"אני גמרתי עם לנהל מקומות, זה לא רעיון טוב שאנהל עסק קטן במדינה הזאת"

ערב יום השואה, לפני כשבועיים. בזה אחר זה מגיעים לפאב הדאנק המשתתפים, במה שכבר הפך למסורת – ברמנים, מלצרים, כלבויניקים וכל מי ששם רגלו במוסד הוותיק וגם רואה מזה כסף.

מדי שנה הם מציינים את הערב הזה באופן שרק בדאנק יכלו לחשוב עליו: מנה שנושאת את השם "מרק שואה משופר", צפייה בסרטי שואה ואיסור אחד מוחלט – בלי בירה גרמנית.

אבל את שציפה להם שם, אף אחד לא העלה על דעתו – הרגע שבו אלכס אדלשטיין, הבעלים והמייסד, ביקש לשתף אותם בהחלטה דרמטית: אחרי 19 שנה, שזיכו אותו ואת מפעל חייו בתואר ״מיתולוגיים״, אדלשטיין – שמוכר במחוזותינו כ״אלכס מהדאנק״ – סוגר את ברזי הבירה ואת שערי הפאב שבשולי המושבה הגרמנית.

לחיצה על פעמון הכניסה, המתנה קצרצרה, צליל פתיחת אינטרקום. אני דוחף דלת עץ מיושנת ופוסע לתוך מה שהיה עד לפני פחות מ-24 שעות אחד המקומות התוססים בעיר התחתית ובמושבה הגרמנית. אלכס, הבעלים, עוד עמד בצדו השני של הבר עם אחת העובדות, שליקטה ניצוצות אחרונים של נוסטלגיה. המסך, שנהג להקרין סדרות אנימציה קומיות או התמודדויות ספורטיביות, שידר – למרבה האירוניה – חדשות.

באמצע שנות ה-90 נפתח הדאנק בכלל כספורט בר, ומכאן שמו – בז'רגון הספורטיבי, "דאנק". בתחילת הדרך הם היו שני שותפים, אך עד מהרה נותר שם אלכס, בודד במערכה – עם כוס בירה ביד, חיוך מזוגג ולשון קלה על ההדק.

"רציתי שתהיה לי חבית משלי, ושאף אחד לא יישב לי על הראש", הוא נזכר, "אבל אף אחד לא הסביר לי כמה זה מפחיד להיות בעל עסק קטן במדינה".

 

מסביבנו עדיין ניצבו 15 ברזי בירה, רובן פחות ממוסחרות ממה שאתם מכירים במקומות אחרים; ובכל זאת, כשביקשתי כוס אחת לעצמי – נתקלתי בתשובה מפתיעה: "אין". ככה זה כשמתקפלים.

במשך השנים עיצב אדלשטיין את האופי והצביון המיוחדים של הדאנק. "80 אחוז מהעובדים שלי היו לקוחות קבועים, שהבינו את האווירה שאני יוצר כאן", הוא מסביר, "אנשים שהיו באים ושואלים אם יש לי עבודה בשבילם, היו באוטומט מקבלים 'לא', גם אם הייתי צריך עובדים".

בנוגע למאושרים שכן זכו לעבוד בדאנק, מספר אלכס שרבים מהם גם הפגינו יוזמה, ניהלו את העבודה השוטפת בפאב ודאגו לכל מה שצריך – וגם לאלכס עצמו. "הייתי נרדם על הבר כמו איזה מניאק, עובדים היו מביאים לי כרית".

המוסד הוותיק ידוע גם בזכות ה"חוקים" שנתלו בגאון מעל הבר על לוח מאסיבי, והקודים ההתנהגותיים שמתנוססים שם: "מי שמבקש חינם, מקבל פחות", "לא בוחרים שירים", וגם הקפדה יתרה על אופן מזיגת הבירה – מזיגה איטית, כזו שמותירה חותם של קצף גבוה בראש הכוס. "אם בן אדם חושב שזה רעיון טוב להוריד את הקצף מהבירה, הצוות מודיע לו שלא עושים את זה פה", הוא מדגיש את חשיבות העניין, "בפעם השנייה כבר אומרים לו 'ביי'. היכולת של המנהל לעמוד בקו האופי של המקום, זה מה שבסופו של דבר עושה את המקום".

בשנים שבהן הוא בביזנס, אלכס למד דבר או שניים על תרבות האלכוהול המקומית. "באירופה, למשל, שותים פי 15 יותר בירות מאשר בארץ", הוא מספר בפסימיות מדוכדכת, "ומה אצלנו? ברמנים מעיפים צ'ייסרים בשביל הטיפים, וככה הם מחזיקים את עצמם". ומה בחיפה? "חיפה היא אחת הערים המובילות בארץ בתחום תרבות השתייה", הוא משתף, ומגלה שממש כאן החלה לצמוח הפופולריות של הבירות הבלגיות בארץ הקודש, ומהכרמל התפשטה למרכז – ממש בדומה למסורת של חגיגות סיינט פטריק'ס דיי.

השאלה, מדוע בעצם החליט לסגור, מוציאה מאלכס אנחה קלה, בעודו תופס את הראש. הוא משחזר את רגע ההחלטה: "חודשיים שאני מתהפך בלילות, ואז ב-4 בבוקר אני אומר לעצמי, 'אוקי, מה אני עושה עכשיו?'". למפח הנפש הזה יש, לטענתו, כמה אחראים – המדינה, החובות, התרבות ומה לא; אבל הוא לא שוכח את זה שעומד בראשם. "קודם כל האשמה היא עלי", הוא מודה, "בסוף זה רק אני".

אז מה עכשיו?

"אני גמרתי עם לנהל מקומות, זה לא רעיון טוב שאנהל עסק קטן במדינה הזאת. אני הולך לעבוד כמלצר במקום אחר בעיר".

ובמבט לאחור, מה השארת אחרי 19 שנות פעילות?

"אנשים פה מבינים הרבה יותר בבירה בזכותי מאשר בכל מקום אחר בארץ. זה בגללי, וזה כבוד ותענוג. בירה טובה ואוכל טוב הם הערכים הקדושים אצלי בפאב. מה שכן, עכשיו אני צריך ללכת למשרד הפנים, ולשנות את השם שלי באופן רשמי ל'אלכס מהדאנק'. זה בכלל לא קשור לזה שהמקום נסגר, פשוט ככה אנשים מכירים אותי".