החל משנות ה-60 בלטו בחיפה כמה קבלנים פרטיים, שבנו את מרבית השכונות ומוסדות הציבור. כולם, בהם גדולי הקבלנים בארץ, גרו בחיפה. איזה חותם הותירו, מה עלה בגורלם, והאם העיר תדע להנציח את פועלם? ליאורה טל יצאה למסע בזמן, וחזרה עם הרבה סימני שאלה

מערכת רדיו חיפה פרסום: 10:35 - 22/02/19
בוני העיר חיפה | צילום (רפרודוקציה): רדיו חיפה
בוני העיר חיפה | צילום (רפרודוקציה): רדיו חיפה

פינת רחוב בלפור בהדר. אם הייתם בתחום הנדל"ן, "שוק הקבלנים" שפעל בקפה נורדאו המיתולוגי, היה המקום להיות בו בשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה. שנים בהן טלפון קווי היה מצרך נדיר, כל המי ומי בענף – קבלנים, מתווכים, רצפים, אינסטלטורים וכו׳ – נהגו להיפגש במקום, מדי ערב בשש. הם עמדו על המדרכה, ובעודם נשענים על הגדר סגרו עסקאות, חיפשו וגייסו עובדים, תיאמו, וחילקו ביניהם את העבודה השוטפת ליום המחרת.

לאורך השנים, נבנתה חיפה בצלמם של מספר קבלנים בודדים, שהטביעו את חותמם על פניה וצביונה של העיר. עידן בוני העיר היה תקופה אחרת, כמעט בכל פרמטר – קבלני הבנייה היו גם היזמים, וחלקם אף עסקו בשיווק ובמכירת הפרוייקטים שבנו; הם תכננו בתים ושכונות, חצבו באדמה, יצקו בטון, שירטטו תוכניות, ולמעשה עיצבו את חיפה, והפכו אותה לעיר שהיא היום.

יום פתוח בטכניון 728_90

לא נגזים אם נאמר, שגדולי הקבלנים בארץ יצאו ממש מכאן, מחיפה – בהם ניתן למנות את זכריה דרוקר, סנדר בלייכר, אורי דורי, יעקב ושמשון פריצקר, יואל שטראוס, נחמיה שכטמן ועוד רבים וטובים. תמונותיהם מתנוססות אחר כבוד על קיר הנצחה בבית ארגון הקבלנים של מחוז חיפה, שהוקם בשנת 1949. מאחורי כל תמונת שחור-לבן ממוסגרת, מסתתר סיפורם של חיפאים אידיאולוגים, בעלי שיעור קומה, שחזונם היה לבנות את הארץ. הם היו אנשי עבודת שטח, חסונים, שניחנו בראייה רחבה ביותר של השוק; היה להם הפיקחות, הקשרים, וגם לא מעט אומץ, שכן נאלצו לקחת על עצמם סיכונים כספיים בענף לא פשוט, שגלגל מיליונים של לירות.

רובם כבר אינם איתנו היום, לחלקם יש ממשיכי דרך, אחרים נקלעו לקשיים ופשטו את הרגל. אבל כולם, ללא יוצא מן הכלל, ייזכרו כבוניה הגדולים של חיפה, שהניחו אבני פינה ברחבי העיר.

יום פתוח בטכניון 320_100

על רכבות ובנייה קהילתית

מסע הנדל״ן הנוסטלגי מחזיר אותנו כיובל שנים לאחור, לתקופה שבה המדינה החלה לקלוט עולים מברית המועצות, ולהושיב אותם על קרקעות שהיו שייכות למינהל מקרקעי ישראל. בשוק שלטו חברות ציבוריות ממשלתיות, שהחזיקו ברוב חטיבות הקרקע, כמו שיכון עובדים, שיכון ופיתוח ורסקו. מה שנותר לקבלנים היו שטחים מצומצמים עם מעט יחידות דיור, כאשר חלקם שימשו כקבלני ביצוע עבור אותן חברות ממשלתיות.

