הזיכרונות הקשים מזירות אסון, החיידק שעובר במשפחה, היכולת להציל חיים בכל רגע נתון, וההבדל בין פראמדיק לאלוהים. ליאורה טל ליוותה משמרת לילה בתחנת מד"א, וחזרה עם מסמך אנושי מרגש על האנשים שאנחנו חייבים להם הרבה יותר מתודה
"מרחב מד"א כרמל זה טקסס. לא ידוע איפה נהיה בעוד חמש דקות, או איפה המשמרת הזו תסתיים". זה המשפט שאיתו קיבלו אותי בשעה 21:00, שבה הצטרפתי למשמרת הלילה בתחנת נוה שאנן. רבים מהמקרים שמדווחים בתקשורת, אבל גם כאלה שלא, מטופלים על ידי צוותי ניידות התחנה, שמיקומה האסטרטגי – במיוחד מאז פתיחת מנהרות הכרמל – הופך אותה לאחת העסוקות בארץ: לא פחות ממיליון בני אדם במטרופולין חיפה מקבלים מענה מהתחנה, במרחב הכולל שלוש נקודות הזנקה – נוה שאנן, בית החולים בני ציון, והעיר התחתית. מלחמת לבנון השנייה, אסון הכרמל, גל השריפות שפקד את חיפה לפני כשנתיים וחצי, ואירועים שונים במתחם בז"ן, הם כמה דוגמאות לאירועי חירום מורכבים, בהם הוקפצו מכאן צוותים.
למעשה, ניידת אמבולנס של מגן דוד אדום, ארגון ההצלה של מדינת ישראל, היא חדר מיון קטן על גלגלים, ובו הצוות והידע הנדרשים על מנת לתת מענה לכל צורך רפואי, תוך אבחון בשטח על סמך קליניקה והענקת עזרה ראשונה, לעיתים מצילת חיים; וכמובן, היכולת לפנות בבהילות את המטופל לבית החולים. השבוע התלוויתי לפעילות של צוותי תחנת מד"א, למשהו שלא באמת קיים – משמרת לילה שגרתית. כי כשעוסקים בהצלת חיים, שום דבר אינו בגדר שגרה.
"מקבלים פלאשבקים וקשה להירדם בלילה"
מאחורי ההגה של הניידת הצהובה שאליה הצטרפתי, ישב צביקה מלכיס, 60, מוותיקי המרחב במד"א שמעיד על עצמו כמי שגידל "דורות של פראמדיקים". את אחת מאותן נציגות של הדור החדש הוא מכיר היטב: מאיה מלכיס, בתו בת ה-17, מתנדבת נוער ומדריכת קורסים. "זה עסק משפחתי", הם מחייכים, "כל המשפחה במד"א, חיידק שעובר בגנים". איתנו גם המתנדב אלישמע ביננפלד, 19; והפראמדיק אלמוג שק, 22, שהחל כמתנדב בגיל 16 במסגרת מחויבות אישית ("אף אחד לא אמר שאחרי 60 שעות אפשר להפסיק עם זה"). צמוד אלינו מנהל מרחב חיפה של מד"א, ארז גלר, שעוד ייתן כאן פרשנות בהמשך הלילה; ונפגוש גם את עופר ויניק, 42, פראמדיק אחראי עם ניסיון של 15 שנה במד"א.
לסיפור של צביקה, מאיה והאחרים עוד נחזור בהמשך. את השיחה שלנו קוטעת אזעקת סירנה שבוקעת מהטלפונים הניידים של הפראמדיקים, מעין צפצוף צורם, עולה ויורד, שמדווח על אירוע: גבר בן 71, הסובל מפרכוסים בביתו. הניידת שלנו יוצאת לדרך ובתוך דקות מגיעה לכתובת, שם כבר ממתינים שני אופנועים של מד"א. הצוות מאבחן חשד לאירוע מוחי, מעניק טיפול תרופתי לחולה שנמצא באי שקט, ומפנים אותו במהירות לחדר הלם ברמב"ם, תוך שמאיה ואלמוג מעניקים לו טיפול תרופתי ראשוני.
