"בהתחלה לא מאמינים, אבל אז מבינים שאנחנו במלחמה שכמוה מעולם לא הכרנו"

ערב המלחמה, צביקה רוגר – אז צלם העירייה ואיש מערך הדוברות של עיריית חיפה – מתקשר ומבקש לבוא אלי בדחיפות. אני מחכה לו ברדיו. אחרי שאנחנו מתפעלים מהפסלים שמחכים לנו בפסטיבל ארמונות בחול בחוף דדו, פונה אלי צביקה ואומר לי, "תקשיב טוב, מלחמה עומדת לפרוץ, זה ברור לי כשמש. כדאי שתתחיל להיערך למצב, כרדיו שישדר 24/7 לציבור, וגם בוא נחשוב על דרכי התקשרות מידיים בין העיריה לרדיו. זו תהיה הפעם הראשונה שהמלחמה תגיע לכל אחד מאיתנו הביתה".
בסביבות שבע בערב צביקה יצא ממשרדי, ואני אומר לעצמי, "תראה מה זה, לא צבא, לא משטרה, אף אחד לא מתריע, רק צביקה רוגר מהעירייה". וזו היתה הדרך בה התנהלה המלחמה כולה, לפחות מבחינתי כמנהל רדיו חיפה. אחרי כשעה נפל הטיל הראשון בסטלה מאריס. אני כבר הבנתי שהמלחמה החלה והתחלתי לארגן את הרדיו לבלתי נודע.
קיץ 2006 היה קיץ שלא יישכח לעולם. קיץ שבו נפלו עלינו 400 טילים והרדיו הפך במהלכו לחבר הקרוב ביותר של כל התושבים. אני אישית ישבתי רוב המלחמה ברדיו, משדר עם יוסי פישר באולפן יום ולילה, בלי פייסבוק ואינסטגרם, בלי פיקוד העורף שנעלם לנו; אנחנו היינו הקשר היחיד והבלתי אמצעי לאזרחים המפוחדים שקיבלו על ראשם טילים כמו גשם. ואני, שעמדתי בראש המערכת, נאלצתי לקבוע ולנסח כללים חדשים למלחמה החדשה הזו, כי לא היה מולי מישהו אחר שיעשה זאת. מה אומרים מתי? האם מפרסמים מיקום נפילת טילים, ומתי? איך משמיעים אזעקה ברדיו, כשרוב האזעקות בחיפה אינן מתפקדות כלל?
איש הקשר הבודד מולו עבדתי היה צחי טרנו, דובר העירייה, ולעתים גם ניר מריאש, מפקד משטרת חיפה כשהתפנה מעת לעת. את כל השאר נאלצתי להחליט תוך כדי התקדמות. כתבינו בשטח, שדיווחו בלי פחד – בהם ענבר דותן, אלי לוי, וטלי ליבמן – היו למעשה מוקד המידע הכי אמין שעמד לרשותנו.
ביקשתי מכמה אנשים שאיתם הייתי בקשר לפני 13 שנה להיזכר ברגע אחד או ברגעים שנחרטו מהמלחמה ההיא, המלחמה על הבית.

יונה יהב: אז ראש עיריית חיפה, שהתגלה במלוא מנהיגותו המרגיעה מהצד האחד ומהצד האחר נכנס בלי פחד מכל מי שברח מחיפה, כולל בנקים, חברות סלולר ורכבת ישראל. "אני נזכר ברחוב נהלל בבת גלים", נזכר השבוע יהב, "פיקחתי על פינוי דיירים בבניין שנפגע קשות וששימש כמגורים לחריגים בקהילה. הפינוי נעשה במנופים כי גרם המדרגות נהרס טוטאלית!״. אני, באופן אישי, זוכר את יהב בסיטואציה אחרת, כשערך סיור לראש עיריית תל אביב, רון חולדאי והשניים נקלעו לרחוב פרויד בדיוק כשטיל נפל שם והרג אדם שנסע במכוניתו. אני זוכר איך יהב וחולדאי קפצו לשוחה והתחבאו בה, מחובקים, עד יעבור זעם.