חברת שיכון עובדים, למשל – שהוקמה על ידי ההסתדרות, ולימים נמכרה למשפחת אריסון ושינתה את שמה ל"שיכון ובינוי" – היתה חברה יזמית שבנתה באותן שנים פרוייקטים רבים בחיפה, בהם בקרית אליעזר, ברמות ספיר, בעמק השמש, בשפרינצק, בנוה שאנן ועוד. סוג הבנייה הנפוץ היה אז בלוקים בני שלוש קומות, מה שעד היום אנחנו מכנים ״רכבות״ – דירות בנות שלושה או ארבעה חדרים, על שטח של כ-100 מ״ר. יותר גדול מזה כבר נחשב ללוקסוס, רק למי שיכול להרשות לעצמו.

הנחת אבן פינה ברוממה, שנות ה60 | צילום (רפרודוקציה): רדיו חיפה
הנחת אבן פינה ברוממה, שנות ה60 | צילום (רפרודוקציה): רדיו חיפה

מבנה של ״רכבות״, כמו אלו ברמת הדר, אולי נתפס כיום כפחות יוקרתי; אולם אז הוא סימל את המסגרת הקהילתית- תוך שכונתית של אותם הימים. אותן שכונות שבהן היה לרוב רחוב פנימי להולכי רגל, התנועה לא עברה בתוכן, והילדים שיחקו בביטחה במרחבי הדשא שמסביב לבלוקים; יחסי השכנות היו קרובים, כולם היו חברים של כולם, עד כדי כך שאפילו מנעולים לא היו על הדלתות. נראה שדווקא בימים ההם, ניסו הקבלנים החדשים לשחזר את ימי ״הבנייה הקהילתית״, המספקת לתושבי השכונה מוסדות ציבור ושירותים קהילתיים בסיסיים, כדי ליצור קהילה.

על זה בדיוק חשבו הקבלנים החיפאים לפני 50 שנה. בבניין של רסקו ברמת הדר, למשל, נבנו אולם אירועים ששימש גם כמרכז חוגים רק עבור דיירי הרכבת, בית כנסת, שני גני ילדים, סניף דואר, חנות מכולת, חנות עיתונים ודברי סידקית, ומגרשי משחקים לקטנים ולגדולים.


מי בא להשקות את הבטון בשבת בבוקר?

בשנות ה-70 כבר החלה להופיע בחיפה בנייה לגובה, של רבי קומות, ואז השתנה גם המודל הקהילתי של ה"ביחד", והדגש עבר לפן האישי. החשיבות הופנתה לבחירת הדירה עצמה ומאפייניה – כמו נוף פתוח, שתי חניות ותו לא – מתוך רצון להגיע הביתה ולקבל קצת שקט. כיום אלו המגורים במגדלים מפוארים, כמו אלה במבואות דניה, הנחשבים מבוקשים ויוקרתיים, וכוללים שירותים כמו חדרי כושר ובריכות שחיה לדיירים בלבד. אז, זה כמובן לא היה קיים.

אחד הקבלנים שהיה מחלוצי הבנייה לגובה, היה יעקב פריצקר ז״ל. בשעתו, כאמור, לא היתה הפרדה בין קבלנים ליזמים, והיזמות של הקבלנים הפרטיים החלה בסוף שנות ה-60 על ידי פריצקר, שהקים את שכונת רוממה החדשה. היתה זו הפעם הראשונה שבה קבלן קנה אדמות מהכשרת הישוב, תכנן, ובנה שכונה שלמה עם מאות דירות, שבה גם היתמרו לגובה מגדלים בני 15 קומות.

בתחילת דרכו, בשנות ה-30 של המאה שעברה, שימש פריצקר כמנהל עבודה של האדריכל שמואל רוזוב ז״ל. במסגרת תפקידו בנה את קולנוע ארמון ואת בניין השק״ם בהדר, ולימים גם בניינים רבים באזור הכרמל. פריצקר, אגב, היה בין הקבלנים הבודדים שלא עסק כלל בפרויקטים מחוץ לעיר, ובנה רק בתוך חיפה. בנו, יצחק פריצקר, שהמשיך את דרכו, מספר שכילד נהג להצטרף בשבתות לאביו, שהלך לאתרי הבנייה והישקה את הבטון שהיה אחרי יציקה, כדי שלא ייסדק. "אני זוכר שאבא היה קם בחמש וחצי בבוקר", שיחזר השבוע, "מגיע לאתר הבנייה לפני הפועלים, בודק, מפקח, מגיע לאכול צוהריים בבית, חוזר לעבודה, ואחר הצוהריים מוכר בעצמו את הדירות ללקוחות ולקבלני משנה במשרד, בלי להסתמך על חברות לשיווק".

