היחסים שבין התקשורת ללשכת ראש העירייה קיבלו השנה תפנית של 180 מעלות. אודיה שווץ, שחיה את העיר 24/7, מספרת על עבודה עיתונאית בחיפה שאחרי המהפך הפוליטי
יותר מ-12 שנה שאני כתבת שטח. הרבה דברים השתנו מאז שהתחלתי את דרכי בתקשורת ועד היום. פעם, למשל, המקומונים היו יוצאים בסוף השבוע, ותמיד הייתי הראשונה כמעט בכל פרסום שהבאתי. היום כולם, וגם אני, באינטרנט והעסק הפך הרבה יותר תחרותי כשכל אחד רודף אחר הכותרת הלוהטת הבאה.
אבל השנה האחרונה היתה הכי משמעותית עבורי, מבחינה מקצועית, ומשלל סיבות. העיקרית שבהן היתה כמובן החלפת השלטון בחיפה. עינת קליש הביסה את יונה יהב לאחר 15 שנה, ומאז – כל ההתנהלות שלי כעיתונאית, ושל עמיתי כמובן, קיבלה טוויסט של 180 מעלות. בראש ובראשונה, אין היום גורם מוסמך ורשמי שיכול או שרוצה להשיב על שאלות מהותיות הקשורות בעיר. אני לא רוצה אפילו לחשוב מה יקרה במצב של שריפת ענק, כפי שהעיר כבר ידעה בעבר, או חלילה פיגוע; מול מי אני, כעיתונאית ברדיו חיפה, יכולה לעבוד בעירייה, כשלרוב שום גורם רשמי לא מעוניין או מסוגל לספק מענה? למזלי, יש לי מספיק מקורות שיודעים לספר את מה שראש העיר – המנוכרת ביותר מאז שאני זוכרת – רוצה להסתיר; אבל לעתים יש צורך במבוגר אחראי – ואת זה אין. אני, כאמור, את עבודתי עושה במקצועיות ולא צריכה את עזרתה של ראש העיר, תודה. אבל כעיתונאית מוניציפאלית, שמסקרת את חיפה 24/7, עצוב לי. כמעט מדי יום יש התרחשות כזו או אחרת, כותרת שלילית על ראש העיר, על התנהלותה, על טענות לניהול הלקוי שלה, על ההחלטות שהיא מקבלת או שלא מקבלת. הסיפורים זורמים אלי ממקורות שונים וללא הפסקה. באמצעות יועץ אישי שיודע לעבוד או האצלת סמכויות על אגף הדוברות המצוין, כפי שהיה נהוג בעבר, היתה קליש יכולה למנוע חלק מאותן סנסציות עיתונאיות – פשוט לו היה נשמע קולה בנושא זה או אחר, ולא רק באלה שבהם היא זו שבוחרת לספק ציטוט. וחיפה? העיר ותושביה נאלצים לספוג סיקור שלילי, הן מבית והן מחוץ – וזה, מה לעשות, מעציב.
התחושה בשנה האחרונה, וכנראה בצדק, היא שהעיסוק של התושבים בראש העיר אינו פוסק לרגע. בכל פעם אנחנו מגלים מחדש עוד מוקש שקליש הצליחה לדרוך עליו, ולדרמה סביבה אין סוף. בשטח, מרגישים שהרחוב מאס בה אחרי פחות משנה בתפקיד. ואני? אני הפה עבור אותם אנשים, אותם תושבים; אני שומעת את השיחות בעירייה, בבתי הקפה, ברחובות, והעבודה הרבה יותר אינטנסיבית משהיתה.
זה לא שקודם לא עבדתי קשה – תמיד הייתי בשטח, מסתובבת, מראיינת, מרגישה את הדופק, ומעולם לא הייתי כתבת שמסתמכת על הודעות לעיתונות. אבל אף פעם לא היתה כזו שנאה – כן, ממש כך – בקרב הציבור כלפי העירייה. שנאה של אנשים שנאלצים לשלם יותר על חניה ועל קייטנות, שמקבלים קנסות; שנאה של אנשים שיוצאים מהבית ומגלים רחוב מלוכלך; שנאה של בעלי עסקים שמרגישים שמתנכלים להם; והרשימה עוד ארוכה. כל אלו פונים אל התקשורת, אלי, כרדיו מקומי שנותן מענה בעת הצורך. העבודה בעידן קליש נמשכת לעתים אפילו מבוקר עד לילה, והכותרות לא פוסקות. אני עובדת מול עצמי, שולחת בקשה לתגובה, וכמעט לעולם לא מקבלת. אין קול ואין עונה.