דפנה צורי: אז שדרנית בתחנה הבת של רדיו חיפה, רדיו קיי.סיטי, ששכנה במבנה הקריון שבקרית ביאליק. ״הזיכרון האישי שלי מהמלחמה הוא היום הראשון שבו שידרתי בקיי.סיטי", היא נזכרת, "לקחתי את בנותי לרדיו ולפתע נשמעו פיצוצים ואזעקות. עזבתי את השידור כי חשתי צורך להגן עליהן וירדנו למקלט ציבורי בבניין יחד עם עוד כ-20 איש מבוהלים. ישבנו שם זמן רב ולפתע תינוק של אישה אחת צרח מרעב. לא היה לה במה להאכיל אותו. אחת הנשים, שגם לה היה תינוק, הציעה לאמא השנייה להניק את התינוק – כן, זה של האישה האחרת! מחזה נדיר של ערבות הדדית שלא יישכח מראשי״.

אלי לוי: אז כתב שטח של רדיו חיפה. ״אני זוכר את הטיל שנפל ברחוב הס, כשכל חלונות המרכז הרפואי בני ציון נופצו", נזכר לוי השבוע, "רינת אשתי עבדה כמיילדת בקומה השישית ואני שידרתי מגן המשחקים ברחוב הס, בחניה האחורית, מסתתר בתוך הוולוו 740 של רמי דותן. היא חיפשה אותי ואני חיפשתי אותה. בסוף נפגשנו כשרינת בוכה, 'איפה אתה, איפה אתה?'. זיכרון נוסף הוא מסניף הדואר ברחוב הנביאים, שחטף טיל ביום שישי בצוהריים. כולם ברחו, אני והטכנאי ליאור ברנס נשארנו, ומי הגיע? רועי לוי, סטודנט צעיר, עם דגל ישראל, שר את ההמנון כשאליו הצטרפו אזרחים רבים. לימים, הפך אתו צעיר לראש עיריית נשר".

חדוה אלמוג: אז ממלאת מקום ראש העיר. ״אחרי 25 שנות שירות בצבא, כשהייתי אחראית על עשרות אלפי חיילות, בני הצעיר רועי נכנס ללבנון עם חטיבה 101 של הצנחנים", היא נזכרת, "זו היתה הפעם הראשונה שדובר צה"ל מפרסם כל הזמן איזה יחידות ואילו גדודים נכנסים פנימה למלחמה, ונותן תיאורים של הגדוד שבו הוא נלחם. הלב מפסיק לפעום, המתח והלחץ עולים מכל הודעה ומכל שביב של מידע. במקביל, הייתי חברת מועצת עיר ,עם אחריות מסוימת, ומסתובבת בעיר בעת הירי של הטילים ומבינה מה המשמעות של אחריות כוללת לחיילות, לתושבים, כשהפעם יש לי ילד פרטי שלי במלחמה האמיתית".

ענבר דותן: אז מגישת "אמא עצבנית" ברדיו חיפה, שירדה לשטח מדי יום למרות שהדבר היה כרוך בנסיעה מביתה שבזיכרון יעקב לחיפה. "אני זוכרת ששידרתי מבית החולים רמב"ם", היא משחזרת, "שם פגשתי חיילים פצועים שהגיעו מהחזית, כשמהצד האחד הם התמודדו עם הכאבים והטראומה ומהצד האחר קראו את הביקורת על המתרחש בלבנון. הם היו מבוהלים".

פרופ׳ רפי ביאר: אז מנהל הקריה הרפואית רמב״ם. ״יש לי הרבה זיכרונות מהמלחמה״, שיחזר השבוע ובחר שניים שנחרטו במיוחד, ״הראשון, הוא הירידה למרתפי רמב״ם בלילה שבו נפלה הרקטה בוואדי ניסנס, ולאחר שקיבלנו במהלך היום את החיילים הפצועים מאצבע הגליל. אז נפלה החלטה בלבי, ליצור מתחם ממוגן שבו נוכל לטפל בחולים ובפצועים תחת מתקפה. השני, היה ביום שלישי בשבוע השני למלחמה. אני בחדר הצינתור מול הים, עוסק בפתיחת עורק מרכזי בלב של חולה בסיכון גבוה למוות. הצנתרים כבר בתוך הלב, בזמן של מיקום מדויק של הסטנט, ולפתע נשמעה אזעקה. הוריתי לכל אנשי הצוות סביבי לגשת למתחמים ממוגנים כנדרש, ונשארתי עם החולה. כעבור 60 שניות מטח אדיר של 12 רקטות בים, 100 מטר מאיתנו. הפעולה הסתיימה בהצלחה. לזה קוראים בשפה מקצועית, ׳סטנט בסיכון גבוה׳. יש כמובן עוד עשרות תמונות מול עיני, במיון, בחדר ניתוח, בטיפול נמרץ, בפגייה במרתף, בחדר המלחמה ובאולם ספנסר הגדול, מארח עשרות משלחות מהעולם תחת אש״.

