חיה, ניצולת שואה, מתארת לשרון גל זיכרון אחד בולט מהימים הנוראיים בעיירה קטנה בבלגיה: "הנאצי ביקש מהכומר את התעודות שלי ושל אחותי. הכומר טען שאין צורך כי הוא הטביל אותנו"
חיה, ניצולת שואה המתגוררת בדיור מוגן בירושלים, בשיחה עם שרון גל: "מי שעבר את זה, הזיכרון קיים תמיד. לא משנה יום זה או אחר. אני זוכרת הכל. מאיפה להתחיל? זכורה לי בריחה מתמדת בדירות בבריסל. אחותי ואני עברנו למשפחה קתולית בעיירה קטנה שנקראת טמסה, 20 קילומטר מאנטוורפן. זו היתה משפחה יוצאת מן הכלל ואלו השנים המאושרות שלי בילדות. אני לא זוכרת את הפרידה מההורים. לא סבלנו פיזית כלל. הם (ההורים המאמצים) עטפו אותנו כל כך שסבל פיזי לא היה. כן היה רעב, אבל זה לא הטריד אותנו בכלל. לא נתנו לנו להרגיש שונות, אבל ידענו שאנחנו כאלה. בשלב מסוים הודיעו לנו שההורים לא יחזרו. לא זכור לי אפילו שהגבתי. היינו שם 4 שנים, וביום בהיר אחד הגיעה אישה יהודיה ושאלה את האמא המאמצת שלי "איפה הבנות לומדות? אני רוצה לקחת אותן". אז אמא ענתה "אני לא קיבלתי אותן בחבילה ולא אשלח אותן בחבילה. תגידי לי לאן את לוקחת אותן". אמא סיפרה לנו שאבא השאיר צוואה שהוא רוצה שהילדות יישארו בבלגיה. זה לא היה מעשי כמובן עם התפתחות העניינים אחר כך. יש לי עד היום לוח שנה כזה פשוט שהיא שמרה עליו כל השנים עד שנפגשנו שוב ב-77'. התאריך 2 לפברואר מסומן שם, התאריך שבו מסרה אותנו למוסד לילדים יתומים באנטוורפן. במוסד היה קשה, כל אחד הגיע עם הצרות שלו. ב-49' עלינו לישראל. זיכרון אחד בולט זה שהיינו ממש בסכנת מוות כאשר אדם מהגיס החמישי, בלגי כמובן, שניגש לכומר הכפר וביקש ממנו את התעודות שלנו. הכומר הכיר אותנו היטב ואמר לו "אין צורך. אני עצמי הטבלתי אותן". אחרי המלחמה הכומר נכלא ואז הודה בפניו שהיו ילדות יהודיות. אנחנו עד היום נוסעים כל הזמן לבלגיה, יש לי שם שלוש אחיות חורגות. הילדים והנכדים מכירים אחד את השני. היום אני בתחושת ניצחון, למרות כל השאלות".
לתכנית המלאה >> שרון גל 02.05.19
כתבות נוספות