"החשיבות במתן הטיפול התרופתי הראשוני היא קריטית במצבים כאלה", מסביר לי גלר, ככל שאדם יגיע מהר יותר לצנתור מוח בבית החולים, הסיכוי שלו לשרוד גבוהים יותר. כשהוא יתעורר בעוד יום-יומיים הוא יראה את צוות הרופאים מסביבו, וודאי יודה להם, מבלי לדעת שהצילו אותו עוד לפני כן בביתו, דקות לאחר שהתמוטט". כשאנחנו מגיעים לרמב"ם, צביקה מסביר שההחלטה לאיזה בית חולים מפנים מתקבלת הן בהתאם למיקום והן על פי סוג האירוע; במקרה הספציפי הזה, למשל, נדרש פינוי דחוף למחלקה נוירוכירוגית, הפועלת אך ורק ברמב"ם.
את דרכו כחובש החל צביקה לפני יותר מארבעה עשורים, כששירת כחובש בצנחנים. מאז, לדבריו, טיפל כפראמדיק "בכל דבר אפשרי". אבל יש אחד שזכור לו יותר מכולם. "בינואר 1995 עבדתי בנתניה, כשקיבלנו דיווח על פיגוע בצומת בית ליד", הוא משחזר את אותו בוקר חורפי ארור, "הגעתי למקום עם הניידת הראשונה, כשפטריית העשן מהפיצוץ השני עוד היתה באוויר. הריח השרוף החזיר אותי אחורה, לימי הצבא. רק אחרי אירוע בסדר גודל כזה מבינים כמה גדול היה האסון".
בפיגוע ההוא נרצחו 22 בני אדם ונפצעו עשרות. את ההנחה שעם הזמן מתרגלים למראות הקשים של זירות אירוע, צביקה מבטל. "לא פיתחתי אדישות", אומר אומר, "אלא למדתי לחיות עם המצבים שנלווים למקצוע שבחרתי. אבל כן, נוצרים משקעים, ולפעמים מקבלים פלאשבקים לא נעימים וקשה להירדם בלילה אחרי מקרים קשים. כשרואים מסביב את המשפחה, לפעמים ילדים קטנים שנשארים בלי אבא או אמא שנהרגו בתאונת דרכים, זה משפיע עליך, ולא משנה כמה אתה מנסה להיות חזק ולהתנתק. כשהאירוע מסתיים, אנחנו מנתחים אותו מהזווית המקצועית ולא האמוציונלית, בודקים מה היינו יכולים לעשות טוב יותר, כדי להשתפר לפעם הבאה".
"השכר פחות טוב ביחס לשעות, אבל הסיפוק עצום"
קריאה נוספת מתקבלת בקשר, ואנחנו בדרך לאולם אירועים בטירת כרמל, שם מדווח על אדם שהתעלף. בדרך, צביקה מגלה עד כמה מדויקת הכרזתו בתחילת המשמרת, ש"מד"א זה משפחה". את אשתו, כך מסתבר, הוא הכיר במגן דוד אדום, ולכן לא מאוד הופתע לפני שנתיים כשמאיה החליטה להתנדב. "אני רוצה להיות פראמדיקית, בדיוק כמו אבא", היא אומרת, והשניים מספרים שהם מתאמים משמרות ומשתדלים לעבוד יחד כמה שיותר. "התנדבתי בעקבות אבא וכעיקרון, אני במד"א מגיל אפס", מספרת מאיה, "כילדה הייתי באה איתו כל הזמן לתחנה, תמיד רציתי להתנדב כדי להציל חיים ולחוות את האדרנלין, וברגע הראשון שיכולתי עשיתי קורס".
ואיך זה לעבוד עם אבא?
"זה מגניב. הוא ותיק ומנוסה, וזה כיף שהוא מסביר לי על הכל ואני כמובן מרגישה איתו בנוח. העובדה שאנחנו אבא ובת לא משפיעה, במשמרת הקשר מקצועי. אבא יודע שאני סבבה גם עם מקרים קשים, לא היה מצב שהוא ביקש, באינסטינקט אבהי, שאני אשאר בצד באיזה אירוע. כל מי שמגיע למד"א יודע למה הוא נכנס, אבל לא כל אחד באמת מוכן לזה נפשית. חלק עושים כמה משמרות, מבינים שזה לא בשבילם ולא ממשיכים".