בניין השקם בהדר | צילום (רפרודוקציה): רדיו חיפה
בניין השקם בהדר | צילום (רפרודוקציה): רדיו חיפה

סגנון בנייה שנולד בחיפה והפך לטרנד ברחבי הארץ, הוא הבנייה המדורגת. הקבלן יואל שטראוס ז״ל, מחברת "שטראוס פלד", עם האדריכל אמנון גלפמן, היו החלוצים בעיר שהציעו פריצת דרך ארצית בתפיסת המגורים החדשה, הנחשבת עד היום יקרה ויוקרתית. בבתים המדורגים שבנו, למשל, ברחוב רות שבשכונת כרמליה, למעשה יצרו מרפסות שהן גגות הדירות שתחתיהן, תוך ניצול השיפועים בקרקע התלולה של הכרמל.

קבלן חיפאי מוכר נוסף, שבנה ברחוב הנטקה בשיטה המדורגת באותן שנים, היה יוסף קליש ז״ל. קליש הוא מייסדה של "שרביב" – אחת החברות הפרטיות הגדולות, שאף נבחרה על ידי "ידיעות אחרונות" כאחת מחברות הבנייה המובילות בארץ, בקטגוריית בוני הארץ לציון 70 שנה למדינה, שעדיין ממשיכה לבנות בישראל.

בחיפה הקימה "שרביב" יותר מ-1,000 יחידות דיור, בהן בבנייה מסיבית ברמת אלון, בגבעת אורנים ובשכונות נוספות. את החברה המשפחתית ממשיכים להוביל היום ילדיו של יוסף, שרה אילין, ואבי וחנן קליש.

שני קבלנים מוכשרים נוספים, שזכו בתואר המכובד "רב קבלן" מארגון הקבלנים, הם נחמיה שכטמן ז"ל ואברהם ארליך ז"ל. שכטמן החל את דרכו כטייח, הקים חברת בנייה משפחתית בשנת 1968 ובנה מאות יחידות דיור בשנות ה-70 וה-80, בהן ברחובות שמשון, מבצע יהונתן וסורוקה, ובכרמליה. חתנו, אבי ירום, ממשיך את דרכו ובונה כיום בנאות פרס ובנוה ושאנן.

ארליך, ניצול שואה שברח ממחנה ההשמדה טרבלינקה, פעל מתוך חזון של בניית המולדת. הוא בנה ברחבי העיר בנייה ציבורית למגורים – לרבות בניין במרכז ואדי ניסנאס, היחיד שנבנה בתוך שכונה ערבית. בנוסף, שימש כקבלן ראשי של בנק לאומי ובנה בתים רבים בנוה שאנן. "לצד התחרות הבריאה, היה גם הווי של פרגון ושיתוף פעולה בין הקבלנים, שהיו למשל מלווים אחד לשני ציוד ומסייעים זה לזה במידת הצורך", מספר בנו וממשיך דרכו בתחום, שמעון ארליך. "אני זוכר שדירה בכרמל עלתה אז כ-60 אלף לירות, והיתה זולה יותר מדירה בחליסה, שמחירה עמד על כ-80 אלף לירות", הוא מוסיף, ומסביר כי לדעתו הסיבה היא שלתושבים אז לא היה רכב פרטי, ומגורים באזורים בעלי צירי תחבורה מרכזיים היו יקרים יותר.

הבניין בוואדי ניסנאס | צילום: רדיו חיפה
הבניין בוואדי ניסנאס | צילום: רדיו חיפה

כשטופס 4 עוד לא נולד

איכות הבנייה באותן שנים היתה קונבנציונאלית ולא משוכללת או חדשנית במיוחד. הבנייה היתה מבטון, מבלוקים ועם טיח רגיל. לא היו עגורנים, אלא מכונות שמערבבות את הבטון, אליהן חוברה עגלה, "טפלה", שנשאה את הבטון. זו היתה עבודה פיזית וקשה. את המדרגות, למשל, היו יוצקים ולא עם הרבה דיוק, באתר הבנייה עצמו, ולא הביאו אותן מוכנות. הפתחים של החלונות והדלתות היו עשויים מעץ, ולא מאלומיניום חזק. בתחילה עבדו עם בלוקים 20 שחורים, אחר כך עברו לאיטונג, שנחשב למבודד טרמי מוצלח יותר. חלק מהגגות נבנו מאסבסט, בעידן שבו טרם התגלו הסכנות הטמונות בו.

