש למנהלת בית החולים לילדים על שם רות רפפורט, בקריה הרפואית רמב"ם. במהלך השנים טיפלה מדי יום בילדים חולי סרטן, בתמיכה במשפחותיהם ובניסיונות להציל חיים שנמצאים בראשיתם.

מה היה החלק הכי קשה בעבודה שלך?

"ילד במצב סופני שלא הצלחנו לרפא. כל השאר זה אדמיניסטרציה בלבד, כל בעיה אחרת היא זניחה וחלק מהחיים אבל הילדים תמיד נכנסים לי ללב. עכשיו, למשל, אני מחכה לילדה שצריכה לחזור מארצות הברית אחרי טיפולים שלא צלחו, וזה קשה לי. כל היום אני במצב רוח רע בגלל זה".

אחרי כל כך הרבה שנים בתחום, לא פיתחת חסינות למקרים כאלה?

"ממש לא. תמיד יהיה לי אכפת, וזה תמיד יהיה הדבר הקשה ביותר. לכן, כשילד שטיפלנו בו נפטר, לצערנו, אני תמיד הולכת לשבעה ושומרת על קשר עם המשפחות. אם לא אעשה את זה, ארגיש שלא סגרתי מעגל. אני לומדת מכל משפחה ומשפחה, יש משפחות שיש להן ביקורת על התהליך, יש משפחות שעדיין יש להן שאלות. כל עוד הם צריכים אותי, העבודה שלי לא הסתיימה".

אונקולוגית ילדים היא מחלקה שאי אפשר שלא לקחת ללב. המקרים הקשים של הילדים, שנקלעו למחלה הנוראית שמאיימת על חייהם בשלב כה מוקדם שלהם, הופכים את הבטן לכל אחד שנתקל בהם. אבל דווקא שם, במסדרונות המחלקה, בולטת תחושת אופטימיות שרק ילדים יכולים לייצר. גם פרופ' בן הרוש תרמה רבות לאווירה, כשהפכה את המקום לייחודי, נעים ומקצועי, באופן שמורגש בכל פינה. לדברי עמיתיה לאורך השנים, היא הטביעה את חותמה במקום כמנהיגה מעוררת השראה, עבור נשים, רופאים, ילדות וילדים, ומשפחות רבות.

אחת מאותן מטופלות שמסמלת את האופטימיות השוררת במחלקה, הגיעה בשבוע שעבר לאירוע הפרידה מפרופ' בן הרוש. "זו מישהי שטיפלתי בה מגיל שמונה כשחלתה בסרטן, ובזמנו נאלצנו לקטוע את רגלה, והיום היא מורה לשחייה", היא מספרת, "הילדים האלה, הם כולם כל כך מיוחדים".


פרופ' בן הרוש ונכדתה, באירוע הפרישה | צילום: פיוטר פליטר, הקריה הרפואית רמב"ם
פרופ' בן הרוש ונכדתה, באירוע הפרישה | צילום: פיוטר פליטר, הקריה הרפואית רמב"ם

"מתמחה אחד על 60 ילדים, זה בלתי נתפס"

בדומה לעמיתיה הרופאות והרופאים, גם פרופ' בן הרוש נאלצה במשך השנים לבחור בין חייה הפרטיים למקצועיים – ועבורה זו לא היתה התלבטות קשה.

"אני לא חושבת שאפשר להיות הכל – אשת קריירה, אמא טובה ואישה טובה", היא מסבירה, "אני בחרתי בקריירה, והייתי עושה את זה שוב". הבחירה הטבעית שלה גם תבעה ממנה מחיר לא קטן. "פעם אחת חזרתי משהייה ארוכה בחו"ל, ובתי שהיתה בת שש אמרה לי, 'אמא, התנמכת!'", היא מספרת, "זו היתה הדרך שלה להגיד לי שהיא גבהה. הייתי בהלם, הבנתי כמה נעדרתי מהבית. זה היה קשה לי ולמשפחה שלי, ועשיתי ויתורים רבים; אבל בעלי ידע מלכתחילה עם מי הוא מתחתן". אגב, היום בתה הגדולה היא וטרינרית ובתה הקטנה רופאה מתמחה ברפואת ילדים.

פרופ' בן הרוש מודה שהשנים דווקא ריככו אותה. אם בעבר היא היתה אשת קריירה חרוצה שמגיעה הביתה רק כדי לישון, היום היא מעודדת את רופאיה במחלקה לפתח חיים פרטיים, מעבר לבית החולים. "הרופאים והרופאות, במיוחד הצעירות, נשארות כאן הרבה מעבר לשעות העבודה", היא מסבירה, "לחלקן יש שלושה ילדים בבית, ולא תמיד הבעל פנוי. לפעמים אני צריכה לגרש אותן הביתה כדי שיהיו עם המשפחה". כשאני שואלת אם היתה רוצה שיהיה מי שיגרש אותה הביתה כשהיתה רופאה צעירה, היא משיבה בחיוך: "הוא לא היה מצליח!".

על אף ההצלחה הלאומית והבינלאומית של בית החולים לילדים בניצוחה של פרופ' בן הרוש, המשבר במערכת הבריאות הגיע גם לשם. הרופאים והמתמחים חסרי אונים אל מול מאות ואלפי החולים שפוקדים את המחלקה, והם מתקשים לתת להם את המענה הרפואי שלו הם כה זקוקים.

איך מנהלים בית חולים שקורס תחת העומס?

"הרמה והאיכות של הרפואה בארץ הן מאוד גבוהות, אבל מבחינת כוח האדם המצב הוא פשוט קטסטרופה, וזו בושה. הרופאים שלי מגיעים למחלקה לפנות בוקר ונשארים פה עד שעות הערב המאוחרות. אין להם חיים, הם עובדים לילות כימים, והמתמחים קורסים. יש לנו מתמחה אחד על 60 ילדים, וזה מצב בלתי נתפס".

"למרות הכל", היא מדגישה, "זו תקופה מדהימה להיות רופא אונקולוג ילדים. את הכימותרפיה מחליפה האימונותרפיה, טיפול חדש שהורג את התאים הסרטניים ללא תופעות הלוואי הקשות של הכימותרפיה. אני מקנאה בצעירים שיהיו שותפים לפריצת הדרך הזו בתקופה הקרובה".

אפשר לטעות ולחשוב שאחרי קריירה ארוכה, רובה המשמעותי בבית החולים על שם רות רפפורט, פרופ' בן הרוש תמלא את זמנה הפנוי בפנסיה בטיפול בנכדים ובקרוזים מסביב לעולם. עבור האישה פורצת הדרך עם הלב הרחב, שהילדים במחלקה האונקולוגית הם כל חייה, ניהול בית החולים הוא רק בגדר אבן דרך.

אז מה עושים עכשיו, אחרי הפרישה?

"אני יודעת לנגן ולצייר, ואפילו למדתי לשחק קצת גולף, אבל יש לי עוד הרבה מה לתרום לעולם. אני מתכננת עוד כמה פרויקטים שחיכיתי איתם לזמן הפרישה, ועכשיו יהיה לי זמן לפתח אותם".

מימין לשמאל: ליאורה אוטיץ, אחות ראשית; פרופ' מרים בן הרוש ובעלה יואל בן הרוש, וד"ר הלברטל | צילום: פיוטר פליטר, הקריה הרפואית רמב"ם
מימין לשמאל: ליאורה אוטיץ, אחות ראשית; פרופ' בן הרוש ובעלה יואל; ומנהל רמב"ם, ד"ר מיקי הלברטל | צילום: פיוטר פליטר, הקריה הרפואית רמב"ם