"חשוב לי שמאיה תהיה מרוצה ושלמה עם מה שהיא עושה", מגיב אבא צביקה, "ההתנדבות במד"א מהווה עבור הנוער חלון לחיים האמיתיים, כאן הם מגלים שיש חיים שונים מאלה שהם מכירים, אוכלוסיות שונות, סיטואציות אחרות, וזה מבגר אותם".
למאיה יש שני מקרים קשים שנחקקו בזיכרונה, מהשנתיים האחרונות כמתנדבת. האחד, החייאה על אדם שטבע למוות בחופי חיפה, לאחר שהציל בעצמו אדם אחר שטבע; ואירוע בו נשפכו מים רותחים על ילד שנמצא על הרצף האוטיסטי, ושגרמו לו לכוויות בדרגה 2.
ובמקרים כאלה, למשל, וגם אחרים – אחרי שפיניתם אדם לבית החולים, ממשיכים הלאה או שמתעדכנים מה קרה איתו?
"במקרים מיוחדים אנחנו משתדלים להתעניין ולקבל מידע לאחר העברת המטופל לבית החולים לגבי מצבו, כמו למשל האם החייאה שביצענו הצליחה. אבל בגלל שיש המון מקרים, זה לא תמיד קורה".
כתלמידת י"א בבית הספר הריאלי, מאיה מציינת ששילוב הלימודים עם ההתנדבות במד"א, במיוחד בתקופת מתכונות ובגרויות, הוא עניין לא פשוט בכלל. אגב, בריאלי שבו היא לומדת משמשת מאיה, איך לא, כשגרירה של מד"א. "אני מנסה לשלב הכל ביחד", היא אומרת, "גם אם זה אומר לישון פחות בלילה, העיקר לא לוותר על משמרות. בחופשים אני נמצאת כל יום בתחנה, החברים הכי טובים שלי כאן. כולם בבית הספר יודעים שאני מתנדבת, ואני גם כל הזמן מנסה לגרור עוד חברות לבוא בעקבותי ולהתנדב".
לעומת מאיה, הפראמדיק אלישמע ממש על סף גיוס. כבר שנה וחצי שהוא מתנדב במד"א, ואחרי השירות הצבאי הוא שואף להמשיך במסלול, וללמוד רפואה. "לפעמים אנחנו מקבלים קריאות שרק לכאורה הן על רקע רפואי", הוא משתף בחוויה, "למשל, פעם הגענו לאישה מבוגרת מאוד שבכתה והתלוננה שהיא לא מרגישה טוב. כל הבדיקות הראו שהיא בסך הכל בריאה ושאין דבר שכרגע מסכן אותה. ישבנו ודיברנו איתה, היא סיפרה על עצמה, הראתה לנו תמונות של הנכדים, וסיפרה שהם הבטיחו לבוא באותו ערב ושבסוף לא יכלו. מזה הבנו מה גרם לה להרגיש רע".
"הבדידות משפיעה על אנשים פיזיולוגית", הוא ממשיך, "הם באמת חושבים שהם לא מרגישים טוב, לחץ הדם עולה, הם מתנשמים, ומצבם משתפר פלאים כשמגיע הצוות ומרגיע אותם כבר כשיצאנו מהבית שלה היא היתה עם חיוך על הפנים, ובאותו רגע הבנתי מהי העבודה האמיתית שלנו – לשם יד על הכתף, להקשיב ופשוט להיות שם בשביל האחר. בלא מעט מקרים, זה מספיק".
המפגש היומיומי עם אנשים, כך עולה מהשיחות עם צוות הניידת, חושף אותם ללא מעט סיטואציות אנושיות – ומד"א מצדו מקפיד על מעורבות עמוקה בקהילה. כך, למשל, נוסף על הצלת חיים, עוסק הצוות גם בפעילות למען אוכלוסיות מוחלשות, ורק בפסח האחרון לקח חלק במבצע בו נתרמו כ-700 מנות מזון לנזקקים, בהם גם קשישים מעמותת "יד עזר לחבר". "לא פעם יוצא לנו להגיע לבית מסוים, ולראות שאין אוכל במקרר, אז אנחנו משאירים קצת כסף על השולחן", יספר לי מאוחר יותר הפראמדיק האחראי ויניק, כשייזכר במשמרת שבסופה החבר'ה ערכו בעצמם קניות עבור זוג מבוגר ונטול משפחה מבת גלים, שהתקשה להתנייד עצמאית. בנוסף, הם חיברו בין בני הזוג למנהל הסופר, שהקפיד בהמשך לדאוג להם עם משלוחי מזון.