צחי טרנו: אז, כמו היום, ראש מערך הדוברות בעיריית חיפה. "יש תמונה אחת שנחרטה בזיכרוני", הוא נזכר, "המראה של אדם מבוגר שיושב על כיסא בחדר ביתו בקומה השנייה, בבית דירות שהופצץ בשכונת בת גלים, כשהקיר בינו לבין הרחוב מפורק והוא נשאר יושב על מקומו, בדיוק כמו לפני שהטיל נפל שם".

אריאל נישליס: אז מנהל תחנת הרדיו קיי.סיטי בקריות. ״היה לנו טכנאי, די.ג'יי סש, שהיה ישן בלילה בממ״ד מול האולפן כדי להחזיר לשידור מהתדר השקט ששידרנו בסופי השבוע", הוא מספר, "בוקר אחד, כשהגעתי לשם מוקדם, מצאתי אותו, את אשתו והילד מצטנפים במיטה הצרה שהכנסנו לשם״.

טלי ליבמן: אז כתבת שטח ברדיו חיפה. "העיר חיפה היתה ריקה ונטושה", היא משחזרת את אותם ימים, "הרחובות הריקים, אין אנשים, הכבישים ללא מכוניות, העסקים סגורים. אווירה של מלחמה״.

מנחם הורוביץ: אז כתב חדשות ערוץ 2 בצפון. ״ראיתי מתפקידי לעודד ולמצוא למאות רבות של תושבי קרית שמונה מקומות שהייה הרחק מהעיר המופגזת", הוא נזכר, "תושבים שבמשך ימים רבים נאלצו לשהות בתוך מקלטים צפופים. יצאתי בקריאה למצוא להם מקומות והסברתי לתושבים שהם חייבים לעזוב, כי אין סיכוי לשרוד במקלט במשך כמה שבועות״.

יואב איתיאל: אז עורך מגזין "המושבות", וכיום כתב וואלה! ניוז בצפון. ״הזיכרון הראשון שלי הוא אני, יושב בפאב ההוביט בזיכרון יעקב עם חבר, עוה"ד החיפאי משה כהן, ויחד רואים בטלוויזיה נפילה של טיל בסטלה מאריס", הוא משחזר, "בהתחלה ממש לא מאמינים שזה יכול להיות, אבל כשמתברר שזו אמת, מבינים שאנחנו במלחמה ושזו מלחמה כמוה אנחנו כחיפאים מעולם לא הכרנו. הזיכרון השני שלי הוא אני, לוקח את הילדה שאז היתה בת 10 ופחדה, לסיבוב בחיפה שנראתה כמו עיר רפאים, למעין טיפול בהלם, לראות היכן היו הנפילות והנזקים, ולהביט עם צוותי התקשורת הבינלאומיים מיפה נוף צפונה אל מאין שהרעה הזו מגיעה".

יוסי פישר: אז מנהל החדשות של רדיו חיפה, היום מנהל חדשות YNET ברדיו האזורי. ״מתוך 33 ימים מלאים אימת הטילים והשידורים הרצופים בימים ובלילות, שני רגעים בולטים עבורי", הוא מספר, "השידור הראשון, עם נפילת הטיל הראשון והפחד שמפנה מקום לתחושת השליחות; והרגע השני, זה שבו הוכרזה הפסקת אש, אורז את החפצים האישיים, אחרי 33 ימים ולילות בין כותלי הרדיו, יורד אל הקניון הומה האדם, יוצא אל הרחוב ובוכה מאושר״.

ישר בן מרדכי: אז מנכ"ל בזן: "הבן שלי התגייס ב-30 ביולי 2006. אני זוכר שיומיים לפני כן הלכתי איתו לגרנד קניון, כדי לקנות ציוד. בילינו שעות רבות באזורים מוגנים, היה קשה ולא נעים".