אחד מאחרוני ענקי הבונים, אורי דורי, הלך לעולמו לפני שבועות אחדים. דורי ז״ל, מהנדס בניין בהשכלתו, נחשב בקהילת הקבלנים כמוביל טכני משכמו ומעלה – במשך השנים אימץ את כל הטכנולוגיות הכי חדשות, ונהג לבנות בשיטות מתקדמות. בשנות ה-80, למשל, הוא יצק בטון מתבניות ולא מקרשים. בין השאר חתומים על שמו מבנים שאי אפשר לדמיין את חיפה בלעדיהם: מרכז חורב, הגרנד קניון, וקניון לב המפרץ.

הפער בין הנורמות של שנות ה-60 וה-70 לבין אלו הנהוגות היום בענף הנדל"ן, הוא עצום. אז, לא היתה כל תקינה מסודרת בתחום; בטח לא כפי שהיא מעוגנת, ובאופן מחמיר ביותר, בימינו. עד כדי כך, שטופס 4, שמכיל נהלי בטיחות של כיבוי אש, גז וכיו״ב, לא היה קיים כלל. אף, אחד לא ממש הקפיד על גובהו המדויק של מעקה בטיחות או על חנייה לפי תקנים; דודי שמש ומזגנים, לעומת זאת, היו טעונים היתרי בנייה.


גם לטעויות יש גבול

מתי קבלן זוכה בעבודה? כך נפתחת אחת הבדיחות המוכרות בענף הנדל"ן. התשובה, היא או כשהוא לא יודע חשבון, או כשהוא לא מבין תוכניות. מי שטוב בשניהם אף פעם לא יזכה, כי איפשהו, צריך לטעות.

חלק מאותם קבלנים מיתולוגיים, כאמור, לא שרדו את הענף, שמגלגל כסף רב אבל נחשב כבעל סיכון גבוה. שמשון פריצקר, יוסי מוסקוביץ, זכריה דרוקר וסנדו בלייכר, הם כמה מהם. ואכן, נעשו לא מעט טעויות שהביאו קבלנים לפשיטת רגל, לנטישת התחום, ובכמה מקרים אפילו לפטירה משברון לב, או להבדיל לשנים ארוכות בכלא. כל מקרה כמובן לגופו, אבל הסיבות לנפילה היו שילוב של איבוד שליטה בשל ניהול לא נכון, מיתון בשוק קשה שסבל רוב הזמן מטלטלות, ואינפלציה מטורפת. חלקם נשענו על אשראים גדולים שלקחו מהבנק, ובעת משבר בענף נקלעו לקשיים. הבנקים לחצו, אז הם הורידו מחירים, וכך הסתובב לו הגלגל.

גם המצב הביטחוני הרעוע תרם את חלקו לקושי שהיה קיים ממילא, והשפיע על יציבות השוק, בעיקר בימי לחימה. אחרי מבצע שלום הגליל, למשל, אתרי הבנייה היו סגורים למשך כחודשיים בכל אזור הצפון והכל הושבת. המצב השפיע על הלך הרוח ויצר חשש בקרב הקונים, וכמובן פגע בהכנסות.

אבל כל הכישלונות הללו לא ייקחו מראשוני הקבלנים של חיפה את האומץ, הנחישות, היזמה והיכולת לבנות עיר. עד היום אנחנו גרים בשכונות רבות שהן פרי יזמתם של אנשי עסקים פרטיים, שהחליטו להיות קבלנים ולבנות את העיר שבה אנו חיים. ועל כן, מגיעה להם הוקרה ותודה. בתקווה שגם העיר חיפה תדע ביום מן הימים להוקיר את זכרם ואת תרומתם.