במקרה אחר, נתקל ויניק במטופל ערירי הסובל מבעיה כרונית, שמוכר לצוותים במיון אחרי אשפוז. "הוא ביקש שנחזיר אותו הביתה עם הניידת, מה שכמובן בלתי אפשרי", הוא נזכר, "אז נתתי לו 50 שקל לנסיעות וסוכם שהוא יחזיר לי בפעם הבאה". ויניק מדגיש, שעבודה במד"א היא "הרבה מעבר לעבודה רגילה": "למרות שהשכר הוא פחות טוב ביחס לשעות הרבות שאנחנו נותנים, הסיפוק הוא עצום. לדעתי, זו העבודה הכי טובה בעולם. זכיתי".
"למחרת הפיגוע עשיתי טעות והלכתי ללוויות ההרוגים"
חצי שעה אחר חצות, והניידת שלנו מגיעה למתחם אולם האירועים בטירת כרמל. איתנו מגיע בריצה, כשאפוד זוהר לגופו, אורי ארד, 42, כונן מד"א שעובד בחברת אלביט במת"ם הסמוכה, והוזעק למקום בקריאה לנייד. למעשה, בעת קבלת אירוע מאתר מוקד הכוננים של מד"א את שבעת הכוננים הקרובים ביותר, ושולח להם התראה.
את קורס החובשים סיים ארד לפני כחצי שנה, והוא מבצע השתלמויות ועושה משמרות באופן שוטף, על מנת לשמור על כשירות. לדבריו, הוא "משתדל להיענות לפחות לקריאה אחת ביום, מתוך כשלוש שאני מקבל בממוצע".
אחת מאותן קריאות שקיבל באחרונה הצילה את חייה של אישה בת 38, שהתמוטטה במת"ם. "יצאתי אליה ברגל מהעבודה, וכשהגעתי ביצעתי בה החייאה מוצלחת בסיוע צוות מד"א שהגיע בהמשך, והיא חזרה לילדים שלה". במקרים אחרים סייע ארד לתינוק שסבל מקוצר נשימה, ולאישה מבוגרת שנפלה בשירותים ושברה את עצם האגן.
"נוצר מצב מדהים, שבו מרימים טלפון למד"א ובתוך שתי דקות דופקים בדלת כוננים שגרים בסמוך", מדגיש גלר, "הרבה פעמים, אפילו כוננים שמתגוררים באותו בניין שממנו התקבלה הקריאה". בהקשר זה, ממליץ גלר על אפליקציית "מד"א שלי", עליה מותקן לחצן מצוקה שמאפשר לפנות למד"א ללא חיוג, ולקבל מענה בתוך ארבע שניות תוך זיהוי מיקום מדויק. "זו אפליקציה מצילת חיים", הוא מספר, "וחיונית במקרים שבהם בשל הלחץ שוכחים את מספר הטלפון שלנו, 101, או אם נקלעים למצב חירום בתאונה, למשל, ולא יודעים היכן בדיוק נמצאים". כמו כן, ניתן להזין באפליקציה את נתוני ההיסטוריה הרפואית, וגם להעביר באמצעותה צילומים שבמידת הצורך מועברים ישירות לרופאים בבית החולים. "היה לנו מקרה של ילד שרכב על טרקטורון ונקטעו לו ארבע אצבעות מגדר תיל", נזכר גלר, "התמונות נשלחו למוקד שבדק איזה מומחה לכף יד יכול לקבל אותו, ובתוך 35 דקות הילד הוטס לבית החולים שכבר הכין את חדר הניתוח, והרופאים הצליחו להחזיר לו שלוש אצבעות".