אני לא זוכרת כזו תקופה סוערת בעידן יונה יהב. סיקרתי את יהב וביקרתי אותו כשהיה צריך. מעולם לא בחלתי, במסגרת האתיקה העיתונאית, בשום אמצעי כדי להביא סיפור טוב וכותרת חזקה; אבל לא הרגשתי כמעט מעולם, שהתושבים פגועים ממנו, שעובדי העירייה מפחדים מפניו, שחברי המועצה – גם אלו שאיתו בקואליציה – חותרים נגדו. נוצרה השנה תחושה, שכולם נגד ראש העיר, והאכזבה בציבור מגיעה, בסופו של יום, אלי. הם מבקשים ממני להעביר את המידע הלאה; יש תושבים ששואלים אותי שאלות, וגם לי לא תמיד יש תשובות. פעם יכולתי להתקשר לבכיר בעירייה, בלי לציין את שמו, ולעזור לאנשים בלי קשר לכתבה כזו או אחרת. גם זה חלק מהתפקיד, לא כל דבר צריך להתפרסם.
היום זה כמעט בלתי אפשרי: הבכירים מסורסים, חוששים לפרנסתם, שמא תדע ראש העיר שדיברו איתי או שפשוט אין להם כבר סמכויות כמו פעם. העירייה אינה אותה עירייה; האווירה, בלשון המעטה, לא נעימה; הפייסבוק משמש במה להתכתשות של אנשים ולהתנגחויות בראש העיר ובפמלייתה; תושבים שולחים לי הודעות בשעות מאוחרות ומבקשים לעניין אותי בסיפורים עליה. כל ידיעה נבדקת אצלי כמה פעמים עד שהיא משודרת ברדיו ומתפרסמת באתר, אבל בדרך לשם יש להתמודד עם היעדר גורם רשמי שמולו ניתן לאמת את הדברים. אין את מי לשאול, ממי לקבל הסבר, חוות דעת, תגובה. אלא שלא רק אני ועבודתי העיתונאית נפגעים מכך; הרבה יותר, זהו הציבור החיפאי שיוצא נפסד כשהוא נחשף למידע חד צדדי. אין לאזרח הקטן דרך לדעת מה קורה בעירייה ומהי עמדת הצד השני, מלבד דיווחיה של התקשורת המקומית. חבל לי, למשל, שלא ניתן לראיין את ראש העיר בסיום ישיבת מועצה חודשית, לשמוע את דעתה, את עמדתה. מוזר לי, שבניגוד לשנים קודמות, לא ראיינתי את ראש העיר לכבוד השנה החדשה. ממש כמו שלא הוזמנתי, ככל חברי בתקשורת, ללוות את ראש העיר ביום הראשון ללימודים, ב-1 בספטמבר, כדי לצפות בילדים הנרגשים ולא פחות, בה. אלו דברים שהייתי עושה מדי שנה. גם להיכנס ללשכת ראש העיר, לשבת ליד השולחן, לשוחח בארבע עיניים, להעלות שאלות, להקשיב ולפעמים גם לצאת עם כותרת בלעדית – כל אלה קרו בעבר כבשגרה, וכיום אינם אפילו אופציה. ראש העיר אינה נגישה – לא לעיתונאים וגם לא לציבור. מתי ראיתם אותה מסתובבת ברחובות העיר, עוצרת לשיחה קלה, ומבטיחה לטפל באופן אישי בכל בעיה? חפשו אותה בלשכתה. ראש העיר גם מוזמנת, במסגרת תפקידה הציבורי, למגוון אירועים רשמיים וגם בלתי פורמליים – אבל כמעט ולא מגיעה אליהם.
