עד מתי נחשוב שמלחמות מתרחשות בשדה קרב ונבין שהמלחמה האמיתית מתרחשת ממש עכשיו מתחת לאף שלנו?! טור דעה
תשמעו סיפור %100 אמיתי!
לפני כמה ימים מגיעות שתי נשים צעירות עם אבא שלהן לחדר המיון באחד מבתי החולים כאן בעיר.
כואב לו הראש וקשה לו לראות והוא שאף פעם לא מתלונן הלחיץ אותן.
והרופאים מחליטים לאשפז, וממתינים במיון כל הלילה כי אין מיטה פנויה במחלקה ואז מעבירים למחלקה ובין לבין אף אחד לא מסביר מה קורה. למה אושפז?? מה אומרות הבדיקות? והבנות שלו, הן לא מהסוג שצועק, מקלל ועושה מהומות. הן מהסוג שממתין וכעבור יומיים של המתנה הן ניגשות לדוקטור ע' , דופקות קלות על דלת חדרו ומבקשות רשות לשאול "מה יש לאבא שלנו?" הדוקטור לא מזמין אותן לשבת. במקום זה הוא מבקש את מספר תעודת הזהות של האב. הן אומרות והוא מסתכל על צג המחשב. הן עומדות בשקט ואז הוא אומר "הא.. יש לו גידול בראש. תשאלו את מנהל המחלקה מה עושים עכשיו".
ובגלל שהן לא מהסוג שצועק מקלל או מרביץ הן רק שומרות בזיכרונן את תווי הפנים של הדוקטור שהביא להן בדרך לא דרך את הבשורה המרה.
בטח תגידו "נו? מה חדש? כולם יודעים שמערכת הבריאות חולה"
אז מה שחדש זה שאוטוטו הולכים לבחירות וכולם, כך נדמה, עסוקים בטפל במקום בעיקר. אולי כי התרגלנו שמלחמות מתנהלות בשדה קרב ולא הפנמנו שהמלחמות האמתיות מתקיימות כאן, ממש מתחת לאף בבריאות, בתחבורה, בחינוך וברווחה.
אז אולי תפסיקו לשתוק ותתחילו לצעוק כי מגיע לכם יותר!
יותר מרופא עייף ומתוסכל, יותר מכביש מלא מהמורות, יותר רכבות ומורות איכותיות, יותר רווחה יותר ניקיון ופחות דילים שנחתמים במחשכים.
זה החיים שלנו- אנחנו זוכים לחיות אותם רק פעם אחת. לא מגיע לנו יותר?
תחשבו על זה. יום טוב ורק בבריאות