בזמן שאנחנו מדברים, הבחור שהתעלף באולם האירועים מקבל טיפול מאושש בניידת, ועוזב אותה כשהוא על שתי רגליו ומסרב להתפנות. הצוות לא מונע ממנו לשוב לאולם, במיוחד כשהסירנה שוב מאותתת על אירוע, ואנחנו יוצאים לדרך, במהלכה אני נחשפת לפן נוסף של החיים במד"א: סלנג והומור שחור כמנגנון התמודדות עם סיטואציות לא פשוטות שבפניהן הם עומדים לא אחת. חלק מהסיפור, הוא להתייחס לכל אירוע על פי אופי המקרה בלבד, ולנתק ממנו את האדם. "פחות האנשה", הם מסבירים, "למשל, נספר ש'היה לנו עכשיו התקף לב' או ׳בצקת׳, בלי לדבר על המטופל עצמו".
"את יודעת מה ההבדל בין פראמדיק לאלוהים?", בודק אותי צביקה, "אלוהים לא חושב שהוא פראמדיק. אצלנו אומרים, ש'אלוהים נתן ונט"ן לקח'". ויניק צוחק כשהוא נזכר במקרה שבו הגיעו בחורף לאדם שקיבל התקף לב, "ובדרך מביתו לניידת הפראמדיקית ביקשה שילבש מעיל, כדי שלא יהיה חולה".
לצד ההומור השחור, החברים במד"א מדגישים עד כמה העבודה נותנת זווית אחרת לחיים. לדברי הפראמדיק אלמוג, "צריך ליהנות בחיים ממה שיש עכשיו, כי אין לדעת מה יקרה, וזו הפרספקטיבה שהעבודה הזו נותנת. אתה יכול להיות אדם בריא או נער צעיר, ופתאום תידרס ובשנייה הכל מהתפך".
אלמוג עצמו שירת כפראמדיק בגדוד כפיר ובדובדבן, וכיום מעיד על כ-230 שעות בחודש על הניידת. כשהוא מגיע לתאונות דרכים קשות, בהם נאלצים לקבוע מוות בשעות הלילה המאוחרות או הבוקר המוקדמות, הוא פועל לדבריו "על אוטומוט, כדי להציל חיים". "המחשבות על בני המשפחה שישנים באותם רגעים ועדיין לא יודעים שהעולם שלהם הולך להתהפך, מחלחלות אצלי בהמשך ומתעצמות כשהתמונות והסיפורים האישיים על ההרוגים מתפרסמים בעיתון", הוא מודה.
בעניין הזה, לגלר יש תובנות ברורות. "אף פעם לא בדקתי פרופילים בפייסבוק של אנשים שטיפלתי בהם", הוא אומר, "אבל זה בהחלט מושך לקרוא בעיתון על מישהו שטיפלת בו, להכיר את הסיפור שמאחורי האדם שרק לפני שניה היה בחיים".
על בשרו, מעיד גלר, למד שיעור חשוב ביום שאחרי הפיגוע במסעדת מצה במרץ 2002, אליו הוזעק. "למחרת הפיגוע עשיתי טעות והלכתי ללוויות ההרוגים", הוא מספר, "ראיתי פרידה של סבתא שמחבקת ומנשקת את הארונות של הבן ושל הנכדים שלה, וזה פשוט שבר אותי. מאז, אין מצב שאני מטפל ואז מגיע ללוויה, ואני גם דואג שהצוות שהיה מעורב לא יאבטח באותן לוויות". לגבי מצה, גלר מודה שלפני הפיגוע היה אוכל במסעדה לפחות פעמיים בחודש, אלא שמאז הוא פשוט לא מסוגל להיכנס אליה.
ויניק, שפגשנו בהמשך, משחזר אירוע שהתרחש לפני כמה שנים, ושהצליח לעורר אצלו רגשות עזים. "הגענו לרכב שאיבד שליטה בירידה של דרך פיק"א", הוא משחזר, "נערה בת 16 שלא היתה חגורה עפה מהחלון, ונהרגה במקום, להורים שישבו מקדימה והיו חגורים לא קרה כלום. אני ממש זוכר שנתתי אגרוף לניידת מרוב עצבים, כי היא פשוט מתה סתם. מאז, אצלי באוטו אף אחד לא נוסע לא חגור".