במהלך עבודתי אני רצה ממקום למקום, נפגשת עם תושבים, חברי מועצה, הולכת לישיבות מועצה, לאירועים, להפגנות, משמשת אוזן קשבת, ומתווכת לעתים רבות בין האזרח הפשוט לעירייה. במסגרת תפקידי אני שולחת שאילתות לדוברות העירייה לפני פרסום הידיעה. השנה, על מרבית השאלות לא קיבלתי מענה, בהתאם למדיניות ראש העיר לא לשתף פעולה עם התקשורת. זה לא אישי נגדי, אני מניחה, כך זה קורה גם כלפי כלי תקשורת אחרים. אחד העיתונאים הארציים והבכירים אמר לי לא מזמן, "לדעתי היא לא יודעת מי אני בכלל. איך זה יכול להיות? היא לא מכירה את התקשורת. זה לא מעניין אותה".
רוצים דוגמה טריה? חפשו את ראש העיר שלכם, עינת קליש, בגיליון החג של "ידיעות חיפה". אפילו בנרות לא תמצאו שם אזכור אחד שלה, במקום שבו היה צריך להיות לה אינטרס לככב – גיליון חגיגי של עיתון מקומי בעיר שבראשה היא עומדת.
אני מכירה את ראש העיר מאז שכיהנה כחברת מועצה בקדנציה הקודמת, ואני יודעת שחיפה חשובה לה. לכן, תמוה שקליש זונחת את שיתוף הפעולה עם התקשורת, שמשחקת תפקיד חשוב בקשר מול הציבור שבחר בה. אבל אני, כעיתונאית שמספקת שירות נאמן לאותו ציבור, הייתי שמחה לתת לה במה, לו רק היתה נאותה לעשות זאת, ולא מסתפקת בציטוט לקוני שהיא שולחת פה ושם בהודעה לתקשורת. את דעותיה בנוגע לנושאים מהותיים, ראש העיר מצייצת בטוויטר, בפייסבוק ומדי פעם מוציאה הדוברות הודעה רשמית. ובעיר שאוכלוסייתה הולכת ומזדקנת, יש רבים מדי שאינם חברים בשום רשת חברתית – ולא נחשפים לעמדותיה של ראש העיר. לעומתה, אנחנו – התקשורת – כאן משום שזכות הציבור לדעת, גם אם קליש סבורה שזכותה לא ליידע.
בנוסף, עד השנה שעברה נערכו בעירייה מסיבות עיתונאים שבהן פרש ראש העיר את משנתו בנושאים חשובים. היום? כלום; איכות הסביבה, שדה התעופה, חינוך – קיוויתם שראש העיר תצא לומר את דברה? גם אני. ומה בנוגע לאירועים הבוערים בשטח? בעבודתי התרגלתי לראות את ראש העיר מסתובב, מתרוצץ, חי את הרחוב. היכן היתה קליש בימי מחאת העדה האתיופית? בסערת הקייטנות? בסוגיית הנמל? קיבלנו ראש עיר נאלמת, מנוכרת.
ואם תהיתם, אז כן – זו רוח ההתנהלות בצמרת העירייה. הנה סיפור להמחשה: פעמיים הצעתי לסגנה וממלא מקומה של קליש, נחשון צוק, להיפגש. בראשונה זה היה לשם היכרות, בעיקר משום שבגוגל לא מצאתי כלום על אודות האדם האלמוני הזה. אז רציתי ללמוד מהם האג'נדה והחזון שלו, והוא סירב והפנה אותי לדוברות. לא האמנתי. כעבור שבועות אחדים ניסיתי בשנית, כשהצעתי לקדם את התיירות בעיר בשיתוף פעולה עם רדיו חיפה, בעקבות סדרת כתבות שפרסמתי בנושא ושעוררו עניין גם ברמה הארצית. ונחשו מה – צוק שוב סירב, ושלח אותי להיפגש עם עוזרו. באותו רגע הבנתי שפעם שלישית כבר לא תהיה.
אז זו היתה השנה שלי. ומה לגבי השנה הבאה? כפי שעשיתי שנים רבות, אמשיך למלא את תפקידי בנאמנות, באהבה ובשליחות מלאה, למקצוע וגם לציבור. אני, כמו תמיד, אעשה זאת עם ראש העיר או בלעדיה. ומי יודע, אולי רוח השנה החדשה תנשב גם בחסן שוקרי, ותשנה במשהו את המזג השולט בעירייה בעשרת החודשים האחרונים. שנה טובה, חיפה.
כתבות נוספות