איך חוזרים לשגרה, לבית, למשפחה, אחרי אירוע כזה למשל?
"אשתי, שהיא אחות טיפול נמרץ ברמב"ם, כבר יודעת לזהות לפי איך שאני נראה אם היתה לי משמרת קשה במיוחד, ושצריך לתת לי חצי שעה של שקט, שאחריה חוזרים לשגרה".
"צוות שיוצא מלידה הולך עם חיוך גם יומיים אחר כך"
אבל לא הכל שחור וטראגי. הצוות מספר גם כי לא מעט קריאות שהסתיימו בשמחה ואפילו מילאו להם את המצברים – לידות, הצלת ילדים או החייאות מוצלחות. "צוות שיוצא מלידה, בבית או בניידת, הולך עם חיוך מרוח על הפרצוף גם יומיים אחר כך", אומר גלר, "אין יותר מרגש מלהציל ילדים שנחנקים מעגבניה או מנקניקיה שנתקעה להם בגרון, או לבקר ולחבק ילד שאושפז בטיפול נמרץ אחרי החייאה מוצלחת שעשית עליו".
"בהחייאות אנחנו ממש נלחמים להציל חיים", ממשיך גלר, "לפעמים רופא תורן כבר אומר לקבוע מוות והפראמדיק מסרב, מתעקש להמשיך להנשים, ובחלק מהמקרים גם מצליח, למרות שהיתה לו לגיטימציה להפסיק. היה בנאדם שכבר הוגדר במוות קליני והחזרנו אותו תקין נוירולוגית לחיים – אוטוטו הוא מחתן את הבת שלו. אלו המקרים שפשוט שווים את הכל".
עם המסר הזה, אחרי שעות של משמרת בסביבות 02:30 בלילה, אני נפרדת מהצוות. נחשפתי מקרוב לעבודת הקודש שנעשית מסביב לכולנו בכל מקום, יומיום, מדי שעה, וגיליתי עוד כמה פנים אנושיים לארגון מד"א, חלקם כלל אינם מובנים מאליהם. וכן, גם עברתי שיעור חשוב בנושא פרופורציות בחיים. כמה דקות לפני שאני נרדמת, עם הצ'קלקה של הניידת עדיין מהדהדת בראש, אני מורידה לנייד את אפליקציית "מד"א שלי". שלא נצטרך, אבל חשוב שיהיה.
בזמן אמת: צביקה ומאיה מצילים חיים
פעולה מהירה ומוצלחת של האב ובתו בטקס יום הזיכרון מנעה אסון
ימים אחדים לאחר ההתלוות אליהם במסגרת הכתבה, הוכיחו צביקה ומאיה מלכיס עד כמה חשובה עבודתם – ועד כמה הם באמת צוות מנצח. בבוקר יום הזיכרון, מיד לאחר שסיים עוד משמרת לילה, התייצב צביקה בטקס באחד מבתי הספר התיכונים בחיפה. דקות לאחר הגעתו, הוא זיהה בקהל צעקות וקריאות על אדם שהתמוטט. צביקה זינק למקום ומצא שם גבר כבן 71 מחוסר הכרה שאינו נושם, והחל מיד לבצע בו פעולות החייאה. במקביל, הצטרף צוות הטיפול הנמרץ של מד"א, שאיבטח רפואית את האירוע – ובו מאיה. יחד הם העניקו טיפול רפואי מתקדם שכלל עיסויי לב ומכות חשמל ממכשיר הדפיברילטור, ולאחריו חזר לבו לפעום והוא שב להכרה, ופונה לבית החולים כרמל כשמצבו יציב ובהכרה מלאה. "מאיה ואני מורגלים במראות כאלה, ובמקרה כזה אתה פועל אוטומטית", אמר צביקה לאחר האירוע, "אם לא היינו שם ולא היה מכשיר דפיברילטור, ייתכן והמקרה הזה היה מסתיים באסון. כל אדם יכול להציל חיים, ויש לנו הוכחות לכך יומיום. ביום העצוב הזה בשנה ורגע לפני חגיגות יום העצמאות, מרגש אותי שהצלחתי להציל חיים לצד בתי, שממשיכה את השושלת".
כתבות נוספות
